נראה שאין כמעט הורה או איש חינוך שלא התחבטו בשאלה: איך אפשר בכלל לחנך בתקופת הזום? כשרוב הקשר עם התלמידים נעשה דרך הזום וקבוצות הווטסאפ איך אפשר בכלל לדבר על הנעת תהליכים חינוכיים בשלט רחוק?
אני למשל התחלתי עם מהלך שנועד להפחית את השימוש בסמרטפונים בכיתה שלי, אולם אז גיליתי שאני והכיתה נמצאים למעשה רק יום אחד בבית הספר (לפני הסגר) ובכל שאר הימים יש לנו מגע רק דרך קבוצות הווטסאפ והסמארטפונים. בעיה.
ואז הגיע מקרה של תלמיד שנמצא חיובי לקורונה ולאחריו עוד מקרים של תלמידים שנכנסו לבידוד. שאלתי את הכיתה כמה תלמידים נמצאים בקשר עם התלמידים שנכנסו לבידוד או עם התלמיד שנמצא חיובי והתחלתי לקבל תשובות מהוססות. הראשון היה כנראה עמוס ולכן לא יצא לו לדרוש בשלום התלמידים שכל כך צריכים את היחס והאמפתיה האלו, השני בכלל לא שם לב והשלישי לא באמת הבין מה הבעיה ולמה צריך בכלל לדרוש בשלומם, כלומר זה לא שהם בבית חולים או משהו.
לשים לב לתת יחס לילדים שבבידודלשים לב לתת יחס לילדים שבבידוד
לשים לב לתת יחס לילדים שבבידוד
(צילום: shuttersyock)
כעבור כמה ימים קיבלתי את המכתב הבא מאמא ששיתפה אותי בחוויה שקרתה לילדה שלה שנכנסה לבידוד ואישרה לי לפרסם את מה שכתבה: "שלום אבינועם. לפני שבוע הילדה שלנו (כיתה ז') נכנסה לבידוד. כשכתבה בקבוצה של החברות שלה: 'איזה באסה, נכנסתי לבידוד', היא ציפתה לקבל מהן איזה יחס. משהו קטן. כל דבר של תשומת לב שיבהיר לה שהיא לא אוויר בעיניהן, אבל לתדהמתה ולאכזבתה אף אחת בקבוצה לא התייחסה אליה בכלל. כלום.
"זה פשוט גמר אותו לגמרי. היא באה אליי בעיניים אדומות מדמעות ואמרה לי: 'אמא, אני באמת נחשבת אוויר בשבילן? הן לא יכולות אפילו לתת לי תגובה אחת?' העליתי את המצוקה שלה בקבוצת הווטסאפ של ההורים וכתבתי להם שאם שאלנו איך אפשר בכל זאת לחנך בתקופת הקורונה אז הנה התשובה: היכולת הזאת לגלות רגישות לחברה שנכנסה לבידוד ולהתעניין בשלומה.
"בנוסף, כתבתי שאשמח מאוד אם הם יוכלו לומר לילדות שלהן לגלות אמפתיה ולהתעניין בשלום הילדה שלי. ידעתי שההתעניינות הזאת לא תהיה הכי טבעית שיש אחרי שההורים דוחפים אותם אבל זה נראה לי עדיף מכלום".
קראו עוד:
עוד היא כתבה: "לפני כמה דקות הופיעה אצלנו מחוץ לבית אחת מהילדות בכיתה עם חבילה ענקית של שוקולד. היא הניחה אותה וביקשה ממני למסור אותה לילדה שלי ואמרה לי שהיא יודעת בדיוק מה זה להיות בבידוד בלי שמישהו מתעניין או שואל בשלומך. בגלל זה כשאמא שלה ביקשה ממנה בעקבות הבקשה שלי להתעניין בשלום הילדה שלי היא ישר הבינה על מה היא מדברת.
"הקורונה מעניקה לנו הזדמנות נהדרת לחינוך הילדים שלנו. חינוך לרגישות, חינוך לסולידריות חברתית וחינוך לראיית המצוקה של האחר שנמצא בבידוד. בואו ננצל את ההזדמנות הזאת ונעזור לאלו שממש משוועים לקצת תשומת לב, ליחס אישי ולאמפתיה.
"חבל שלא יכולתי להביא לכם את המראה של הילדה שלי אחרי שראתה את חבילת השוקולד הענקית שהחברה שלה נתנה לה ובעיקר קראה את הפתק המחמם שהיה מצורף לחבילה. היו לה ממש דמעות בעיניים מהתרגשות ושמחה".
פשוט להראות יחספשוט להראות יחס
פשוט להראות יחס
(צילום: shutterstock)
ואם שאלתם איך אפשר לחנך בימי קורונה? אז הנה, זה התשובה: עם חבילת שוקולד ופתק קטן שמרחיב את הגוף והלב, ונזכרתי בהורה ההוא שהיה לו ילד שהיה תלמיד למופת בצורה באמת יוצאת דופן, עד כדי כך שפעם אחת לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: "תגיד, מה הסוד שלך? מה התבלין הסודי הזה שאתה שם במרק של הילד שלך שהוא יצא לך כל כך נהדר ומתחשב בזולת, רגיש ומלא בסולידריות חברתית?"
לא אשכח את התשובה שאותו אבא ענה לי: "אתה יודע מה השאלה הראשונה שכל הורה שואל את הילד שלו כשהוא חוזר מבית הספר?" חשבתי ועניתי לו: "איך היה לך בכיתה?"
"נכון", הוא ענה לי. "רק שאני מוסיף לכך גם שאלה נוספת: 'תגיד, ילד שלי, ואיך היה לחברים שלך?'" אז אם תרצו לדעת איך אפשר לחנך היום בתקופת הזום בעזרת שאלה אחת? אולי דרך השאלה: "תגיד, ילד או ילדה שלי, יש לך חבר בכיתה שנמצא בבידוד או יצא חיובי? ואם כן, יצא לך כבר לשאול בשלומו?" כי הרגישות לזולת ופיתוח שריר המודעות לאחר לא צומחת על העצים. היא מתחילה בצעד אחד, בשאלה אחת שתלויה אך ורק בנו.
הכותב הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לשלושה ילדים