"איננו יודעים מתי יכול לבוא המוות, לכן, הבה ונחכה לו בכל מקום. להתאמן במוות פירושו להתאמן בחירות. מי שלמד כיצד למות, למד כיצד להשתחרר מעבדות". (סוג'יאל רינפוצ'ה, 'ספר החיים והמתים הטיבטי')
תחשבו על השילוב הזה. ריח של קפה באוויר, עוגות נהדרות, סלון גדול, אנשים נחמדים, ועכשיו תוסיפו לזה מילה אחת: מוות. זה בדיוק מה שקורה בלא מעט ערים בארץ בשנים האחרונות. תחת הכותרת של "קפה מוות" מתרחש פה אצלנו, מתחת לאף, מיזם חברתי ניסיוני שהופך לטרנד של ממש. קבוצת אנשים נפגשת אחת לשבועיים בסלון בית, לא כדי לשמוע הרצאה או לקשקש על הילדים והמצב אלא במטרה אחת: לדבר על המוות. המפגשים האלו, גם בעידן זום-קורונה, אינם עצובים או מורבידיים כפי שהיה ניתן לשער, ועולים מהם לא פעם גם קולות צחוק לצד דמע.
לכאורה, מוות היה צריך להיות מדובר יותר, במיוחד בארץ מוכת שכול וטרור כשלנו. ובכל זאת, דומה שהוא מגיח ממש כשם הוא נעלם, לא מעובד, לא תמיד נעקל. תחת הסיסמה הנבובה של "להמשיך הלאה", נחשב האבל לא פעם להפרעה בזרימה, ומחשבות על מוות מושלכות מיד לכיוון אובדני.
"קפה מוות" הוא שיחה חדשה ומרתקת על מוות בצורה שאף פעם לא העזנו לדבר עליו. המיזם החברתי הזה, וולנטרי לחלוטין יש לציין, נוסד בלונדון בשנת 2011 בידי ג'ון אנדרווד וסו ברסקי ריד, והיום הוא נפוץ במיוחד במדינות אירופה, צפון ארה"ב ואוסטרליה. קבוצות של "קפה מוות" פועלות היום ברחבי העולם בלמעלה משבעים מדינות שונות.
את המיזם החברתי הראשון של "קפה מוות" בארץ, הקימה לפני כשבע שנים עמיה ליבליך, חוקרת פסיכולוגיה וחברה ישראלית, פרופסור לפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים וכיום נשיאת המכללה האקדמית לחברה ואומנויות בנתניה. הקבוצה הראשונה שלה מנתה כעשרה אנשים והיום היא מנהלת את הקבוצה השביעית. מעבר לקבוצות הקבועות שכבר פועלות היום בירושלים, כרכור, פרדס חנה, חיפה, גדרה, תל אביב, מודיעין ועוד, נוספות גם קבוצות חדשות שקמות מפה לאוזן, ללא פרסום.
הזמנה למפגש "קפה מוות" הזמנה למפגש "קפה מוות"
הזמנה למפגש "קפה מוות"
(צילום פרטי)
על מפגשי השנה השלישית של "קפה מוות" שנערכו בביתה הציורי מול הים ביפו, כתבה עמיה ספר שנושא את אותו השם. "כשהספר יצא לשוק ב-2016, שאלו אותי מי ירצה לקרוא ספר כזה. היום אנחנו כבר במהדורה שלישית. מסתבר שמוות זה נושא חם".

מוות זה נושא חם

"'קפה מוות' הוא פרויקט רוחני פסיכולוגי חשוב ממדרגה ראשונה בעיני", אומרת ליבליך, "כי את המוות אי אפשר לנצח, רק להתקרב אליו קצת. מוות זו חרדת החרדות האנושית. למה שלא נסתכל בעיניים לדבר שהכי מפחיד אותנו? ארווין ילום כתב שאנחנו לא יכולים להסתכל על המוות פנים מול פנים, כמו השמש, כי אנחנו עלולים להיכוות או להתעוור, לכן אנחנו מסתכלים עליו קצת מהצד".
מי מגיע לקבוצות האלו? "אליי פונים יותר אנשים מבריאות הנפש, פסיכולוגים, רופאים, אחיות, עובדים של בתי אבות, הוספיס וגם אנשים רגילים. הדבר שהכי מפחיד אנשים, וזה עולה בקבוצות, זה לא המוות אלא השלב שלפניו. האם נאבד צלם אנוש, האם נסבול כאבים. אני אומרת שהפחד הוא מהרגע שבין להיות ולא להיות".
איך הגעת לנושא הזה? "הייתה לי תחושה שאני רוצה לדבר על מוות אבל המודל היחיד שידעתי עליו היה קיים בשוויץ. שם מדובר בקבוצה של אנשים שנפגשת פעם או פעמיים בבית קפה וזהו. אני הכנסתי לזה שני שינויים. קודם כל, זו לא תהיה קבוצה חד פעמית אלא קבוצה שנפגשת לאורך שנה ואנשים מכירים זה את זה ויוצרים אמון, ועוד שינוי שהיה חשוב לי הוא שלא רק אני מנחה אלא הקבוצה מונחה ברוטציה ע"י המשתתפים".
חשבת אי פעם שזה יתפוס ככה? "מאז שהתפרסמה הקבוצה הראשונה, אנשים התחילו להתקשר ולא היה לי מקום לקבל אותם. אנשים שהגיעו לימי עיון במכללה בנושא 'קפה מוות' סיפרו לי על קבוצות נוספות שנפתחות, והתחלתי להבין שזה עונה על איזה צורך גדול. בחור אחד ניגש אלי פעם אחרי הרצאה ושאל אותי אם מותר לו לקרוא לקבוצה החדשה שהקים "קפה מוות", הוא חשב שאני המצאתי את השם הזה. בסוף הוא קרא לקבוצה שלו "מת לקפה". בתחושה שלי, אנחנו בתקופה יותר בשלה לקראת החזרה של מוות לתוך המשפחה, לבית, כמו במסורות עתיקות יותר".
"קפה מוות": משוחחים על קץ החיים"קפה מוות": משוחחים על קץ החיים
"קפה מוות": משוחחים על קץ החיים
(צילום פרטי)

"לילה אחד הלך בעלי לעולמו, כשהוא ישן לצידי"

"המוות, מותי שלי עצמי, קרץ לי תמיד דווקא משום שהתעסקות בו הייתה מחרידה כל כך", כך פותחת עמיה את ספרה. "בצעירותי דמתה בעיני משיכתו של המוות לזו של יחסי המין. משיכה אל המסתורי, האסור, המסוכן. אלא שבמהלך החיים ועם צבירת הניסיון המסתורין של המיניות התפוגג, ואילו המוות שמר על מעמדו, הטאבו האחרון".
המגע הקרוב ביותר עם המוות התרחש אצל עמיה באמצע החיים. "לילה אחד הלך בעלי לעולמו במפתיע, כשהוא ישן במיטתנו לצידי", היא כותבת בספרה. שני הוריה נפטרו גם הם בחטף, ללא הזדמנות להיפרד.
כפסיכולוגית ודאי עשית את הקשר בין המוות בחיים האישיים שלך, לעיסוק ב'קפה מוות. "אין ספק שהנגיעה האישית שלי במוות לא טופלה כהלכה. שלשת מקרי המוות שחוויתי, של בעלי וההורים שלי, קרו בפתאומיות, ללא הכנה. אמא שלי מתה מהתקפת לב פתאומית בגיל 72, ואבא שלי מת בגיל 84 בבית הכנסת, בזמן קבלת שבת. כשאני מנסה להסביר לעצמי למה נמשכתי להעמיד פרויקט כל כך אמיץ כאן בבית שלי, אני מגיעה למסקנה שזה בגלל מקרי המוות בחיי, שבאתי אליהם לא מוכנה. שלושה אנשים מאד קרובים שנעלמו מחיי בחטף. אולי רציתי לאפשר לעצמי להרגיש, לא רק דרך האינטלקטואל.
"לפני שאבא שלי נפטר הוא ניסה לדבר אתנו על הצוואה שלו ועל מה יהיה, ולא רצינו לדבר על זה. היום אני מבינה שזו הייתה שגיאה מצידי ומצד אחיותי, ומנסה לתקן".

מוות זה הנושא הכי חי שיש

מה למדת מהמפגשים? "'קפה מוות' היה כמו הארה. פתאום התחלתי לחשוב על עצמי בתור בן אדם שלא יחיה לנצח, והקבוצות לימדו אותי שהתעסקות אמיצה במוות מגבירה את הערך של החיים. ככל שאת יותר מודעת למוות, החיים הם צבעוניים יותר, יפים יותר, מלאים אתגרים ואפשרויות שאסור לפספס. מוות זה הנושא הכי חי שיש".
אבל מוות תמיד תופס אותנו בהפתעה, גם הוא צפוי. "ההכנה למוות, העובדה שמדברים עליו, חושבים עליו, אולי ממלאים טפסים שנוגעים להוראות טיפול ומה את רוצה שיקרה או לא יקרה, היא דרך להתיידד איתו. נכון, אין שום ערבות לכך שכל ההכנה הזו תביא למימוש, אבל הדרך הזו היא כל כך משמעותית, אולי זו אחת הסיבות שאנשים באים לכאן".

כל פרידה יכולה להיות האחרונה

אביו של מאיר רוזנברג, אחד המשתתפים בקבוצות הראשונות של עמיה וכיום מנחה קבוצת 'קפה מוות' המתגורר בגדרה - נרצח בפיגוע קו 405 בדרך לירושלים, כאשר מאיר היה בן 22. "רק ערב קודם יצאנו כל המשפחה לאכול ביחד. לא ידעתי שהחיבוק שלנו יהיה האחרון", הוא נזכר. "חצי שנה לאחר האסון נהרג חברו הטוב בתאונת מסוקים. "אחרי המוות של אבא, החיים של אמא שלי נשברו", הוא אומר. "משם בעצם התחיל מותה. היא סבלה הרבה מאוד שנים. לפני שלוש שנים החליטה לסיים את חייה בשוויץ, בזריקה".
"כל פרידה יכולה להיות האחרונה" מאור רוזנברג"כל פרידה יכולה להיות האחרונה" מאור רוזנברג
"כל פרידה יכולה להיות האחרונה" מאיר רוזנברג
(צילום פרטי)
"הפרידות שחוויתי היו קיצוניות. מפרידה מפתיעה ללא הכנה וללא הזדמנות להיפרד כאשר נרצח אבי ונעלם מחיי ברגע אחד, ועד לקיצוניות השנייה של שיחות ופרידה ארוכה מאמי. המנעד הזה גרם לי להבין שחשוב להיות מוכן בכל רגע לאירוע מפתיע של מוות פתאומי, ומצד שני להיות מוכן גם לאפשרות של הידרדרות איטית אל הסוף. למדתי שזה יכול לקרות בכל רגע, לי או למי מיקירי, ומכך כל רגע מקבל משמעות וכל פרידה יכולה להיות הפרידה האחרונה".
זה לא כבד קצת, להתייחס ככה לחיים? "אפשר להסתכל על זה ככה, אבל בעיני דווקא העובדה הזו מוסיפה איכויות מדהימות לחיים. כל רגע יכול להיות האחרון אז בואו נעשה את הכי טוב שאפשר. אנשים דוחים דברים לפנסיה אבל לא בטוח שכולנו נגיע לשם. לכן אני מנסה להיות ביחד ועבור כמה שיותר עם מי שחשובים לי.
"התהליכים לקראת הפרידה בסוף החיים הם רגעים כל כך רגישים וחשובים, ודווקא הם מתנהלים פעמים רבות באופן שאינו מתאים ואינו הולם את אותו האדם ואת סביבתו. אחד הדברים החשובים שקורים בקבוצה הוא ההתיידדות עם הנושא. פעמים רבות פוגשים משתתפים שעצם המילה "מוות" קשה להם, אבל עם הזמן הם נפתחים לחשיבה, לקבלה, ולפעמים גם למעשים פרקטיים.
"אפילו תוך כדי קורונה, כשכולם מסביבי נתקפו לחץ וחרדה קיומית, הרגשתי הרבה יותר שלווה ופחות חרדה. ההבנה והקבלה של וודאות מותנו העתידי, מאפשרים קבלה רגעה יותר של מצבים מסוכנים".

לא מפגשים עצובים

"גיליתי שהשיחה על הנושא מאפשרת למשתתפים לפתוח בשיחות בבית עם יקיריהם", אומר מאיר. חשוב להבין שלא מדובר במפגשים מורבידיים או עצובים. השיחה על מוות קשורה תמיד לשיחה על החיים, ומדגישה את חשיבותם ואת העוצמות שיש בכל רגע ורגע. משתתפים יוצאים מהמפגשים עם תובנות מעשיות ומספרים על החלטות אישיות שעשו בעקבות שיחה כזו או אחרת. שינויים במערכות יחסים, סליחות והתפייסויות שהגיע הזמן לעשות.
"מניסיוני, המודעות למוות בחיינו משפרת את החוויות ואת ההחלטות של חיי היום יום, דברים מקבלים פרופורציות. יותר מדי פעמים שומעים על מקרים של תובנות שבאו מאוחר מדי ולכן חשוב לזקק את הדברים כבר עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי".
"קפה מוות" מתחבר גם לעבודתך ב"עלי שלכת". "עלי שלכת עוסקת בליווי אנשים ומשפחותיהם בהחלטות בנושאי סוף חיים. בעבודתי אני מציע את הניסיון שלי בליווי אלפי משפחות וכאן מציעים להם מעטפת טיפול מלאה בכדי לאפשר להם לעבור את האירוע הזה באופן מיטבי. יש פתגם אפריקאי שאני אוהב לצטט בקשר לכל זה: "בסוף, יש רק שלושה דברים חשובים - כמה אהבת, כמה היית נדיב, ואיך שחררת בנועם דברים שלא נועדו לך".

לא קבוצת שכול

לפני עשרים שנה הגיעה שירי בן ארצי, מאמנת רפואית מרמת גן, לבית החולים עם תסמונת נדירה של יתר לחץ דם ריאתי. לאחר האבחון הראשוני הדרדר מצבה והיא הגיעה למצב של מוות קליני. "איבדתי הכרה ועברתי החייאה", היא נזכרת. "מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ, מחוברת לצינורות ושם עברתי חוויה כמו שמתארים בסרטים".
"לא פחדתי ממותי שלי", שירי בן ארצי "לא פחדתי ממותי שלי", שירי בן ארצי
"לא פחדתי ממותי שלי", שירי בן ארצי
(צילום פרטי)
תתארי לי מה ראית. "מצאתי את עצמי שטה במנהרה קסומה עם אורות פסטל, בסוף המנהרה עמדה דמות, חיבקה אותי חזק ואמרה שזה לא הזמן שלי, ואז התעוררתי. החוויה הזו חיזקה מאד את הסקרנות והחיבור שלי לכל נושא המוות".
שירי הצטרפה לקבוצת "קפה מוות" בתל אביב לפני כשנה. "זה אולי נשמע פלצני, אבל ברור לי שדיאלוג עם המוות זו אחת הדרכים הכי טובות לחגוג את החיים. אין לי פחד למות, אפילו מהאירוע שלי לא פחדתי, יש לי פחד לא לחיות את החיים במלואם. זה לא שאני רוצה למות אבל בחוויה האישית שלי, כשזה יגיע, אני יודעת מה מחכה לי".
מה נתנו לך המפגשים האלה? "קודם כל קיבלתי סוג של פלטפורמה, מרחב להתעסק במוות ממקום רגוע וסקרן. שנית, המפגשים האלו נתנו לי אומץ לפתוח 'קפה מוות און ליין' של מאמנים ואנחנו מתעסקים במוות כדי ללמוד אותו ולהביא ממנו את החוסן ואת החוזק ואת אהבת החיים לתוך תהליך האימון".
אפשר באמת להתכונן למוות? "כן ולא. אפשר להתכונן למוות בדיוק מוכנות למשבר. את יכולה לייצר חוסן ואז כשמגיע המשבר יש לך כלים להתמודד איתו. כמובן שהוא תמיד יהיה קשה ויפתיע אותך אבל יהיו לך כלים נוספים להתמודד איתו".
כמו מה? "היכולת שלי היום לגעת במוות, לדבר עליו ולהבין שהוא חלק מהחיים, היא הרבה יותר גדולה. מוות זה בעצם שינויים קטנים. אנחנו רואים מוות סביבנו כל הזמן: עציץ נובל, עונה חולפת, והאובדן הכי דרמטי - מוות של מישהו. היכולת לראות את הרצף הזה יצרה אצלי רוגע פנימי לקחת צעד אחורה, להתבונן מתוך בחירה של איך אני רוצה להיות עם מה שקורה, ולא שמה שקורה לי מנהל אותי. הקבוצה הייתה חלק מהמסע שלי".
והתהליך הזה עבד לך בזמן אמת? "במהלך השנה האחרונה איבדתי חבר נפש שליווה אותי עשרים שנה, המורה שלי לצ'י קונג. המוות שלו תפס אותי אחרת, יותר בקבלה. אחד הדברים שהבנתי הוא שמוות זה לא הסוף. זה שהגוף הגשמי מת לא אומר שהיחסים עם האדם נגמרו, אני ממשיכה לדבר איתו. מערכת היחסים מאד השתנתה אבל היא נמשכת.
"דווקא הפורום הזה של 'קפה מוות' מאפשר לגעת במוות בכל מיני דרכים. זו לא קבוצת שכול או אבל - נקודת המוצא שלנו היא החיים, הבחירה בחיים, איך לחגוג אותם ולחיות חיים מלאים כדי שכשנגיע לרגע עצמו נוכל לעבור אותו עם הכי פחות חרטות".

"מול המוות כולנו ערומים"

"אחרי שחציתי את גיל שישים שלי. נפל לי האסימון שכבר לא "כל החיים לפני", אומרת הפסיכותרפיסטית חגית ספנסר, מנהלת קבוצה של "קפה מוות" בבית אלה, קליניקה לטיפול אישי ולקבוצות התפתחות בכרכור. "האשליה ש"יש לי את כל הזמן שבעולם" פינתה את מקומה לכמיהה לחופש ורצון ליצור ולהגשים נוכח ההכרה באופק המתקרב".
היא מספרת שהיו גם קולות רקע ברמה האישית. ילדיה שהתבגרו, הגוף שמתחיל להשתנות - כל אלו הובילו אותה לסקרנות מול ספקטרום האובדנים בתוך החיים.
על מה אתם מדברים במפגשים? "הנושאים שמועלים מגוונים. אנחנו מדברים על הפרידות שחווינו, המתים שחיים בתוכנו, הכמיהה להשאיר חותם, הפחד ממוות - ממה הוא מורכב, תהליכי אבל והאם יש לו גבולות, הקשר בין אבל לדיכאון, האם אפשר להתכונן למוות, האם זה לגיטימי לבחור במוות, ועוד".
זה לא מדכא לדבר על מוות? "אנחנו חיים בחברה מפולגת, רוויית ביקורת ודעות קדומות, אבל מול המוות כולנו ערומים, פגיעים וחסרי אונים. המפגש עם המוות ממיס מחיצות של השכלה, מעמד ומגדר, לטובת מפגש אותנטי עם האנושיות הבסיסית הטמונה בכולנו על כל גווניה: פגיעות ועוצמה, תלות ונפרדות, כאב ויצירה, שנאה ואהבה".

איזו מורשת נרצה להשאיר אחרינו

דורית מושינסקי-ברגמן, היא מנחת קבוצות ומאמנת אישית וקבוצתית. במשך שנים רבות עבדה כאחות בבית חולים בגריאטריה, בטיפול נמרץ ובבית הספר לסיעוד. כיום היא מנחה את קבוצות "קפה מוות" בתל אביב.
דורית מושינסקי, "קפה מוות" תל אביבדורית מושינסקי, "קפה מוות" תל אביב
"הפוקוס הוא על החיים". דורית מושינסקי, "קפה מוות" תל אביב
(צילום פרטי)
על מה מדברים בסלון שלך? "הפוקוס במפגשים על מוות הוא על החיים, כי לדבר על המוות, משחרר אותנו לחיים. השיחות הן פתוחות, ללא שיפוטיות ובאווירה חיובית ומאפשרת. השאלות שעולות הן מהו מוות, איך המוות חשוב לחיים, על הפחדים שיש לנו, מה משאלות ליבנו לפני מותנו, איזו מורשת נרצה להשאיר אחרינו, האם יש לנו צוואה? צוואה לחיים? ואפילו איזו הלוויה נרצה".
למה החלטת לפתוח קבוצות "קפה מוות"? "לפני שנים ספורות נפטרה בת אחותי, הדר ז”ל, בת 37 ואימא לשני ילדים. מיקי, אב שלוש בנותיי, נפטר פחות משנה אחרי הדר. הדרך שלי להתמודד עם האבל הייתה לתמוך באחותי ובבנותיי. בתוך המסע הזה הרגשתי שאני לא מצליחה לדבר איתם על המוות. והשאלה איך לא דיברנו על האפשרות שזה יכול לקרות לא הרפתה ממני. מדוע לא מדברים על המוות? ממה אנחנו פוחדים? למה אף אחד לא רוצה לשמוע אותי כשאני מנסה ושואלת? אז הוזמנתי על ידי חברה ל “קפה מוות” בחיפה. מאז אני מזמינה אנשים לסלון ביתי לדבר, והם באים".