לכאורה הכל טוב. לכאורה אין לי רשות להתלונן, להתבכיין או לראות את החיים דרך משקפיים אפורים. יש לי משפחה אוהבת, זוגיות מטריפה ולא מטורפת, פרנסה (חצי כוח, אבל החצי השולט), בריאות (חמסה), אפילו רזיתי סופסוף! באמת, לכאורה החיים שלי תותים, אני צריכה להיות יפה ושותקת, אלא שהגוף שלי מאותת שלא הכל סבבה בארץ הפלאות.
אני ישנה זוועה, בחלומותיי אני כל כך פעילה, שאני מתעוררת מותשת, ופיתחתי תאוריה לפיה קיים יקום מקביל ובו אנחנו נלקחים בשנתנו לעולמות אחרים ובהם מעבידים אותנו בפרך. ביומיום אני אולי מלכה, אבל בשנתי אני משרתת של העולמות. שווה בדיקה, התיאוריה הזו.
בכל אופן, אני מתעוררת לפנות בוקר, כל הגוף תפוס כאילו רצתי מרתון. אני תוהה אם בלוטת התריס הגיפה את תריסיה או שזו עייפות החומר.
אושר ביוגהאושר ביוגה
לחשוב על החיים
(צילום: Shutterstock)

גם כשהכל נראה לנו כאוטי, בסוף יש תכלית

לפני שלוש שנים וחצי הייתי באותו מצב. הרגשתי בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום, כדברי המלך. החברות שלי לא הבינו מה נפל עליי, כי כאמור תותים וכו', ונרשמתי לסדנת סופ"ש אי-שם בצפון כדי למלא את המצברים (דימוי שאני לא באמת מבינה, כי מעולם לא מילאתי מצבר. לא מחליפים אותו כשהוא נגמר? יש יותר מאחד? לא משנה, יצאתי למלא את מגרת האיפור שלי. בזה אני מבינה).
יצאתי למסע הזה לגמרי לבד. לא ידעתי מי יהיה שם, מה בדיוק הולך להיות, אבל החלטתי לצאת מאזור הנוחות שהוא אזור הנכות, כיסא גלגלים בלי גלגלים, קפטן בלי משקפת, מורה בלי "יש לי עיניים בגב". במסע הזה גיליתי שאני עדיין ביישנית, אך יודעת להסוות את זה, שחשוב לי מה יגידו עליי, אבל הרבה פחות, ושאני חסרת סבלנות במדיטציות אבל תנו לי מדיטציות טראנס ואני עפהההה.
במסע הזה הכרתי את מי שהפך אחר כך לבן הזוג שלי עד עצם היום הזה, למרות שלקח לו הרבה זמן ליצור איתי קשר או להראות שאכפת לו. לא היה לי אכפת, כי בדרך החדשה שסללתי לא היה מקום להיעלבויות או להתחשבנויות. לא הפריע לי כשהוא לקח את מספר הטלפון שלי ולא התקשר, ולא הזיז לי כשהוא שאל אם ארצה להיפגש ואז נעלם.
להבדיל מפעמים קודמות, בהן הייתי מספרת לעצמי סיפורים שהכותרת שלהם היתה "למה הוא מתנהג ככה", ותת הכותרת "שיילך לחפש", הפעם הייתי שוות-נפש. אמרתי לעצמי "מה שצריך לקרות קורה" – אחד המשפטים המעצבנים ובאותה מידה מוצדקים שקיימים, ואכן, מה שהיה צריך לקרות קרה. סופסוף שיחררתי. המתח שנאגר בגופי ובנשמתי התפרק, ובמקומו הגיעה אנחת רווחה עמוקה. ברגע ששיחררתי, משהו בעולם בחוץ נרגע, והייתי פתוחה לקבל דברים שפעם היו סוגרים אותי.
החיים הוכיחו לי ששום דבר לא קורה סתם, וגם כשהכל נראה לנו כאוטי, בסוף יש תכלית והיא לטובתנו. כמו שזה נראה, אני יוצאת למסע נוסף, חדש, מסקרן. שינויים הם לא דבר קל, גם כשהם למען מטרה טובה, אבל מתישהו המתח בצוואר יחלוף ואף אחד לא יחטוף אותי באמצע הלילה להרפתקאות ביקום אחר.
את המסע ההוא סיימתי עם אהבה שנקרתה לדרכי באמצע החיים. את המסע הנוכחי אני אסיים עם מתנות שכרגע אין לי מושג מה הן, אבל הן מחכות לרגע המתאים. בינתיים אני עושה ספירת מלאי למתנות קטנות וגדולות שהחיים זימנו לי וקוראת שוב פתק שהוצמד לזר פרחים שנשלח אליי ככה סתם באמצע היום. "אהובה שלי", נכתב שם, "הכל מסתדר מלכה שלי מוצלחת ומוכשרת. אוהב מלא, אני".
אולי לא רק לכאורה הכל טוב.
אולי גם עכשיו הרוב בסדר.
בסוף הכל מסתדר.
שלך בהערכה,
גאיה קורן
הכותבת היא מחזקת הערכה עצמית ומלווה נשים במצבי משבר, גירושים ואהבה. עיתונאית בידיעות אחרונות.