בחודש נובמבר אשתקד התכנסנו, חברי הצוות שהיו חיילי-פקודיי בעת השירות הצבאי, ואני, בחאן מדברי כדי לדבר על חוויות השירות הצבאי. חוויות אותן חלקנו במסגרת שירותינו ביחידת חה"ן גבעתי ובמיוחד על לילה ארור אחד בנובמבר 1990 בו איבדנו בלבנון חמישה מחברינו. רס"ן ז"ל יובל ויינשטיין, שהיה מ"פ נערץ, ועוד ארבעה לוחמים: סמ"ר גיא טל ז"ל, סמ"ר רועי דומב ז"ל, סמ"ר גדי מיינפלד ז"ל וסמ"ר אמנון קדמון ז"ל.
באותם ימים כמפקד צוות, הרגשתי חוסר אונים ומחסור בכלי התמודדות עם האובדן והטראומה שחווינו. חוויה זו תרמה, בדיעבד, לבחירתי בלימודי עבודה סוציאלית ולהיותי מטפל בתחום בריאות הנפש.
29 שנים חלפו. במהלך השנים נפגשנו באזכרות ובימי זיכרון, העלנו זכרונות, בדרך זו עיבדנו את החוויה שוב ושוב. בהתכנסות שלנו כצוות מסביב למדורה היה זמן, מקום ומרחב שאיפשר דיבור ושיתוף במחשבות, בזיכרונות וברגשות, כאשר ברקע מלווה תחושה של עצב וכאב אינסופי על חיים צעירים שנקטעו.
סיפורי האישי הוא דוגמה לתהליכים החשובים של עיבוד טראומה, שנעשה בעזרת מערכות תמיכה חברתיות. דוגמה נוספת ועכשווית לתמיכה מסוג אחר, היא פתיחתה של קבוצת פייסבוק בשם "סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים", אשר צברה פופולאריות רבה בימים ספורים. כל אלה מעידים על צורך אנושי לשתף ולחלוק, לצד צורך במקביל, או בנוסף לעיתים, לקבל סיוע מקצועי.
מטרת טור זה אינה לדבר על תסמונת פוסט-טראומטית, או על השירות הצבאי, אלא על הקושי שלנו כגברים לפנות לטיפול נפשי, לבקש עזרה ולקבל אותה. במהלך שנות עבודתי כמטפל בקופ"ח, בקליניקה ובעת שירותי כקב"ן (בין השאר, ביחידה לתגובות קרב בה שירתתי בשירות קבע וכעת במילואים), אני שב ופוגש גברים רבים אשר דחו במשך שנים רבות את פנייתם לטיפול ובעת הגעתם לבסוף, אומרים לא פעם: "אני פה בגלל אשתי". צריך לא מעט אומץ כדי לפנות, להיעזר, להיפתח ולתת אמון באדם זר.
הצורך בטיפול נפשי לא הולך לשום מקוםהצורך בטיפול נפשי לא הולך לשום מקום
הצורך בטיפול נפשי לא הולך לשום מקום
(צילום: shutterstock)

גם בישראל 2020: פנייה לטיפול נתפשת כחולשה

את הטור הזה החלטתי לכתוב בתקווה להעלות למודעות את חשיבות הפנייה לטיפול ולהפחית את החשש והסטיגמות מהדבר הנקרא "טיפול נפשי". הקושי לפנות לטיפול נפשי חוצה גילאים ומגדרים. למרות השיפור בתדמית בשנים האחרונות, לו תרמו בין השאר, סדרות כגון "בטיפול" ו"הסופרנוס" וכן תהליכים חברתיים ותרבותיים נוספים, עדיין בישראל בשנת 2020, קל יותר לומר "יש לי מחר טיפול לאוטו" מאשר "יש לי מחר טיפול נפשי לעצמי". גם היום, פנייה לטיפול עוד נתפשת כביטוי לחולשה.
לנו הגברים, מועברים מסרים גלויים וסמויים מהסביבה כי עלינו לתפקד, לפרנס, לבצע, להצליח, להיות חזקים (בקריירה, באבהות ובזוגיות, ועוד מדדים רבים שהיריעה כאן קצרה מלפרטם. ואל תטעו, לנשים לא יותר פשוט).
הצעד הראשוני של פנייה לטיפול הוא הקשה ביותר. כמעט תמיד ישנם ניסיונות לפתור את הבעיה בכוחות עצמנו, לנסות שוב ושוב בדרכים שונות, ורק שלא נגיע למצב בו נרגיש חוסר אונים ונצטרך להיעזר. התירוצים רבים: טיול אחרי צבא, אחרי הנישואין, הולדת ילד ראשון/שני, אין זמן, אין כסף ועוד. אבל הפצעים בנפש מלווים אותנו לכל מקום אליו נלך או נטוס, גם אם זה יהיה בקצה העולם. בינתיים המחירים מצטברים, בעיות בזוגיות, בעבודה, מתח, חרדה, דיכאון מוסתר, תחושת תסכול ועוד.
רובנו חווים במהלך חיינו, לצד ההתפתחות, ההצלחות והחוויות החיוביות, גם כישלונות, אכזבות, פרידות, כאב, תסכול ואובדן. טיפול הוא הזדמנות לעצירה ממרוץ החיים, למחשבה, התבוננות משותפת ודיבור בקול רם על ההווה, העבר והעתיד. הסתכלות על קשיים, חולשות וחסרונות וגם על כוחות, חוזקות, רצונות, תקוות ורגשות. התבוננות על היחסים שלנו עם הסובבים אותנו (בן/בת זוג, ילדים, חמות, בוס) בקיצור - על הכל.
לנפש, בניגוד לגוף, לא ניתן לעשות צילום CT או MRI ולראות מה ואיפה כואב. לא פעם אני שומע את האמירה: "אבל מה כבר אגיד לו (למטפל), מה הוא יכול לחדש לי?", אבל ברגע שאנחנו מתחילים לדבר לרוב זה זורם, המטפל ישאל, יקשיב, יאיר זוויות ראיה וכיווני חשיבה. אם מסתכלים על זה באופן תמציתי ומעט פשטני, המטפל ינסה לעזור ולהבין ביחד דפוסי התנהגות וחשיבה, ינסה לסייע בהתמודדות עם חרדה, דיכאון ועוד.
קיימים סוגי טיפול שונים ולא ארחיב כאן בסוגיה זו, אבל במרבית המקרים אין פתרונות קסם ויש צורך בסבלנות, פתיחות ומחויבות לתהליך, גם אם הוא לא חייב להיות ארוך. ישנם גם טיפולים קצרים וממוקדים, לרוב, כאשר מדובר בבעיה ממוקדת.

במיוחד בימי הקורונה: סוגיית הפנייה לטיפול רלוונטית מתמיד

בשנים האחרונות אנו רואים על פגושי המכוניות סטיקרים המציינים בגאווה ובצדק, את הישגי הנהג/ת בתחום הריצה והספורט. ריצה במקצה של 10, 21, ו-42 קילומטרים מקבלת מקום של כבוד, אך האם היינו כגברים ונשים כאחד, מדביקים סטיקר שאומר: "גם אני הלכתי/הולך לטיפול נפשי?". על חשיבות פעילות ספורטיבית לגוף ולנפש אין ויכוח, אך במקביל יש להיות גאים ביכולת לבקש עזרה. בואו לא נתבייש בה, נראה בה סימן לחוזק ולא לחולשה.
טיפול נפשי: סימן לחוזק - לא לחולשהטיפול נפשי: סימן לחוזק - לא לחולשה
טיפול נפשי: סימן לחוזק - לא לחולשה
(צילום: shutterstock)
בימים אלה של התמודדות עם משבר הקורונה, כולנו למעשה מתמודדים עם תקופה מתמשכת של חוסר וודאות, לחץ וחרדה סביב נושאים רבים כגון תעסוקה, מצב כלכלי, בריאות, זוגיות, הורות ודאגה למשפחה. זאת לצד הזדמנות לזמן איכות משותף, מחשבות על אורח החיים הקודם שלנו ועוד. סוגיית הפנייה לטיפול בימים אלה רלוונטית מתמיד.
טיפול עשוי להיות יקר, אך יש חלופות ציבוריות טובות ומסובסדות כגון טיפול מטעם קופות החולים, נט"ל, עמך ועוד, וכן היחידה לתגובות קרב. האחרונה מיועדת לטפל באזרחים אשר חוו טראומה הנוגעת לאירועי מלחמה/קרב, במהלך שירותם הצבאי בסדיר ובמילואים.
לקראת יום הזיכרון, טור זה מוקדש לכל אותם חיילים בסדיר ובמילואים, אשר יצאו למשימה בשירות המדינה וחזרו כשנפשם פצועה ומדממת, ולבני משפחתם, עבורם המלחמה לא הסתיימה והיא נמשכת יום ולילה. אנחנו כחברה וכמדינה לא מצליחים להכיל, להכיר, להוקיר ולזכור אותם באופן שהיו ראויים לו, וכמובן לבני משפחות השכול המתמודדים עם האובדן והכאב האינסופי.