יש לי מים באוזן. אולי גם דגיגון שהחליק פנימה וחזר איתי הביתה מאילת. אין לדעת, הכל יכול לקרות אחרי שנשמתי מתחת למים בלי מסכה והתלהבתי משפן סלע בעומק 19 מטר. למיטיבי צלילה אקדים ואומר שאתם צודקים, אין שפני סלע, אבל עודף בועיות חנקן ומחסור בעדשות מגע מנעו ממני לראות שמדובר באוקטופוס משודדי הקאריבים.
לפני שנה וחיים אחרים, כשהמילה "משכורת" לא הופיעה בערך 'תזכירו-לי-מה-זה' בוויקיפדיה, נרשמנו לספארי צלילות במאלדיבים. אני כותבת "נרשמנו" כי אני בזוגיות וזה מה שזוגות עושים, מפסיקים לדבר באני ועוברים לאנחנו... בתכל'ס, הבויפרנד הודיע שהחבר'ה יורדים לצלילות ואני חייבת לעשות כוכב, כי שנורקל זה נחמד אבל הוא רוצה שנצלול ביחד.
הקורונה טרפה את הקלפים ואת ספינת החלומות, אבל הקורס נשאר: חמישה ימים שבהם אני צריכה לאפסן את האף שלי, לנשום דרך הפה, ללמוד פנטומימה, להשתחל לחליפת צלילה (ולצאת ממנה!), לנקות אדים, להסיר חגורת משקולות מתחת למים (בלי לעוף כמו טיל על בחורות שמשכשכות מעליי עם תחתוני חריץ תחת), ובאופן כללי להשתדל לא להיכנס להיסטריה.
נשברתי על היום הראשון. ביום השני הודעתי שאני פורשת. העפתי את הסנפירים, שאצל המדריך נראו כמו חלק אינטגרלי מהגוף, בעוד שאני התאמצתי כמו בפילאטיס מכשירים. לא זכרתי מתי למלא אוויר ומתי לרוקן, איזה כפתור לוחץ לשחרור חמצן ואיזה להשמדת האנושות. מים חדרו למסכה והזכירו לי שאלוהים ברא נחיריים כדי לנשום, אחרת היה נותן לנו זימים.
התחלות זה דבר קשה. את מסתכלת על אחרים ששוחים כמו דג במים, ולא מאמינה שגם את תהיי כמותם אי-פעם. זה נראה לך בלתי אפשרי עד כאב. את מצפה מעצמך להצליח וכל כישלון נראה לך סוף העולם, במיוחד כשאת מפחדת לאכזב את עצמך ואת כל מי שתולה בך תקוות.
שקעתי לתוך המים כדי לבצע תרגילי חירום והרגשתי את הלב שלי מנתר מהחליפה. עצמתי עיניים ונזכרתי בתקופת הגירושים, כשהייתי בטוחה שהעצב לא ייעלם לעולם, וכשהאמנתי שלא ארצה אף אחד ומי שארצה – לא ירצה אותי. נזכרתי בתקופות חשוכות בנישואים, כשחשבתי ש"ככה זה אצל כולם" ופחדתי לעשות את הצעד ממנו אין דרך חזרה.
נזכרתי בלילות ללא שינה כשלא ידעתי אם אהיה אמא מספיק טובה (או שאחזור לישון יותר מחצי שעה לא ברצף), והרהרתי בכל הפעמים בהן חשתי עצמי כוכבת הקיץ של אביה כשמכרתי כרטיסים להרצאה 'אני מלכה'.
המשכתי לעצום עיניים ונזכרתי גם בשיעורי הנהיגה (שישים לפחות!), איך רעדה לי הרגל על הקלאץ' ואיך עשיתי דרדור בעלייה.
והיום?
היום אני נהגת שודים שיכולה גם להסתכל על הדרך, גם על ווייז וגם למרוט גבות. היום אני במערכת יחסים שמחה ומפרגנת עם גבר שרציתי – והוא רצה אותי. היום אני אמא אחלה חמודה (וגם אם לא, זה מה יש, שיסתדרו), והקיץ של אביה? סולד אאוט שמפתיע אותי בכל פעם מחדש.
פקחתי עיניים. המדריך סימן לי להוריד את המסכה, לנשום דרך הווסת, להחזיר את המסיכה, לרוקן ממנה את המים, להמשיך לנשום, וכל זה תוך כדי שחייה בעומק שלושה בניינים. ביצעתי את המשימה בעיניים פעורות לרווחה והמדריך מחא כפיים. תחושת רוגע פשטה באיבריי וחייכתי בהתרגשות. מים החלו להיכנס למסכה דרך קמטי החיוך, אבל כבר לא נבהלתי. מה שהיה נראה לי בלתי אפשרי לפני כמה ימים פתאום נעשה קל יותר.
בימים הראשונים כמעט ויתרתי, בלעתי מים, העיניים שרפו לי, המדריך כעס עליי, אני כעסתי עליו ועליי, נתפס לי שריר, רציתי להיות פליפר והייתי מגושמת כמו היפו. הייתי על סף ויתור תמידי, אבל ידעתי שאשנא את עצמי אם אוותר. כל בוקר אמרתי לעצמי "את בידיים טובות, יש על מי לסמוך", וידעתי שממרחק הזמן הכל מתבהר.
את הימים הבאים העברתי בצלילות עם בן הזוג שלי. "יש לך כוכב!", הוא אמר בגאווה. "בשבילי הכוכב זה אתה!", עניתי לו ועשיתי סלטה של פליפר.
אני מאחלת לנו שנה של התחלות חדשות ומרגשות, נשימה סדירה ובטוחה, ראייה צלולה, ושתמיד נזכור שיש מגדלור שמאיר לנו את הדרך.
חג שמח,
גאיה קורן
