בשיתוף עם ד"ר עדי אדר ואינפומד

הפרעת קשב מתוארת מזה כ- 250 שנה והיא מוזכרת במעל למאה אלף מאמרים ומחקרים מדעיים. הפרעת קשב היא לא מחלה או תסמונת. מדובר בהפרעה ועל כן היא תוגדר ככזאת רק אם התסמינים שלה משליכים באופן ניכר על תחומי חיים שונים. רוצה לומר, המאפיינים של ADHD מופיעים בדרגות שונות ברוב בני האדם ועל כן רבים מתייחסים להפרעת קשב וריכוז כמעין דפוס התנהגותי שכיח לו ניתנה הכותרת של הפרעה רפואית.
לשוללים את עצם קיום ההפרעה מצטרפים ארגונים שונים המתנגדים לטיפולים תרופתיים, אך גם הורים לנחשפים למבול של ידיעות, מאמרים וכתבות המציגים הפרעה זו בצורה שלילית ואף מתנגדים לעצם קיומה.

צפו ברופא מסביר
מה הנימוק העיקרי של המתנגדים לקיומה של הפרעת קשב?
הטיעון מאד פשוט. אין הוכחה מעבדתית או הדמייתית חד משמעית המבדילה בין ילדים/ מבוגרים עם הפרעות קשב לבין האוכלוסייה ללא הפרעה זו. לכן, על פי גישה זו, הפרעת קשב היא לא הפרעה רפואית אמיתית אלא המצאה של חברות תרופות, רופאים וכדומה.
אולם, מדובר בהפרעה התפתחותית התנהגותית ובדומה להפרעות אחרות, כמו חרדה, דיכאון או סכיזופרניה, לא ניתן לאבחנה בהתבסס על בדיקות מעבדה. עם זאת, למרות שלא ניתן להוכיח את קיומן של הפרעות אלה באמצעות בדיקות אובייקטיביות, אין הדבר אומר שהפרעות אלה אינן קיימות.
לצד זאת, מחקרים שונים הראו כי קיים מרכיב תורשתי ברור בהתפתחות ההפרעה. מחקרים בתחום הגנטיקה מצאו 20-40 גנים הקשורים לביטויים שונים של ADHD. בנוסף, המרכיב התורשתי של ההפרעה ברור – ילד להורה עם ADHD יש סיכוי של כ- 50% ללקות בהפרעה זו. הסיכוי בתאום זהה ללקות בהפרעה זו (במידה ולאח יש ADHD) עלול להגיע ל- 60-80%.
האם ניתן לאבחן ADHD בבדיקת הדמיה מוחית?
למרות שקיימים ממצאים אנטומיים ותפקודיים במוח הנראים בבדיקות הדמיה לא ניתן לאבחן חד משמעית הפרעה זו בבדיקת הדמיה (כגון CT או MRI ). עם זאת, במחקרים רבים הודגמו שינויים בנפח באזורי מוח שונים, במבנה אנטומי, בעובי קליפת המוח וכן שינוי תפקודי באזורי מוח הקשורים למסלולי העצבים המעורבים בהפרעה. פורסמו עשרות ומאות מחקרים הממקמים את הקושי התפקודי בילדים ומבוגרים עם ADHD לאזורים מסוימים במוח, בעיקר באונה המצחית הקדמית.
לסיכום , ADHD היא הפרעה מנטלית מוכחת ואמיתית. עם זאת, בדומה לכל הפרעה מנטלית אחרת, אין הוכחה מעבדתית או אנטומית חד משמעית אשר יכולה לאפיין ADHD. למרות זאת, במחקרים הודגם המרכיב הגנטי הברור של הפרעה, קיום גנים הקשורים להופעתה, ממצאים אנטומיים ותפקודיים במוח ועוד. כמו כן נמצא דפוס התנהגותי מוגדר, תחלואה מוגברת ואף תמותה וכן שיפור ברור לטיפול תרופתי וכן לשיטות טיפוליות נוספות.

בשיתוף עם ד"ר עדי אדר ואינפומד