במסכות ובקפסולות, עם ריחוק חברתי וטונות של געגועים, חזרו שלשום ילדי כיתות א'-ד' לספסל הלימודים, ואנחת הרווחה של הורי ישראל נשמעה עד דובאי. אבל זה לא אומר שההתמודדות קלה - ולא רק מפני שמדובר בצורך להתחיל מחדש את שנת הלימודים, כאילו 1 בספטמבר הרגע תלה ילקוט על הכתף.
בעוד הקטנים עושים שוב את צעדיהם הראשונים אל הלוח, הגדולים יותר, תלמידי כיתות ה' ואילך, עדיין תקועים מול הזום ולא מצליחים לאפס את השעון הביולוגי. וכמה שגם הם התגעגעו לשגרה, לחברים, ולמבט אמיתי של מבוגר אחראי ליד הלוח. ויש לגעגוע הזה מחירים נפשיים לא פשוטים.
הפסיכולוגית הקלינית דלית קפלן מכירה אותם מקרוב. הם מגיעים כדי לשתף אותה בתחושות הניתוק והזרות הקשות בחודשים הארוכים שבהם ניתקו אותם מהחיים של עצמם. "אני לא יכול להיות יותר עוד קובייה על המסך", אמר לקפלן מטופל בן 13, וכך היא כתבה בפוסט שהפך ויראלי: "אני פסיכולוגית קלינית שעובדת בעיקר עם ילדים ונוער כבר 20 שנה. מעולם לא עבדתי בכזו אינטנסיביות.
"כמות הילדים והנערים שמגיעים אליי בימים הללו עם סימפטומים של חרדה ודיכאון היא עצומה. אצל רובם זו לא הקורונה שמפחידה או מדכאת. זה לא הפחד מהמחלה, ההידבקות או החשש שמא ידביקו את היקרים להם. מובן שכל אלה קיימים, אבל הם לא הגורם העיקרי. אצל רובם זו הבדידות והיעדר השגרה המוכרת והיציבה. הם זקוקים להרגיש נראים ושייכים בתלת-ממד ולא על המסך. מצוקת הבדידות אדירה, וליבי על הילדים שהוריהם לא יכולים לממן עבורם טיפול פסיכולוגי פרטי בכאוס שעובר עלינו".
דיכאוןדיכאון
מצוקת הבדידות אדירה
(צילום: Shutterstock)
מילים קשות. ברור מדוע הפוסט שלך הפך ויראלי.
"אני כבר תקופה עם מועקה רצינית. וזה לא ילד אחד או שניים, אלא אמירות גורפות שאני שומעת מבני נוער, וגם מהילדים הפרטיים שלי. המורים נותנים את הנשמה בזום, אבל מה שהילדים באמת זקוקים לו היא תחושת השייכות".
התלמידים הבוגרים, אלה שכל הזמן רק חולמים להבריז ולהיעלם מבית הספר, מעידים שהפורמט חסר להם ושהם מתגעגעים?
"99 אחוז מהילדים שאני רואה, גם כאמא וגם כפסיכולוגית, אומרים שהם רוצים לחזור לבית הספר ומהר", אומרת קפלן. "וזה ילדים שלא אוהבים כל כך את בית הספר בשגרה, אבל עכשיו הם כמהים לקשר עין, לאחד-על-אחד. צריך לחשוב על פתרון ביניים עבור הבוגרים שנשארים בזום, ולהבין שמה שנדרש כאן זה שיח רגשי. כרגע התלמידים לא פנויים ללמידה. הם צריכים תמיכה, כדי שלא יגיעו לאלכוהול וסמים".
אחד הדברים המאפיינים את התקופה הם בני נוער שפתאום לא רוצים לצאת מהבית. הם ישנים יותר מהרגיל, מסתגרים יותר מהרגיל, ורבים מהם גם פוגעים בעצמם באופנים שונים, בין אם הם תולשים את הגבות, או את שיער הראש באופן בלתי נשלט, או מגיעים למצבים של הפרעות אכילה והפרעות אחרות.
הפסיכותרפיסטית הקוגניטיבית-התנהגותית גלית יצפאן מטפלת בילדים ובבני נוער ומתריעה שהקורונה מקצינה מצבים קיימים. לדבריה, "כך, למשל, מי שהיה לו גם לפני כן קושי ביצירת קשר, או סבל מחרדה חברתית, כעת התופעות הללו מתעצמות. ילדים שמראש סובלים מבידוד חברתי נמוגים כעת לתוך החור השחור של הקורונה משום שאף אחד לא באמת מבחין שהם לא משתתפים בשיחות הווטסאפ של הכיתה או בזום.
"הם פתאום עוד יותר נשכחים, וחווים דחייה מוגברת. תפקיד ההורים לדרבן אותם ליצור קשר, וכן לנסות לחבר אותם לקבוצות של ילדים אחרים, במפגשים מצומצמים בחוץ או דרך המחשב. ההורים חייבים לנסות, ואסור להם לוותר. כל המשפחה הגרעינית צריכה להתלכד סביבם, לצאת איתם להליכות, לשבת איתם לשיחה, להתעקש שיצאו מהחדר, לראות סדרה ביחד ולדבר עליה. לא לתת להם להינמק בבדידותם".
נערנער
אסור להשאיר אותם לבד בבדידותם
(צילום: shutterstock)
"הבדידות החברתית של תלמידים בכיתות הגבוהות היא מאוד מורכבת, והם נופלים בין הכיסאות", אומרת הפסיכולוגית ד"ר מיכל עינב מהמרכז האקדמי פרס. "מצד אחד ברור לחלוטין שמדובר בילדים בוגרים, גדולים, ולכן אין דחיפות כלכלית של המשק לשלוח אותם למסגרות וניתן להשאירם לבד בבית, אבל מצד שני זה יוצר אצלם מצוקה, ויש עלייה גבוהה בפניות של בני נוער לעזרה נפשית.
"הם אמנם גדולים, אבל הם עדיין צריכים השגחה הורית כי הם נמצאים במצב שיכול להקצין נטיות אובדניות, נטיות להתמכרות, אכילת-יתר, צריכת פורנו, סמים ואלכוהול, הפרעות אכילה, ועוד".
ומה עם לימודים?
"מדובר בשנים של בגרויות, אבל צריך להניח לכך כעת. חשוב יותר לדאוג לצד הרגשי שלהם מאשר למכסת הידע".
"שכחו אותנו בזום", אומרות לי מ' ו-ע', שתיהן תלמידות כיתה ו' במועצה האזורית אשכול. "אנחנו מתגעגעות מאוד לבית הספר ולחברים האחרים מהכיתה, ורוצות כבר לחזור. נמאס לנו כבר מהזום, קשה לנו להתרכז ככה, וגם קשה מאוד בלי החברות". ויש להן גם הצעת ייעול: "שלפחות פעם בשבוע יעשו מפגש של המורה עם כל התלמידים ושנדבר אחד עם השני, כי בלי חברות ואנשים אחרים אתה יכול להשתגע".
"בני נוער עדיין צריכים השגחה הורית כי הם נמצאים במצב שיכול להקצין נטיות אובדניות, נטיות להתמכרות והפרעות אכילה"
ויש גם את הצד השני: מי שמבחינתם האתגר של החזרה ללימודים משמעותי הם תלמידי הכיתות הנמוכות, אלה שחזרו שלשום למסגרות שננטשו בתחילת ספטמבר, בעיקר כשהוא מלווה בצורך לעטות מסכה בכל שעות הלימודים.
אוריה קליינמן, תלמיד כיתה ג' בבית הספר "דקלים" שבעמק הירדן, חזר שלשום לבית הספר ואומר כדרכם של ילדים ש"היה בסדר". אביו, דור, מבקש שלא אתרשם מהדיבור החסכני משום שאוריה שמח מאוד לחזור: "הוא אפילו התרגש, ערב קודם ארגן את התיק, מדד מסכות יום לפני, בחר חולצה, ממש כמו לפני ה-1 בספטמבר".
 אוריה קליינמן אוריה קליינמן
אוריה קליינמן
(צילום: אלבום פרטי)
מבחינתם של הילדים הצעירים מדובר בחזרה ללימודים שהיא לגמרי זהה לתחושה של תחילת השנה, רק שאנחנו כבר לקראת חנוכה. "אני רק לא יודע אם נועם יהיה איתי באותה קפסולה, אז זה קצת מדאיג אותי", אומר אוריה, שמגלה כי ישמח גם מחר לחזור לבית הספר. ואיך היה לעטות מסכה במשך כל היום? "היה בסדר", הוא אומר, ואבא מזכיר לו: "אני הצעתי לך יום חופש בשבוע, כי מבחינתי להיות ככה ימים שלמים עם מסכה זה קשה. אני מאמין שעוד תנצל את הזכות הזאת".
נעמי אור חזרה היום לכיתה א' בבית הספר "מעבר אפק" שבקיבוץ עינת, והיא דווקא לא מחבבת את הקונספט של מסכות. "היה לא כיף", היא אומרת בשיחת וידיאו, ומיד מדגישה ש"הכול בגלל המסכה. היינו כל היום עם מסכות, כל הזמן רציתי להוריד את המסכה, חם איתה". מה שהיא מעלה זו סוגיה קריטית בהקשר הזה - איך באמת מצפים מילדים בני שש עד תשע להישאר ימים שלמים חנוקים בתוך מסכה בלי יכולת לתקשר, לקרוא הבעות פנים ולרוץ בחצרות ובמסדרונות בנובמבר ישראלי שמרגיש כמו קיץ.
 נעמי אור נעמי אור
נעמי אור
(צילום: אלבום פרטי)
אמה, גליה, מסבירה כי היות שהחזרה לבית הספר הייתה מבחינת הילדים הצעירים ממש כמו התחלה מחודשת של שנת הלימודים, הרי לא היה שום סיכוי שהילדים ייזכרו בחברים הרבים שהותירו בכיתה. "הייתי כל היום עם חברה אחת שאני מכירה", מסבירה נעמי ואומרת שלמרות האתגרים היא התגעגעה לחזור. "ניכר שהיא בהחלט הלכה בשמחה, ורוצה ללכת גם בהמשך", אומרת גליה. "אני מקווה שבית הספר לא יזגזג".
אם נחזור לבית משפחת רסלר שבמועצה האזורית אשכול, הרי שבעוד מעיין הגדולה נשארה בבית, אחיותיה גלי בת התשע וליבי בת השש חזרו לכיתות. ליבי: "היה לי מאוד-מאוד כיף, אבל מאוד-מאוד כיף. הכול היה טוב, ובגלל שמותר לנו להוריד את המסכות מדי פעם אז היה בסדר גם עם המסכות. שמחתי מאוד לפגוש את החברות שלי בכיתה". ואחותה גלי מוסיפה: "אני שמחה שחזרתי. התגעגעתי לחברים ולמורים שלי, אבל המסכות הפריעו לי קצת וגם הפריע לי מאוד הריחוק החברתי וזה שאמרו לנו שאסור לחבק את החברים".
אמא רעות אומרת ש"ההתלהבות בטח תשקע תוך כמה ימים, אבל אין ספק - הקפסולות רק שידרגו את החוויה, הקבוצות הקטנות זה נהדר, וגם העובדה שהמורות התגעגעו אליהם וסוף־סוף פגשו את התלמידים לא דרך הזום".
קראו עוד:
ד"ר מירי מן, פסיכולוגית מומחית בטיפול בילדים ובנוער, מסכימה עם ההורים שהכניסה המחודשת לבית הספר עבור ילדי הכיתות הנמוכות היא בבחינת הסתגלות והתחלה חדשה לכל דבר. על כך נוסף אצל הקטנים גם הפחד מפני המגפה, שמלווה את היציאה מהבית, ויש בה הרבה מהלא ידוע.
"הצורך של הילדים להסתגל למצבים חדשים הוא חלק מהחיים. אנחנו כמבוגרים רק צריכים לבחון מה הילדים קולטים מאיתנו על המצב - האם אנחנו מתווכים להם אותו כמשהו טראומטי, או כמשהו שאפשר להתמודד איתו. הרי המציאות תמיד זורקת לנו כדורים ואנחנו צריכים להתמודד איתם, ובסופו של דבר כשם שהילד מסתגל לכל שינוי אחר בחיים, כך הוא יגיב גם עכשיו".
המציאות תמיד זורקת לנו כדורים ואנחנו צריכים להתמודד איתם. כשם שהילד מסתגל לכל שינוי אחר בחיים, כך הוא יגיב גם עכשיו
טיפ חכם שד"ר מן מעניקה הוא להסביר לילדים שההתמודדות הנוכחית עם הקורונה והצורך לחזור לכיתות במסגרת המגבלות, או להישאר בבית בזום עד שיוחלט אחרת, היא כמו מעבר למדינה חדשה. "הרי גם ילד שעובר עכשיו לאנגליה יצטרך ללמוד לחצות כביש אחרת, יצטרך להכין שיעורי בית באנגלית ולהתרגל לטעמים של ממתקים חדשים.
"אז במקום לאנגליה אנחנו עוברים למדינת הקורונה שבה יש כרגע חוקים של ריחוק חברתי ומסכות על הפנים. נכון שאין לנו שליטה על הקורונה, אבל יש לנו שליטה על התגובות שלנו, וככל שנעניק לילדים שלנו הסברה יותר טובה, ככל שיהיה מודל הורי יותר יציב, הילדים יגיבו בהתאם".
תני לי דוגמה. מה לומר לילד שפוחד ללכת שוב לכיתה א', או כי הוא בכיתה ד' ופוחד מהקורונה?
"צריך להסביר לילד שכשם שיש דברים שמפחידים אותו, למשל לקבל זריקה, אבל הדבר הוא לטובתו - כך גם החזרה לבית הספר היא לטובתו למרות הפחד המתלווה לעניין. כשאנחנו מבינים שהפעולה היא לטובתנו, אנחנו מצליחים לשלוט על הפחד. כאשר הילד מבין את ההיגיון הזה, הוא מסגל חוסן נפשי ומעצים את היכולת שלו להתמודד עם שינויים.
"ככל שהילד יותר גמיש, כך הוא יתמודד עם השינויים טוב יותר, וזה לא משנה אם בית הספר נפתח או נסגר, אם מותר או אסור להתחבק. העולם כל הזמן עובר שינויים, ואת חלקם הגדול אין לנו דרך לצפות כמו בקורונה. מה שחשוב זה שנכיר בכך שמדובר באתגר לא פשוט שצריך לעבור, ושאין לנו ברירה אלא לעבור אותו, כי כאלה הם החיים - מלאים שינויים ובכל פעם עלינו להתאים את ההתנהלות למצב".