בגיל שבו רוב בני גילה עוד מתלבטים מה יעשו אחרי התיכון, רפאלה אוזן כבר ידעה. בגיל 15, כנערה יהודייה שגדלה בפריז, היא קיבלה החלטה שלא מובנת מאליה - לעלות לישראל ולבנות כאן את עתידה. אתמול (יום ד'), כשעמדה בטקס קבלת החלוק הלבן בפקולטה לרפואה בגליל ע"ש עזריאלי באוניברסיטת בר-אילן, ההחלטה ההיא קיבלה ביטוי מוחשי במיוחד.
רפאל אוזן (22) סיפרה באולפן ynet על הדרך הארוכה שעשתה - מסע אישי, ערכי וציוני, שהחל בבית דתי וציוני בצרפת והמשיך עד לצפת, הרחק מפריז ומהחיים המוכרים. "ידעתי שאחרי הבגרות אני עולה לארץ, שזהו זה, לשם אני שייכת ושם אני רוצה להיות", היא משחזרת את הרגע שבו גמלה בה ההחלטה. צפו בריאיון המלא:
"אני באה ממשפחה מאוד ציונית" | שיחה עם רפאל אוזן שחולמת להיות רופאת נשים
(צילום: מיקי שמידט)
ובכל זאת, לא מדובר בהחלטה פשוטה. לעזוב משפחה, חברים, שפה ומערכת חינוך מוכרת, ולעבור למדינה אחרת בגיל צעיר – זו קפיצה לא קטנה.
"זה משהו שאי אפשר להסביר", אומרת רפאל. "גדלתי בבית דתי והיינו מאוד קשורים לארץ. אני באה ממשפחה מאוד ציונית ויכול להיות שזה השפיע, אבל מאז שהייתי קטנה תמיד הרגשתי את הקשר הזה עם הארץ, את החשיבות של השייכות לעם שלי ולארץ שלי. ידעתי ששם זה המקום שלי, וששם רציתי לגור וששם רציתי לתרום".
"לא משנה לי איפה, גם באמצע המדבר"
בגיל 18 הגיעה לישראל לשנה, עוד לפני העלייה הרשמית. היא למדה במדרשה, חוותה את החיים כאן מקרוב, והתחושה רק התחזקה. לאחר מכן החלה ללמוד רפואה בצרפת, בפריז, מתוך הבנה שזה מסלול קשה. "אמרתי לעצמי - זו הזדמנות, ואני אקח אותה. ואם אני מתקבלת לשנה שנייה בצרפת, אני אמצא דרך לעלות אחר כך", היא מספרת. "וזה מה שעשיתי".
ואכן, באמצע השנה השנייה ללימודיה בצרפת, שמעה על התוכנית לרפואה בפקולטה לרפואה בגליל, ע"ש עזריאלי, באוניברסיטת בר-אילן. ההחלטה התקבלה, והמעבר יצא לדרך. לפני כארבעה חודשים עלתה לישראל לבדה, בלי ההורים והאחים, והשתקעה בצפת. "אני מוכנה ללכת אפילו לאמצע המדבר, לאמצע הנגב, איפשהו, אם זה בארץ – אני הולכת", היא אומרת. "זה לא משנה לי איפה".
בימים אלה היא לומדת לקראת קבלת החלוק הלבן – טקס סמלי שמסמן את תחילת ההכשרה הקלינית. סבבים מלאים בבתי חולים עדיין לא החלו, אך כבר היו ביקורים ראשונים. "הלכנו פעמיים לבתי חולים, וזה היה מאוד מרגש. הרגשתי – אוקיי, זהו, בשביל זה עשיתי עלייה. זה בשביל לתרום פה ולעזור פה. זו תחושה ממש נעימה".
החלום: להיות רופאת נשים
חלק מהבחירה שלה, היא מבהירה, נוגע גם לזהות מקצועית וערכית. עבורה, ציונות מתבטאת גם בעבודה במערכת הבריאות הישראלית. כששואלים אותה על ההבדלים בין מערכת הבריאות בצרפת לזו שבישראל, היא מתחילה מהטכני: "בצרפת אין קופות חולים. יש מערכת כללית וכולם חלק ממנה". אבל מהר מאוד היא מגיעה גם להבדלים התרבותיים.
2 צפייה בגלריה
"כשאמרתי שאני הולכת ללמוד בצפת, אמרו לי שאני משוגעת". רפאל אוזן
(צילום: באדיבות המצולמת)
"אם אני בתור לקופת חולים לעשות בדיקת דם, ואם תוך 20 דקות לא לקחו אותי - אני יכולה לדפוק על הדלת ולהגיד שזה דחוף", היא מספרת בחיוך. "בצרפת לא עושים את זה. פשוט מחכים. במנטליות אני ישראלית", היא מודה.
למה דווקא רפואה? רפאל מדברת על שילוב בין סקרנות אינטלקטואלית לבין רצון לעסוק במקצוע שמבוסס על קשר אנושי ואמפתיה. לעתיד, יש לה כיוון ברור אך לא סגור. "החלום שלי זה להיות רופאת נשים", היא אומרת. "אני יודעת שזה תחום מבוקש, לא פשוט להתקבל אליו, וזו גם התמחות לא קלה, אבל זה באמת החלום שלי".
ומה אומרת המשפחה שנשארה בצרפת? בתחילה, היא מודה, היו גם תגובות קשות. "כשאמרתי באמצע השנה השנייה שאני עושה עלייה והולכת ללמוד בצפת, אמרו לי – את משוגעת". אבל ביום העלייה עצמה, הכול השתנה. "אמא שלי אמרה לי שהיא שמחה שאני עולה. הם אמרו לי שהם גאים בי". לדבריה, גם בצרפת עצמה יש רוח ציונית חזקה. "יש שם מנטליות מאוד ציונית, והרבה מאוד רוצים לתרום לארץ וגם לעלות".
