"השתחררתי מהצבא במשקל שיא של 124 קילוגרם, שהתפזרו על 1.70 מטר. הייתי מאוד שמנה ומאוד לא מאושרת, בלשון המעטה. אבל לפחות הייתי בריאה. אם היו אומרים לי שאחרי ניתוח לקיצור קיבה, שאמור להפחית ממשקל הגוף שלי ולהפוך אותי לאדם יותר שמח, אהיה נכה, בלי קיבה, עם פחדים ומצב נפשי בעייתי, ברור שהייתי בורחת מזה כמו מאש. רציתי לשפר את החיים שלי – והם הידרדרו לתהום", כך אומרת פריאל (בוסקילה) אביב, שניתוח בריאטרי כושל אשר עברה לפני שלוש שנים הפך אותה לטענתה לנכה בגוף ובנפש.
בשבוע שעבר, באמצעות עו"ד אופיר בן משה, הוגשה בשמה תביעה בבית המשפט המחוזי בתל־אביב בסך 2.5 מיליון שקל נגד בתי החולים וולפסון ואיכילוב. אביב (26) סבלה כל חייה ממשקל עודף. "אני לא יודעת אם יש קשר בין היותי ילדה מאומצת להשמנה שסחבתי כבר מילדות", היא אומרת, "אין דיאטה שלא ניסיתי. במהלך השנים עליתי וירדתי. למזלי, תמיד היה לי ביטחון עצמי ולמרות שגדלתי בבית קשה ולא תומך, חברתית הסתדרתי לא רע".
פריאל שוורץפריאל שוורץ
פריאל (בוסקילה) אביב. "רציתי לשפר את החיים שלי – והם הידרדרו לתהום"
(צילום: יובל חן)

לא התייחסו

מיד כשהשתחררה מהצבא פנתה אביב לוועדה לאישור ניתוח בריאטרי בבית החולים וולפסון, ושם הומלץ לה על ניתוח שרוול – הליך שבמהלכו נכרת חלק מהקיבה והשאר מעוצב בצורת שרוול, מה שמקטין משמעותית את הנפח שלה. בפברואר 2017 היא התאשפזה בוולפסון ועברה את הניתוח שכל כך ציפתה לו. "יומיים אחרי הניתוח, כשאני עדיין באשפוז, עלה לי החום והתחלתי להרגיש רע, אבל אף אחד במחלקה לא התייחס אליי", היא טוענת.
בכתב התביעה טוען עו"ד בן משה לליקויים לכאורה בהתנהלות צוות המחלקה. "במהלך הניתוח, בניגוד למקובל, לא נעשתה בדיקה של אטימות קו התפר ושלמות שרוול הקיבה טרם סגירת הבטן. כמו כן, לא בוצע צילום כמתבקש. התובעת החלה לסבול מתהליך זיהומי, שבא לידי ביטוי בבדיקות דם. היא אף התלוננה על מצבה. חרף זאת, היא שוחררה לביתה ארבעה ימים מהניתוח".
עו"ד אופיר בן משהעו"ד אופיר בן משה
עו"ד אופיר בן משה
אביב הגיעה לביתו של אביה בבית־שמש, שם קיוותה לעבור את כל תהליך ההחלמה, אולם אחרי ארבעה ימים שהייתה שם נאלצה לחזור לבית החולים. "מרגע שהשתחררתי המשיכו הכאבים שהיו לי גם במהלך האשפוז", היא מתארת, "הקאתי, החום עלה וירד, הרגשתי שמשהו רע ולא תקין קורה בבטן שלי".
במיון של וולפסון היא עברה סדרת בדיקות, כפי שמתואר בתביעה: "בוצעה סקירת סי־טי שהדגימה דלף מהשרוול. כן נצפו סיכות ניתוחיות שחדרו את רקמת הוושט והקיבה. אבל במקום למהר ולהכניס אותה לניתוח לתיקון הדלף, ניתנו לה נוזלים, וכעבור חודש אשפוז, ללא כל טיפול, כאשר הדלף ממשיך, זרם התוכן המוגלתי האגרסיבי של המעיים והקיבה לחלל הבטן וגרם לה נזק בלתי הפיך".
"נכנסתי לדיכאון", מתארת אביב, "הגעתי לניתוח שמנה אבל בריאה ומלאת כוחות ובגיל 23 הפכתי לסיעודית, כשחודש אסור לי לשתות ולאכול. את ההזנה קיבלתי לתוך הווריד והייתי באפיסת כוחות. גם מבחינה סוציאלית הייתי על הפנים: חששתי שאקרוס כלכלית ולי אין מי שירים אותי".
עם שחרורה מוולפסון היא הופנתה לבית החולים איכילוב לביצוע צריבה באזור הדלף. לפי כתב התביעה, "באיכילוב עברה התובעת גסטרוסקופיה, ובמהלכה בוצעה הרחבה בלחץ גבוה מאוד שקרע את שרוול הקיבה, אשר היה דלקתי ופריך. בעקבות תקלה זו היא הובהלה לניתוח חירום, בעודה מדממת עם חור בקוטר 3־4 ס"מ בקיבה שאינו ניתן לתיקון. בשלב הזה בוצעה כריתה של קיבתה במלואה".
לטענתה, ההליך שאמור היה לשפר את מצבה רק הזיק ופגע בה יותר. "אמרו לי שבאותו יום של ביצוע הגסטרוסקופיה אני משתחררת הביתה ושאין לי מה לדאוג", היא משחזרת, "אבל אחרי שלוש יממות העירו אותי בטיפול נמרץ, אמרו לי שהייתי מורדמת ומונשמת אחרי ניתוח גדול לכריתת הקיבה. הייתי בשוק. לא מספיק שהניתוח הראשון הסתבך, עכשיו גם נשארתי בלי קיבה? וכל זה קורה כשאין לי סביבה תומכת, כשאף אחד לא לצידי ויכול לעודד אותי. זה היה נורא ואיום".

"נחצו קווים אדומים"

בחוות דעת מומחה שמצורפת לכתב התביעה כותב ד"ר אבי היינריך, מומחה בכירורגיה כללית: "במהלך הניתוח הראשון בוולפסון נחצו מספר קווים אדומים, אשר הובילו במישרין לסיבוכים הקשים שנצפו אחרי הניתוח. הכשלים המרובים המשיכו גם כשהתפתחו סימנים לזיהום, שלא הדליקו כל נורה אדומה בקרב הצוות הרפואי. היא שוחררה לביתה במצב של סיכון חיים. הניתוח השני, שנעשה בגסטרוסקופיה, בוצע ללא תכנון קודם או ישיבה משותפת בין הצוותים השונים. התנהלות שני בתי החולים, וולפסון ואיכילוב, הייתה בלתי סבירה, ובעקבות כך נגרמו לתובעת נזקים בלתי הפיכים".
אביב עברה הליך שיקום ארוך. במהלכו, לאורך כשנתיים, נמנע ממנה לעבוד, היא צברה חובות והגיעה לפשיטת רגל. "גם כיום, שלוש שנים אחרי אותו ניתוח־פיגוע, אני עדיין נכה", היא אומרת בדמעות, "כאבי בטן, התכווצויות, צרבות והקאות כבר הפכו לחלק מהיומיום שלי וגרמו לשיניים שלי להתפורר. בכל הגוף יש לי כאבים כרוניים. יש לי גם בעיה בספיגת מזון. הגוף שלי כמו של קשישה בת 90, שלא לדבר על החרדות הקשות ועל המצב הנפשי המדורדר. הורדתי 52 קילו, אבל הייתי מעדיפה את כל המשקל הזה חזרה, ובלבד שלא היו נהרסים לי החיים".