מאחורי כל פענוח של צילום רפואי עומדות שתי שאלות שונות: האם הרופא זיהה נכון את הממצא, ועד כמה הוא יכול לסמוך על האבחנה שלו. מחקר חדש שפורסם בכתב העת Radiology מצביע על פער משמעותי בין השתיים דווקא במקרים המורכבים ביותר: שיעור האבחנות הנכונות ירד לכ-37% בלבד, אך רמת הביטחון של המשתתפים באבחנות שנתנו נותרה גבוהה ועמדה על כ-80%.
המחקר נערך בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת חיפה, הטכניון והקריה הרפואית רמב"ם. הובילו אותו ד"ר איל ברקוביץ' מהחוג למדעי הדימות הרפואי באוניברסיטת חיפה ומהקריה הרפואית רמב"ם, ופרופ' רקפת אקרמן מהטכניון.
גלריה
במחקר נבחנו 2,806 החלטות אבחוניות של רדיולוגים ואנשי רפואה אחרים שהתבקשו לפענח צילומי רנטגן
(צילום: Shutterstock)
"המחקר אינו מצביע על חוסר מקצועיות של רופאים, אלא על מגבלה אנושית חשובה בתהליכי קבלת החלטות", מסביר ד"ר ברקוביץ'. "בסביבת עבודה עמוסה ומורכבת, טעות לא נובעת תמיד מחוסר ידע, אלא לעיתים מהפער בין מה שאנחנו יודעים ובין האופן שבו אנחנו מעריכים את מידת הביטחון שלנו".
כך נערך המחקר
המחקר התמקד בתהליכים מטא-קוגניטיביים, כלומר ביכולת להעריך את החשיבה ואת קבלת ההחלטות של עצמנו. במקרה של פענוח רפואי, המשמעות היא לא רק לזהות אם יש ממצא בצילום, אלא גם להעריך עד כמה האבחנה אמינה ולבחור את הצעד הבא בהתאם לרמת הביטחון בה.
פרופ' רקפת אקרמןצילום: מיכל כהןבתחום הדימות הרפואי יש לכך משמעות מעשית במיוחד. הרופאים נדרשים להכיר במגבלות האישיות שלהם, להעריך עד כמה ניתן לסמוך על הפענוח שנתנו ולהחליט מתי נכון לסיים את האבחנה, מתי לבקש בדיקה נוספת ומתי להתייעץ עם עמית או עם רופא בכיר.
במחקר השתתפו 28 רדיולוגים ו-50 אנשי רפואה שאינם רדיולוגים, ובהם אורתופדים ורופאי ילדים. הם התבקשו לפענח צילומי רנטגן של עצמות ולקבוע בכל אחד מהמקרים אם קיים גידול בעצם או אם העצמות תקינות. מערך הבדיקות כלל שלושה צילומי אימון ולאחריהם 48 צילומי רנטגן מבתי חולים, במגוון רמות של קושי אבחוני. האבחנה בכל צילום אומתה באמצעות ממצאי CT או MRI ועל ידי שני רדיולוגים מומחים לדימות שריר ושלד.
לאחר כל צילום התבקשו המשתתפים לדרג את מידת הביטחון שלהם באבחנה, בטווח שבין 50% ל-100%, ולהמליץ על הצעד הבא: הגשת האבחנה, הזמנת בדיקת דימות נוספת או התייעצות עם רופא בכיר. בסך הכול נבחנו במחקר 2,806 החלטות אבחוניות.
המשתתפים התבקשו לא רק לפענח את הצילום, אלא גם לדרג את ביטחונם באבחנה ולהחליט אם נדרשת בדיקה נוספת
(צילום: Shutterstock)
רמת הקושי של כל מקרה נקבעה על פי שיעור ההצלחה בפועל באותו צילום. ככל שפחות משתתפים הצליחו להגיע לאבחנה הנכונה, המקרה הוגדר קשה יותר.
לדברי ד"ר ברקוביץ', הצילומים שנכללו במחקר היו מקרים אמיתיים, והאבחנות אומתו באמצעות בדיקות CT או MRI ובידי רדיולוגים מומחים. עם זאת, הוא מדגיש כי מדובר בניסוי מבוקר, שלא כלל את מלוא ההקשר, העומס וההפרעות שמאפיינים את העבודה הקלינית. לכן המחקר מייצג אתגר אבחנתי אמיתי, אך לא את מלוא המורכבות של שגרת העבודה בבתי החולים ובמרפאות.
ההסתייגות הזאת חשובה במיוחד להבנת הנתון של 37% הצלחה. הנתון אינו מתאר את שיעור הטעויות של רופאים בעבודתם השוטפת, אלא מתייחס רק לקבוצת המקרים הקשים ביותר שנכללו בניסוי. "הממצא החשוב הוא שבאותם מקרים הדיוק ירד לכ-37%, בעוד שהביטחון נותר סביב 80%", אומר ד"ר ברקוביץ'. "כלומר, הקושי פגע בביצועים הרבה יותר מכפי שהמשתתפים העריכו".
ד"ר איל ברקוביץ'צילום: פרטיהרופאים טעו יותר מכפי שהעריכו
במקרי האבחון הקלים עמד שיעור האבחנות הנכונות בקרב כלל המשתתפים על כ-98%, ורמת הביטחון הממוצעת באבחנות עמדה על כ-93%. במקרים אלה שיקף הביטחון של המשתתפים היטב את הדיוק שלהם בפועל.
התמונה השתנתה במקרים הקשים. שיעור האבחנות הנכונות צנח לכ-37%, אך רמת הביטחון נותרה גבוהה ועמדה על כ-80%. המשתתפים אמנם הבינו במידה מסוימת שהמקרים נעשו קשים יותר, אך לא העריכו במלואו עד כמה עלה הסיכון שיטעו.
נמצאה יכולת מסוימת לזהות אי-ודאות, והיא הייתה טובה יותר בקרב הרדיולוגים. דירוגי הביטחון שלהם הבחינו בצורה טובה יותר בין החלטות נכונות להחלטות שגויות. עם זאת, גם בקרבם ההבחנה לא הייתה מספקת במקרים הקשים ביותר.
רדיולוגים הצליחו יותר
כצפוי, הרדיולוגים הגיעו לתוצאות טובות יותר מאנשי הרפואה שאינם רדיולוגים. שיעור האבחנות הנכונות בקרב הרדיולוגים עמד על 74%, לעומת 65% בקרב המשתתפים האחרים. הרדיולוגים גם דיווחו על רמת ביטחון גבוהה יותר באבחנותיהם - 85% לעומת 81%.
במקביל, הרדיולוגים הפגינו ביטחון מופרז מתון יותר: פער של 11% לעומת 16% בקרב אנשי הרפואה שאינם רדיולוגים. עם זאת, גם אצלם נותר פער בין רמת הקושי של המקרים לבין מידת הביטחון באבחנה.
האבחנות בצילומי הרנטגן אומתו באמצעות ממצאי CT או MRI ובידי רדיולוגים מומחים
(צילום: Shutterstock)
ההבדל המרכזי שנמצא במחקר היה בין הרדיולוגים לבין אנשי הרפואה האחרים. קריאה תכופה יותר של צילומים ועבודה בבית חולים נקשרו אף הן לשיעורי הצלחה גבוהים יותר. בתוך קבוצת הרדיולוגים לא נמצא הבדל מובהק בין מתמחים למומחים, אך לדברי החוקרים המדגם היה קטן מכדי לקבוע שאין ביניהם הבדל.
המסקנה היא שמומחיות משפרת הן את הדיוק והן את היכולת להעריך את האבחנה, וגם מפחיתה ביטחון מופרז, אך אינה מבטלת אותו לחלוטין.
עין נוספת יכולה לעזור
המחקר בחן גם כיצד רמת הביטחון השפיעה על הצעד הבא שבחרו המשתתפים. לא נמצא דפוס אחיד שהתאים לכל האבחנות השגויות, אך נמצאו הבדלים בהתאם לסוג האבחנה.
כאשר המשתתפים חשבו שקיים נגע, הם נטו יותר לבקש בדיקת דימות נוספת. לעומת זאת, כאשר סברו שאין נגע, הם נטו יותר לסיים את האבחנה ולהגיש אותה. דווקא האבחנות של היעדר נגע היו מועדות יותר לטעות ולביטחון-יתר.
התייעצות עם רופא בכיר שיקפה בדרך כלל תחושה של אי-ודאות. אלא שמנגנון הזהירות הזה לא הופעל תמיד במקרים שבהם היה נחוץ. במילים אחרות, גם האפשרות לבקש עין נוספת אינה מספקת אם הרופא אינו מזהה שהביטחון שלו באבחנה גבוה מכפי שמצדיקים הביצועים בפועל.
הרדיולוגים הצליחו יותר מאנשי רפואה אחרים, אך גם אצלם נמצא ביטחון-יתר
(צילום: Shutterstock)
הסימן שצריך לשים לב אליו
לדברי ד"ר ברקוביץ', אחד המסרים המעשיים המרכזיים של המחקר הוא הצורך להתייחס לאי-ודאות ממושכת כאל מידע בפני עצמו. כאשר הפענוח נמשך זמן רב בלי התקדמות ברורה, ייתכן שעדיף לשנות את דרך הפעולה במקום להמשיך באותו מסלול חשיבה.
במצב כזה ניתן להתייעץ עם עמית, לבדוק בדיקות דימות קודמות או לשקול בדיקה משלימה. ברמה המערכתית ניתן להקל על קבלת חוות דעת נוספת, להכשיר רופאים בכיול רמת הביטחון ובהכרה ברגע שבו נכון לעצור ולבקש עזרה, ולשלב בתחקור מקרים לא רק את התוצאה הסופית אלא גם את רמת הביטחון ואת משך קבלת ההחלטה.
בעתיד עשויים גם כלי בינה מלאכותית לספק התראה כאשר זמן הצפייה בצילום מתארך או כאשר קיימת אי-התאמה בין האבחנה של הרופא לבין תוצאת המערכת. עם זאת, החוקרים מדגישים שהמחקר הנוכחי לא בדק התערבויות כאלה. לכן יש לבחון אותן באופן פרוספקטיבי לפני שניתן יהיה לקבוע שהן אכן מפחיתות טעויות.
"מומחיות משפרת את הדיוק ואת היכולת להעריך נכון את האבחנה, אך היא אינה מבטלת לגמרי את הסיכון לביטחון מופרז", סיכמו החוקרים. "לכן, במקרים מורכבים במיוחד, השאלה אינה רק אם הרופאים יודעים לפענח את הצילום, אלא גם מתי ראוי שהמערכת תסייע להם לעצור, לבדוק שוב או לערב עין נוספת".
