עכשיו בתקופת הקורונה כשיש כל כך הרבה זעם מסביב (זעם פוליטי, הבדלים בעמדות בין מגזרים שונים ואפילו בבית- כעסים בין בני משפחה ששהו זמן רב מדי ביחד), זה אולי הזמן הטוב ביותר לדבר על הנושא של נקמנות, אך הפעם מזווית מרפאת, ומעצימה.
נקמה כמו קנאה, ואולי אפילו יותר, היא נושא שלא נעים לדבר עליו. יש לנקמה שם רע כי היא מקושרת לאלימות. כל הזמן אומרים לנו שצריך לדעת לסלוח ולשחרר, ושהנקמה במי שפגע בנו לא תעשה אותנו מאושרים יותר. יש דה-לגיטימציה חברתית ומוסרית של הצורך של בני האדם לנקום.
ילדים לא תמיד מצליחים לווסת את הכעסילדים לא תמיד מצליחים לווסת את הכעס
ילדים לא תמיד מצליחים לווסת את הכעס
(צילום: shutterstock)
למרות ההשתקה של יצר הנקמה, בזמן האחרון אני שומעת על היצר הזה לא מעט מילדים בחדר הטיפולים. ילדים בהיותם ישירים וכנים משתפים אותי בכך שכשהם מרגישים מאוד פגועים, יש להם מחשבות חוזרות על נקמה כלפי מי שפגע בהם.
המחשבות לפעמים נהיות טורדניות וחזרתיות, ומבטאות יצר של הרס ותוקפנות כלפי הפוגע. כשהאגו נרמס על ידי אדם אחר, והילד חש מושפל או פגוע (לעיתים זה אפילו רק בחוויה שלו, ולא תמיד בגלל השפלה מציאותית) הוא מרגיש לא פעם דחף עצום לפגוע במי שהעליב והקטין אותו. הוא לא מצליח לווסת את הכעס ולהירגע. הוא שואף להראות לפוגע שהוא יכול לגרום לו לחוש קטן ומושפל לפחות כפי שהוא עצמו חש.
קראו עוד:
אני לומדת כמטפלת לא "לחסום" את הפנטזיות על נקמה ולתת להן מקום. במידה מסוימת אני מברכת על כך שהפנטזיות האלה נכנסות לחדר הטיפולים ולא נשארות מודחקות עמוק עמוק בנפשו של הילד.
בפנטזיה על נקמה יש הנאה כי הילד מדמיין שהוא חזק וכל יכול, וזה משיב בעיני רוחו את הצדק על כנו
אני מוצאת שלעיתים כשהילד מבטא את הדחפים התוקפנים שלו בחופשיות, בלי שהוא מרגיש שהמאזין נבהל, הוא לא חייב ללכת אל האקט הפוגעני עצמו, כדי להשתחרר מהזעם. בפנטזיה על נקמה יש הנאה כי הילד מדמיין שהוא חזק וכל יכול, וזה משיב בעיני רוחו את הצדק על כנו.
אבל נפשו יודעת כל הזמן שהוא לא באמת כל יכול ושזאת רק פנטזיה ובמציאות הוא פגיע, כמו כולם. לכן, לא צריך לתת לילד להתמכר לפנטזיה ההרסנית, אבל מותר לשהות בה עימו לזמן מה, כדי לאפשר לו להמשיך הלאה.
ילדילד
היכולת לבטא משאלות הרס, לפעמים מרגיעה כשלעצמה
(צילום: shutterstock)
אני מנסה לעזור לילדים להבחין בין המקום של הפנטזיה, שבו מותר הכול, לבין המעשה האסור, שאותו לא ניתן לעשות (להרביץ, להרוס, לנפץ). לפעמים ילדים מספרים על נקמות קטנות עדינות ונסתרות שהם המציאו כדי להחזיר בקטנה למישהו שפעם פגע בהם, והנקמות הקטנות האלה הן דרכם היצירתית, להרגיש שליטה.

לא לפחד להקשיב למחשבות קשות

ההשלכה לכך כהורים היא לא לפחד להקשיב למחשבות קשות של הילדים, גם אם בא להם באותו רגע להרוג את אחותם הקטנה, או לשבור את כל הבית. באופן פרדוקסלי היכולת של ילד לבטא דחפים ומשאלות הרס, לפעמים מרגיעה כשלעצמה, ו"מנקה" את הילד מהכעס.
לעומת זאת, ההסבר הרציונלי והמחנך של ההורה שנקמה לא תעזור, שזה לא יפה לחשוב את זה או שלא מדברים ככה, משאיר את הילד בודד עם תחושה שהוא הרסני ורע, ולא מאפשר לו לפרוק את הכעסים.
המקום הכי מרפא את הזעם והצורך בנקמה הוא המקום של הקשר. אם הילד רוצה לנקום ולפגוע במישהו שהוא רוב הזמן אוהב (הורה, מורה, אח), אפשר לחבר אותו גם לצדדים האחרים של הקשר או למוטיבציה לשמור על הקשר. אפשר לדבר איתו על לשרוד רגעים של כעס נורא ולא להרוס את הקשר היקר. אם יצר הנקמה הוא כלפי מישהו זר או שנוא אפשר לדבר על כך שהנקמה הכי טובה היא ליצור לעצמך חיים טובים ולא לתת לאדם הזה להרוס לך או להרוס אותך.
המטרה היא לאפשר לעצמנו ולילדים לפנטז לפעמים על נקמה, אבל למצוא את הדרך להירגע מהכעס
לעיתים לילד יש אישיות שמתאפיינת בנטייה לנוקמנות והענשת האחר וזה בא גם עם קושי להחליק דברים ולעבור הלאה, ואולי על זה צריך קצת לעבוד. אפשר לדבר עם ילדים כאלה על כל מיני דרכים לעבור הלאה כי לפעמים הם צריכים טקס כזה או אחר (מכתב שיכתבו לפוגע, שיחה, הרבצה בכאילו או כל דבר אחר) כדי להמשיך. אפשר להזכיר להם מקרים שבהם עברו הלאה, ולמה זה היה משחרר.
בסופו של דבר, המטרה היא לאפשר לעצמנו ולילדים לפנטז לפעמים על נקמה, אבל למצוא את הדרך להירגע מהכעס ולחפש דרכים בונות לתקשר עם מי שאנחנו אוהבים, לבנות לעצמנו חיים שמחים וטובים, לסלוח (אם אנחנו בוחרים), או להמשיך לכעוס אבל בלי לפגוע.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת "מרכז גרתי" לטיפול רגשי בילדים ונוער