עזרה בהכנת שיעורי בית, משחק עם הנכדים או איסוף מבית הספר לא רק תומכים במשפחה, אלא עשויים גם להועיל לבריאות המוח של סבים וסבתות. מחקר חדש מצא כי טיפול בנכדים קשור לשימור טוב יותר של זיכרון ויכולות מילוליות בגיל המבוגר, ובמיוחד להאטה בירידה קוגניטיבית בקרב סבתות.
המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Psychology and Aging של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית (APA), בחן נתונים של 2,887 סבים וסבתות בני 50 ומעלה, עם גיל ממוצע של 67. כל המשתתפים היו בריאים מבחינה קוגניטיבית בתחילת המעקב וחיו באופן עצמאי.
4 צפייה בגלריה
פעילות חברתית ומנטלית עשויה לתרום לשימור התפקוד הקוגניטיבי בגיל המבוגר
(צילום: Shutterstock)
"הממצאים משתלבים עם מחקרים נוספים שמראים כי פעילות חברתית, מנטלית ופיזית בגיל אמצע החיים ובזקנה קשורה לשימור התפקוד הקוגניטיבי", אומרת פרופ' רמית רבונה-שפרינגר, מנהלת היחידה לנוירולוגיה קוגניטיבית והתנהגותית (מרפאת זיכרון) במרכז הרפואי שיבא. "אנשים שנשארים פעילים בגילים אלה נחשבים למוגנים יותר, והסיכון שלהם לפתח בהמשך ירידה קוגניטיבית ודמנציה, כולל מחלת אלצהיימר, נמוך יותר".
עם זאת, לדבריה, אין הסכמה איזו פעילות ספציפית היא זו שמספקת את ההגנה, אלא הסכמה רחבה שככל שאדם פעיל יותר - כך מצבו טוב יותר. גם בהקשר למחקר הנוכחי, היא מציינת כי שאלת הכיוון הסיבתי נותרת פתוחה: האם הפעילות מגינה על המוח, או שאנשים בעלי תפקוד קוגניטיבי שמור הם אלה שנוטים להיות פעילים יותר.
הקשר בין טיפול בנכדים לתפקוד הקוגניטיבי
החוקרים ניתחו נתונים ממחקר אורך רחב היקף בבריטניה (ELSA), העוקב אחר תהליכי הזדקנות. המשתתפים מילאו שאלונים והשלימו מבחנים קוגניטיביים בשלוש נקודות זמן בין השנים 2016 ל-2022. הם נשאלו האם טיפלו בנכדיהם במהלך השנה האחרונה, באיזו תדירות, והאם מדובר בטיפול ללא נוכחות ההורים.
פרופ' רמית רבונה-שפרינגרצילום: המרכז הרפואי שיבאבנוסף, נאסף מידע מפורט על סוגי הטיפול: שמרטפות לילית, טיפול בנכדים חולים, משחקים ופעילויות פנאי, עזרה בהכנת שיעורי בית, הסעות לבית הספר ולחוגים, הכנת ארוחות ועוד. כ-56% מהמשתתפים דיווחו כי הם מטפלים בנכדיהם לאורך כל השנה.
הממצאים הראו כי סבים וסבתות שטיפלו בנכדיהם השיגו תוצאות גבוהות יותר במבחני זיכרון אפיזודי - היכולת לזכור חוויות ואירועים אישיים מהעבר - וכן במבחני שטף מילולי, בהשוואה לאלו שלא היו מעורבים בטיפול בנכדים. יתרון זה נשמר גם לאחר התאמה לגיל, מצב בריאותי ומשתנים נוספים, ונמצא ללא קשר לתדירות הטיפול או לסוג הפעילות.
"מה שבלט במיוחד היה שעצם המעורבות בטיפול בנכדים הייתה משמעותית יותר לתפקוד הקוגניטיבי מאשר תדירות הטיפול או סוג הפעילויות שבוצעו עם הנכדים", אמרה מובילת המחקר, פלביה קרצ'ש מאוניברסיטת טילבורג שבהולנד, דוקטורנטית במחלקה לפסיכולוגיה התפתחותית, כך דווח בהודעה הרשמית של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית.
עוד נמצא כי סוגי פעילויות מסוימים היו קשורים לתפקוד קוגניטיבי טוב יותר. משחקים עם הנכדים או עזרה בהכנת שיעורי בית נקשרו לשטף מילולי וזיכרון טובים יותר, וגם איסוף ילדים מבית הספר לווה ברמות גבוהות יותר של שטף מילולי.
פער בין נשים לגברים
המחקר מצא הבדלים בין סבתות לסבים. סבתות שמטפלות בנכדיהן החלו את תקופת המחקר עם זיכרון חד יותר ויכולות מילוליות טובות יותר, והירידה ביכולות אלה הייתה איטית יותר בהשוואה לסבתות שלא טיפלו בנכדים. לעומת זאת, גם גברים שטיפלו בנכדיהם הציגו בתחילת המחקר תפקוד קוגניטיבי טוב יותר מגברים שלא טיפלו, אך קצב הירידה הקוגניטיבית שלהם לאורך השנים היה דומה לזה של מי שלא שימשו כמטפלים.
4 צפייה בגלריה
היתרון הקוגניטיבי נשמר לאורך זמן בעיקר בקרב סבתות, ופחות בקרב סבים
(צילום: Shutterstock)
החוקרים מציינים שייתכן שההבדל נובע מאופי שונה של האינטראקציה עם הנכדים. סבתות, כך עולה מהנתונים, נוטות להיות מעורבות יותר בטיפול פיזי ורגשי, בעוד שסבים מדווחים בעיקר על השתתפות בפעילויות פנאי.
החוויה האישית עושה את ההבדל
לדברי פרופ' רמית רבונה-שפרינגר, אחת הסוגיות המרכזיות שעדיין נותרו פתוחות במחקר היא שאלת הסיבתיות ההפוכה (Reverse causality). "עדיין לא ברור האם הפעילות עצמה היא שמגינה על המוח, או שמא אנשים שמלכתחילה שמורים יותר מבחינה קוגניטיבית הם גם אלה שנוטים להיות פעילים יותר", היא מסבירה.
בהקשר זה היא מצביעה על היבט נוסף שעשוי להשפיע על הממצאים: "המחקר הראה שבני 50 ומעלה שמעורבים בחיי הנכדים שלהם מציגים תפקוד קוגניטיבי טוב יותר, אך הוא לא בחן כיצד הפעילות הזו נתפסת על ידי הסבים והסבתות עצמם – האם מדובר בחוויה מהנה ובעלת משמעות, או בעול ומעמסה".
עוד היא מציינת כי המשתתפים שטיפלו בנכדיהם הציגו תפקוד קוגניטיבי טוב יותר כבר בנקודת הבסיס, ובקרב נשים אף נצפתה ירידה קוגניטיבית איטית יותר לאורך זמן. "ייתכן שגם כאן הכיוון הוא הפוך – שכאשר ילדים מפקידים את נכדיהם בידי הוריהם, הם עושים זאת משום שהם תופסים את ההורה כבריא, מתפקד ושמור יותר. לא סביר שניתן אחריות כזו למי שנתפס כפחות כשיר, ולכן הכיווניות של הקשר אינה חד-משמעית", היא אומרת.
לדבריה, אף שהחוקרים ביצעו התאמות לגורמים כמו גיל, השכלה ומצב בריאותי, משתנים חשובים נוספים לא נכללו בניתוח: "גם לאחר ההתאמות, נותרו פקטורים שלא נבדקו, בעיקר גורמים רגשיים - כמו תחושת משמעות, סיפוק או סטרס".
עם זאת, פרופ' רבונה-שפרינגר מדגישה כי ההמלצה הקלינית הכללית אינה משתנה: "להיות פעיל זה חשוב מאוד, ואנחנו תמיד ממליצים על פעילות פיזית, מנטלית וחברתית. מחקרי אורך רבים באוכלוסיות מזדקנות מראים בעקביות שאנשים פעילים הם מוגנים יותר. לצד זה, עדיין קיימים סימני שאלה פתוחים – ובראשם שאלת הסיבתיות ההפוכה והאופן שבו האדם חווה את הפעילות".
היקף הטיפול בנכדים עשוי להיות גורם משמעותי: "יש מחקרים שמראים שטיפול אינטנסיבי מדי בנכדים עלול להיות מלווה בסטרס, ובמצבים מסוימים אף נקשר לירידה קוגניטיבית". המחקר הנוכחי התמקד בסבים וסבתות שאינם חיים במשק בית רב-דורי, ולא כלל משפחות שבהן סבים, הורים ונכדים מתגוררים יחד תחת קורת גג אחת. לדברי פרופ' רבונה-שפרינגר, מדובר בדינמיקה יומיומית שונה לחלוטין, המייצגת הקשר משפחתי וחברתי אחר, שאינו ניתן להשוואה ישירה למסגרת שנבחנה במחקר.
לדברי החוקרים, יש צורך במחקרים נוספים שיבחנו לעומק את ההקשר המשפחתי והחברתי שבו ניתן הטיפול בנכדים.
