כשבעלי הציע, שלא לומר הודיע, על הרעיון לנסוע לקמפיין - הדחקתי. גם כשהוא קנה אוהל, הדחקתי וגם אחרי שהוא לקח חופש יומיים מהעבודה (מצרך נדיר) - הדחקתי. אבל כשהוא קנה סיר פויקה וגזיה, נפל לי האסימון.
לא הבנתי מה הקשר ביני לבין שני לילות תחת כיפת השמים, גם אם זה במעטפת של אוהל. איפה הנוחות? איפה המקלחת האהובה שלי? רק המחשבה לנסוע שעתיים וחצי לכיוון מעייפת.
קראו עוד:
כשהבנתי שהוא רציני התחלתי לחפש מקום, זה לקח "רק" יום וחצי בערך. עברתי על כל החיפושים האפשריים בגוגל ובפייסבוק, כדי למצוא את המקום שלנו, שיהיה יפה וזמין.
כל הפיד בפייסבוק שלי רווי בפוסטים על חוויות מהקמפינג. אני קוראת באחת הקבוצות הגדולות בפייסבוק, ליתר בטחון, שיהיה. לא חשבתי שזה יכול להזיק, גם לא כשצירפתי לשם את בן הזוג שרק נפתח לו התיאבון לקרוא ולשמוע חוויות של אחרים. בשבילי זה היה קצת כמו להיכנס לאתר קניות ולהשאיר את הכול בסל, כיף לראות אחרים בשטח בעודי במזגן בבית.
"אחרי חצי שנת קורונה, האינטנסיביות הזאת דורשת אוורור"
כשבן הזוג היה רציני, עלתה הפנטזיה לשלוח אותו לבד עם הבנות. שלושה ימים בבית של שקט שהם רק שלי: לקרוא ספר, להשלים את כל הדברים הקטנים לעסק שלא הספקתי ונדחקים, לישון בלי שאף ילדה תדלג לי למיטה באמצע הלילה ותבעט לי עם רגל קטנטנה בפנים.

רוצה להתגעגע לבנות שלי

פנטזתי על טלוויזיה משלי וגם על השקט הזה כשאף אחד לא פונה אליי או מפעיל אותי: "אמא תקפיצי", "אמא, תגידי לה ש...", אמא, אני רעבה". אחרי חצי שנת קורונה, מתוכה חודש וחצי חופש גדול, האינטנסיביות הזאת דורשת אוורור. זה לא בושה להגיד שאני רוצה להתגעגע לילדות שלי, אחרי שאנחנו כל הזמן ביחד.
משפחת אופירמשפחת אופיר
אמא בבית או באוהל?
(צילום: אלבום פרטי)
עם המחשבה לשלוח את המשפחה לקמפינג בלעדי, הגיעו כל רגשות האשם - איך לא עשינו שום דבר משפחתי מיוחד בחופש ואיך אני תמיד מנסה להתחמק מטיולים בסגנון הזה וגם איזה זיכרון יהיה לילדות שלי מאמא שלהן. חשבתי שאולי רגע לפני גיל 40, כחלק מהמון שינויים שאני עוברת בחיים, אולי גם כאן אני צריכה להתאמץ, לנשום עמוק ולנסות להגיע בגישה חיובית.
הצעד החיובי הראשון היה להתעלם, בחרתי לא לארגן שום דבר עד ערב לפני, מסתבר אגב שכדי להתארגן לקמפינג צריך 24 שעות בערך, המון ציוד שאין לי מושג איך נכנס לאוטו, לא חושבת שיש פינה שפספסנו. ההתארגנות לפני ואחרי מאוד מעייפת, דורשת המון עבודה, לא לשכוח כלום כי בשטח זה רק אתם והעצים מסביב והילדים שברקע, עדיף להיות מוכנים. ילד רעב הוא ילד עצבני.
זה לא פשוט. כי גם כי גם כשנוסעים ביחד, תמיד יהיה את הוויכוח של מי תשב איפה ומתי מגיעים ותוכניות שפתאום משתנות וצריך לחשב מסלול מחדש. זה לא פשוט להיות ביחד בצורה אינטנסיבית בלי יכולת מילוט.
משפחת אופירמשפחת אופיר
מתי מגיעים?
(צילום: אלבום פרטי)

אף ילדה לא אמורה לכעוס

על פניו נסיעה כזו היא פנטזיה, אנחנו מבלים, מטיילים ביחד, צוחקים, יש הווי משפחתי, ישנים בתוך אוהל, עושים על האש והרי הילדות ביקשו לצאת ולכן בתיאוריה אף אחת לא אמורה לכעוס. אבל בתוך האידיליה הזו יש רגעים קשים, אפילו בדברים קטנים: מי תישן באיזו פינה באוהל, הארטיק הנחשק שלא היה בקיוסק, מגלים אבן שפספסנו מתחת למזרן וישנו לא טוב בלילה.
"חזרנו בלי עגלה שנשכחה בטעות באחד המקומות שטיילנו"
בת השנתיים וחצי הייתה קצת מאתגרת לפעמים וצמד המשפטים "בא לי הביתה" נזרק לאוויר בכל פעם כשהיא הרגישה לא בנוח או כשמשהו הציק לה. צריך להיות מאוד יצירתיים. מילת המפתח היא איפוק. זה נשמע קל לספור עד 4,000, תנסו לעשות זאת כשיש מורדת בת שנתיים וחצי ברקע.
מה גילינו? מצאנו את עצמנו משחקים עד אמצע הלילה. היה מצחיק ומגבש. גילינו שבת העשר מעולה בחיקויים של חיות, שהמתבגרת אלופה לזהות דברים מוזרים בפנטומימה, בת החמש הייתה בעננים וכל הזמן שאלה מתי נחזור שוב.
גילינו שאפשר לשמור על הרגלים גם בשטח. אנחנו פחות חובבי מסעדות וג'אנק, והצלחנו גם בקמפינג לשמור על אוכל מאוזן ומעט אוכל מבחוץ. הנוסחה היא סיר פויקה טוב ובעל שיודע לבשל. נסענו עם חברים טובים, וזה עזר לשמור על איזון בשטח ולהפוך את החוויה למעולה.
משפחת אופירמשפחת אופיר
הנוסחה היא סיר פויקה טוב ובעל שיודע לבשל
(צילום: אלבום פרטי)
גילינו שלמרות שאנחנו מאוד מסודרים, צריך לעשות בדיקה כפולה על הציוד שלקחנו. חזרנו בלי עגלה שנשכחה בטעות באחד המקומות שטיילנו כשאני קיפלתי והוא היה אמור להחזיר לאוטו (לא זוכרת מי תיאם עם מי וכמה), שקית כביסות שלא נמצאה עד רגע זה ולמרות ההימור על הריח, אני ממש מקווה שנמצא אותה.
לקח לנו שלוש שעות לחזור בפקקים, בת העשר פספסה חוג חשוב וישנו ממש מעט ובטח לא נוח כמו בבית אבל חזרנו ושרדנו גם את זה. הילדות העלו תמונות לסטורי, עשו שיחת ועידה עם חברות כאילו היינו בחופשה של שלושה שבועות בסלובניה ולא שלושה ימים בצפון.
יש דיבור על קמפינג נוסף בחגים, אני עוד לא מעכלת. בן הזוג כבר מוכן ליציאה לדרך. ואני? אולי הפעם אפנה מקום לרגשות האשם ואאפשר לו זמן איכות לבד עם הילדות.
עדה אופיר היא כתבת בערוץ הורים ואמא לארבע בנות