שנת הלימודים החלה, והידיעה שהזאטוט בן העשר הולך ללמוד שלושה ימים בשבוע לבדו בבית לא נותנת לי מנוח. השאלות עולות ומנקרות לי בראש בזו אחר זו, כאילו הן במרתון ונמצאות בתחרות עם עצמן - האם ככה הוא יכיר את המורה החדשה? והאם יכול להיווצר ביניהם קשר אישי בצורה כזו? ובכלל, האם יומיים או שלושה בשבוע שבהם הוא יהיה פיזית בבית הספר מספיקים כדי לשמש לילדים מענה רגשי וחברתי?
כדי לתת לכל השאלות האלו מענה החלטתי לעשות ניסוי, שבו אבדוק: האם גם "זמן איכות" בין הורה וילד יכול להתקיים באופן וירטואלי, ולענות על הצרכים הרגשיים חברתיים של הילדים?
הסברתי לילדים שנעשה ניסוי חדש שבו תהיה לנו מדי יום שעת איכות וירטואלית. הילדים החליפו ביניהם מבטים מתוסכלים והודיעו לי בנחישות שהם ממש לא בעניין. ליתר דיוק הם גם פירטו באוזניי שהצורך הרגשי היחידי שיש להם כרגע הוא שאעזוב אותם בשקט.
הזאטוט לעומת זאת התמלא אנרגיה, והחל לקפוץ ברחבי הבית בהתלהבות של קנגרו צעיר: "זה יהיה מגניב!", הוא אמר, "אפשר להכין עוגה, ואני גם יכול גם להכין סרטון, וללמד אותך". וכך, ברוח הדמוקרטיה והחדשנות יצאנו לדרך.
נירית צוקנירית צוק
הילד אופה עוגה, אמא צופה מהזום
(צילום: אלבום פרטי)
ביום הראשון הזאטוט היה מלא התלהבות מהעניין, ולכן הוא ממש השקיע. התחלנו במפגש הווירטואלי, שבו הוא אופה עוגה. בעוד הוא מסביר לי בהתרגשות איך מכינים עוגה קלטתי שהוא מדבר, חלק ניכר מהזמן, כשגבו אליי.
ניסיתי להגיד לו את זה אבל אז הבנתי שהוא בכלל לא שומע אותי כי הוא שם מוזיקת רקע מרעישת אוזניים. וכך נשארתי לבהות בו כשאני הולכת ומתנתקת מהנעשה על המסך.
"סיימתי את שעת הזום עם כאב ראש ענקי"
ראיתי אותו מתרוצץ בין המקרר, לשולחן, לשיש, מוציא קערות, שופך ומערבב, וזה היה מתיש למדי, בערך כמו לראות עכבר מתרוצץ במבוך. סיימתי את שעת הזום הזאת עם כאב ראש ענקי.
הזאטוט, לעומת זאת, היה אנרגטי ומאושר. הוא קרא לי להגיע למטבח ולהתרשם בעצמי מפאר היצירה. כשראיתי כיצד המטבח נראה הבנתי את יתרונות הזום. המטבח היה הפוך לחלוטין, ומזל שבמסך ראיתי רק קצה קצהו של הבלגן כי אין סיכוי שבאמת הייתי נותנת לו להכין ככה עוגה. העוגה, אגב, יצאה ממש טעימה.
ביום השני קבענו מפגש בשעה 12:00, על מנת ללמדו לפעול על פי זמנים, ולהתחבר לזום בעצמו. בשעה 12:00 חיכיתי שהוא יתחבר אבל שום דבר לא קרה. הייתי מחוץ לבית, צלצלתי אליו, ואז הסתבר שהוא לא מצליח להתחבר. לאחר מספר ניסיונות עברנו לפייסטיים בווטסאפ. באותו רגע הסתבר שהוא בכלל נמצא בדרך לים יחד עם אביו, ולאות הוכחה שניהם נופפו אליי בשמחה.
כשניסיתי להסביר לו שקבענו מפגש הוא הסביר לי שהמיקום בכלל לא רלוונטי, והוסיף: "תחשבי על זה שאם לא הייתי אומר לך שאני בדרך לים אין סיכוי שהיית יודעת". חשבתי על זה, וזה ממש הטריד אותי שילד בן עשר מבין כבר עכשיו כיצד אפשר לתחמן את המערכת.
קראו עוד:
מיותר לציין שכל ניסיון לשוחח עם הזאטוט התגלה כבלתי אפשרי. במקום להקשיב הוא הראה לי את הדרכים, הכבישים, הנופים, וגם את הסנטר שלו בעוד הוא מדבר, ובסופו של דבר גם את הים. היה חסר רק שהוא ואביו ימשיכו עם הזום למסעדה, ובכלל הייתי מרגישה שאני צופה בתכנית טיולים.
אני חייבת לציין כי בניגוד לנסיעה שבה שלושתנו יושבים יחד במכונית, ועל הדרך גם שומעים מוזיקה ומשוחחים הרי שכאן התחושה הייתה כאילו אני מנותקת, כמו מישהי שצופה מהצד בסיטואציה שמתרחשת במרחב אחר, ללא שום קשר אליי.
ביום למחרת וידאתי שהזאטוט יהיה בבית והחלטתי שבמפגש הזום שלנו שנינו נדבר באנגלית. כלומר, אני אשאל שאלות והוא ינסה לענות. בהתחלה הוא התלהב אבל מהר מאוד, לאחר מספר משפטי פתיחה הוא איבד עניין. "טוב, אמא, הזום נתקע ואני בקושי שומע אותך", הוא אמר, "וגם עלה עכשיו סרטון חדש של יוטיובר אז אני חייב לנתק". בתוך שניות נשארתי לבדי עם מסך חשוך.
אפליקציות חברתיותאפליקציות חברתיות
יותר מדי אופציות אטרקטיביות
(צילום: Shutterstock)
בשלב הזה הוא הבהיר לי שמבחינתו המשחק הסתיים, אבל אני לא ויתרתי. שכנעתי אותו שנמשיך רק לעוד יום אחד. "אני אכין מצגת, ונוסיף גם סרטונים", הסברתי, "זה יהיה כמו ללכת לקולנוע מהעתיד". הזאטוט הסכים, והיה נראה שהוא גם ממש התעניין.
הוא הביט במצגת מוקסם, ומדי פעם הניד בראשו. הייתי מאושרת, בטוחה שפיצחתי את זה. כנראה שזאת הדרך ליצור מפגש נעים ואיכותי, אמרתי לעצמי, להיות יצירתית ולחשוב מחוץ לקופסה.
"שעות האיכות שלי עם הילד לא הצליחו לייצר עניין או חיבור כלשהו, לא ברמה החברתית ולא ברמה הרגשית"
אני לא יודעת למה, לא הייתה לי שום סיבה ברורה אבל בשלב כלשהו, קמתי והלכתי בשקט לסלון. רציתי להביט בו, ולראות אותו מלא קשב ומתעניין. כשהגעתי לסלון לא האמנתי למראה עיניי.
הזאטוט בנה מבנה ארכיטקטוני שלא היה מבייש אדריכל צעיר: הוא הניח על ברכיו מגדל כריות, ועליהן מיקם את הנייד, כך שהמסך היה בדיוק מול פרצופו. וכך, היה נראה אומנם כאילו הוא מביט ישירות בנייד אבל הוא בעצם בהה בסדרה בטלוויזיה.
הסתכלתי עליו המומה, ואז קראתי בשמו בקול רם. הוא כל כך נבהל, שקפץ ממקומו ובו זמנית מגדל הכריות נפל והתפזר לכל עבר. מאוחר יותר, לאחר שנרגעתי,הוא הסביר לי שהשעמום הכניע אותו.
סיימתי את הניסוי הזה מתוסכלת למדי. שעות האיכות שלי עם הילד לא הצליחו לייצר עניין או חיבור כלשהו, לא ברמה החברתית ולא ברמה הרגשית.
המסקנה שלי היא שקשה לייצר ממרחק תחושת אמפתיה או אינטימיות. ואם תאספו את כל הנתונים האלו יחד, תבינו שאנחנו נמצאים בבעיה, בטח כאשר מדובר בילדים בגילי 12-10 שהצרכים הרגשיים והחברתיים שלהם עדיין אינם מנותבים ומעוצבים.
ולכן, עם כל הכבוד למשרד הבריאות, הרי שיש פה צורך לחשיבה מחודשת על מתווה הלימודים ועל המצב. ועד אז, זהו הזמן שבו אנחנו, ההורים, צריכים להיות דומיננטיים: לשלוח את הילדים לחוגים, להפגיש אותם עם חברים, ובעיקר לספק להם סביבה משפחתית תומכת, סבלנית ואוהבת.
הכותבת היא אמא לשלושה ילדים, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"