רק שמונה וחצי בבוקר, אבל במחלקה פנימית ה' בבית החולים איכילוב נדמה שכבר חצי יום עבודה חלף. האחות ירדן כהן הייתה אמורה להתחיל כבר מזמן בחלוקת התרופות, אלא שבינתיים היה צריך לקבל את המשמרת, לקחת מדדים, וגם לרחוץ מטופלים - עוד משימה שנוספה באותו הבוקר בשל מחסור בכוח עזר. בהמשך היום עוד יחכה לצוות תרגיל פתע בהחייאה, שייכנס גם הוא לתוך הלו"ז הצפוף ממילא. "אנחנו באיחור של שעה פלוס", היא אומרת כשהיא ניגשת סוף סוף לעמדת התרופות.
יום בחייה של אחות - ירדן כהן, פנימית ה' איכילוב
(צילום: דוברות איכילוב)
"הראש שלי במלא מקומות, יש הרבה משימות שצריך להספיק. יש לי אחריות לדאוג למטופלים ולטפל בהם מא' ועד ת', ולא לשכוח בדרך את האנושיות", מספרת כהן. "אני יכולה לשים את עצמי בצד - המים יחכו לי, האוכל יחכה לי, ההפסקה תחכה, כרגע אני צריכה לסיים את העבודה שלי".
גלריה
"העבודה לא נגמרת בשום שלב - לא בשבת לא בלילה לא בחג, לא במלחמה". האחות ירדן כהן עם מטופלת במחלקה
(צילום: ריאן פרויס)
לפני כמעט חודשיים הכריזה הסתדרות האחיות והאחים על סכסוך עבודה. אמנם שביתה עדיין לא פרצה, אבל כשמגיעים למחלקה הפנימית, לא קשה להבין את הרקע למאבק. אחות אחת יכולה להיות אחראית במשמרת על 12-10 חולים, ובלילה לעיתים אף יותר. כשחסר כוח עזר, האחיות נדרשות גם לרחוץ ולהאכיל מטופלים - כל זאת כשברקע כמעט לא פוסק צלצול הקריאה לאחות מחדרי המטופלים. וכשהמשימות מצטברות, גם הצרכים הבסיסיים שלהן נדחקים הצידה. "אתמול היה יום כזה", מספרת כהן. "לא אכלתי ולא עשיתי פיפי כל המשמרת, זה קורה והרבה".
אם יהיה יותר כוח אדם, המטופלים ירוויחו, ואנחנו נרגיש את זה. לפעמים יש פה גם צעקות, כי בסוף זו זכותו של מטופל כאוב לקבל כרגע את הטיפול, והוא לא צריך לחכות שאסיים אצל מטופל אחר
בחודשיים האחרונים מטופלים בפנימית ה' גם חולים נשאים של חיידקים עמידים, שהועברו ממחלקות שונות בבית החולים ורוכזו במתחם בידוד ייעודי. העבודה שם מוסיפה עוד עומס לשגרת המחלקה העמוסה ממילא. "הטיפול במתחם המבודד יותר עמוס ואינטנסיבי, כי לפני כל כניסה לחדר צריך להתמגן מחדש, להוריד חלוק, לחטא ידיים", מסבירה כהן.
משמרת הבוקר מתחילה בהעברת משמרת ובסבב אחיות, וממשיכה בלקיחת מדדים חיוניים - לחץ דם, דופק, חום וסטורציה - ובחלוקת התרופות. "הזמן האידאלי לחלק אותן זה 08:00, להגיד לך שזה קורה? לא כל כך. לחדר האחרון אני יכולה להיכנס גם ב-10:00, בגלל כל העיכובים והעומס", אומרת כהן.
העבודה לא נגמרת
כהן, אחות בפנימית ה' כבר שבע שנים. "האמת שרציתי להגיע לפנימית, אני מאוד מתחברת לתחום של המבוגרים", היא אומרת. אמה, שהייתה גם היא אחות במחלקה פנימית, יצאה רק לפני כשבוע לפנסיה, אחרי 40 שנות עבודה. "כל החיים היא עבדה במשמרות, בלילה אבא שלי היה מגדל אותנו. הייתי רואה אותה חוזרת הביתה עם ההתרגשות הזו של לעזור למישהו, לעשות משהו בשביל מישהו".
מיד לאחר שהשתחררה מהצבא, נרשמה כהן ללימודי אחיות. "אמא שלי שאלה אותי אם אני מוכנה לזה - למשמרות, לעבודה בסופי השבוע, למפגש עם מקרים קשים", היא נזכרת. "בתקופת הלימודים כולם רצו מיילדות, טיפת חלב, אבל אני אמרתי שאני רוצה לעבוד במחלקה פנימית".
לא שוכחות את האנושיות, גם תחת עומס. פנימית ה' בבית החולים איכילוב
(צילום: ריאן פרויס)
אחת הטענות שמעלים האחיות והאחים במסגרת המאבק היא ריבוי המטלות, והזמן הממושך שמוקדש לעבודה מול המחשב, הרחק ממיטת המטופל. "אנחנו הרבה מאוד מול המחשב", אומרת כהן. "לפעמים במקום להסתכל על המטופל את מול המחשב צריכה למלא את כל האומדנים - דברים שגוזלים זמן יקר. אין ספק שהתיעוד חשוב, אבל אולי צריך לחשוב על פתרון אחר, כדי להוריד מאיתנו עומס".
מבחינת כהן, סכסוך העבודה הנוכחי הוא מוצדק, ומבטא מאבק שנמשך כבר שנים. "אם תשאלי אותי אם אנחנו עובדים בתנאים שבהם צריך לעבוד במערכת הבריאות בישראל, אני אגיד שיש מקום לשיפור. האחיות מגיעות לכאן בכל מצב, העבודה לא נגמרת בשום שלב - לא בשבת לא בלילה לא בחג, לא במלחמה".
בטיפול נמרץ עובדת אחות אחת על שני מטופלים לא יציבים, בפנימית, באשפוז המוגבר, אני יכולה להיות אחות אחת על שישה מטופלים לא יציבים, ובמקביל יכולים להגיע גם עוד חמישה חולים מונשמים, ואני צריכה לעבור מאחד לשני. יש אחיות שלא עומדות בזה ועוזבות
"בטיפול נמרץ עובדת אחות אחת על שני מטופלים לא יציבים, בפנימית, באשפוז המוגבר, אני יכולה להיות אחות אחת על שישה מטופלים לא יציבים, ובמקביל יכולים להגיע גם עוד חמישה חולים מונשמים, ואני צריכה לעבור מאחד לשני. יש אחיות שלא עומדות בזה ועוזבות", היא מוסיפה.
לטענת כהן, תוספת כוח אדם תוביל בהכרח לשיפור באיכות הטיפול. "אם יהיה יותר כוח אדם, המטופלים ירוויחו, ואנחנו נרגיש את זה. לפעמים יש פה גם צעקות, כי בסוף זו זכותו של מטופל כאוב לקבל כרגע את הטיפול, והוא לא צריך לחכות שאסיים אצל מטופל אחר".
מאכילים לבד, כי אין מי שיעזור
היא מציינת גם את סוגיית השכר. "אנחנו לא מתוגמלות מספיק, אבל אנחנו גם לא מדברות על זה, אנחנו ציבור שבא ועושה מה שצריך". כהן מדגישה כי יש צורך גם בהרחבה של הסמכויות המקצועיות של האחיות, לצד צמצום מטלות שאינן אמורות להיות באחריותן. "אחות עושה פעולות שהיא לא אמורה לעשות, כמו בבוקר כשרחצתי מטופלים. ארצה שיהיו לי עוד סמכויות של טיפול תרופתי, שחרור, שיקום. אני למשל עברתי קורס בסיסי בטיפול נמרץ אבל אני לא יכולה להשתמש פה במחלקה בכל ההרשאות האלה", היא אומרת.
פנימית ה' בבית החולים איכילוב
(צילום: ריאן פרויס)
בהסתדרות האחיות והאחים מודעים לעומס הבלתי נסבל. "האחיות והאחים קורסים תחת העומסים והמטלות", אומר שאול סקיף, יו"ר ההסתדרות. "במשך למעלה משנה, מאז כניסתי לתפקיד, ביקשנו את הנתונים בשל העומסים על האחיות וזכינו להתעלמות מוחלטת. רק כאשר הכרזנו על סכסוך עבודה קיבלנו נתונים חלקיים שמהם עולה תמונה קשה של מחסור באלפי אחיות ואחים בבתי החולים, במרפאות, בקהילה ובבריאות הציבור, כולל מאות תקנים לא מאוישים. מציאות זו מסבירה את העומסים הבלתי אפשריים על גבי האחיות והאחים. אנו דורשים ממשרד הבריאות ומשרד האוצר לפעול לפתרון המשבר ונערכים למאבק ככל שנדרש לו. אנחנו לא ניתן למערך האחיות והאחים לקרוס דבר הגורם לפגיעה בבריאות אזרחי ישראל".
אחות עושה פעולות שהיא לא אמורה לעשות, כמו בבוקר כשרחצתי מטופלים. ארצה שיהיו לי עוד סמכויות של טיפול תרופתי, שחרור, שיקום. אני למשל עברתי קורס בסיסי בטיפול נמרץ אבל אני לא יכולה להשתמש פה במחלקה בכל ההרשאות האלה
בשעה שמונה בבוקר מוגשת ארוחת הבוקר, אך בשעה תשע וחצי, אמירה חבישי עאזם, סגנית אחות אחראית, מוצאת מטופל סיעודי שעדיין יושב מול המגש שלו. הוא אינו מסוגל לאכול לבדו. "בתשע וחצי הוא עוד לא אכל כי לא היה מי שיאכיל אותו, המשפחה הגיעה באיחור", היא מספרת. "האכלתי אותו בעצמי, לפעמים כוחות עזר לא מספיקים. זה משהו שאי אפשר לדלג עליו, אי אפשר להשאיר מטופל מבוגר עם מגש מולו ולא לעשות את זה. אם הוא לא היה בבידוד הייתי מגיעה אליו עוד קודם, אבל בגלל שהוא בבידוד נכנסתי אליו אחרון. זה צובט בלב שמטופל נשאר לבד עד שניגשים אליו. זה גם חלק מהקושי שאין מספיק כוח אדם לעשות את זה כשהמשפחה לא נמצאת".
גם כשמסתיימת המשמרת, מספרת עאזם, אחות כבר 12 שנים, המשימות ממשיכות לרוץ בראש. "את ממשיכה לחשוב על העבודה גם אחרי, אפילו בלילה את קמה פתאום ונזכרת שלא עשית או לא מילאת את הדברים", היא אומרת. "אני אוהבת מאוד את העבודה, זה מאוד מספק אבל מאתגר".
"את ממשיכה לחשוב על העבודה גם אחרי, אפילו בלילה את קמה פתאום ונזכרת שלא עשית או לא מילאת את הדברים"
(צילום: ריאן פרויס)
גם כהן מכירה היטב את הרגעים שבהם המשמרת מסתיימת, אבל רשימת המשימות ממשיכה להתגלגל בראש. "זה קורה מלא שאחרי המשמרת נזכרתי שלא עשיתי משהו", היא אומרת. "זה אפילו בדברים הקטנים, נגיד מישהו ביקש ממני כוס מים ואמרתי לו כן, וזה היה 10 בבוקר, ושכחתי כי היה עומס". יש פעמים שבמהלך המשמרת אין זמן אפילו להחליף מילה עם חברות הצוות. "קורה שרק כשאנחנו יוצאות מכאן אני שולחת לאמירה או חברה אחרת, שלא הספקתי לדבר איתה היום ומה שלומה", מספרת כהן.
העומס מתבטא לא רק במשימות שנדחות, אלא גם בזמן האישי שמצליחים האחים והאחיות להקדיש למטופלים. "חסר לנו פה כוח אדם, זה משפיע על איכות הטיפול. לפעמים אין לי זמן אפילו לבוא ולדבר עם המטופל, לשאול אותו, להיות קשוב אליו", מספר מחמוד אגבריה, אח מוסמך ראש צוות מוגבר, שעובד במחלקה 11 שנים. "אני ישר נכנס, מתחיל לקחת מדדים, נותן תרופות. ולפעמים המטופל צריך את החלק הזה האישי, שמישהו ידבר איתו, שהוא יוכל לשתף אותו במה הוא מרגיש".
"אני גם הפסיכולוגית במחלקה"
העומס הגדול והמחסור בכוח אדם מורגש גם כאשר מנסים לבנות את סידור העבודה. פליציה זחאלקה, אחות אחראית במחלקה, אומרת כי "יש פעמים שבעקבות חוסרים ואילוצי כוח אדם אתה מבקש מאנשים להישאר מעבר לשעות שלהם, או שיוסיפו משמרות. יש הרבה אילתורים". אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא שימור הצוות. "זה אתגר יומיומי. בשנה שעברה עזבו אצלנו חמש אחים ואחיות, חלקם מאילוצים אישיים, ואחרים שעברו ליחידות אחרות או כאלה שפשוט לא עמדו בעומס. זה לא פשוט".
זחאלקה, אחות בחטיבה הפנימית כבר יותר מ-20 שנה, אומרת כי תוספת תקנים הכרחית כדי שהאחים והאחיות יוכלו לבצע את עבודתם כפי שהיו רוצים. "כדי לתת את הטיפול בצורה מקצועית, ולתת לאנשים האלה את הזמן הראוי, כמה שלא תנסה, אתה תצא עם לשון בחוץ. בשמונה שעות קשה מאוד לתת מענה לכל הצרכים. אנחנו מוצאים את עצמנו בימים שאו שאתה שורד, או שאתה נותן מענה, אבל אתה לא באמת ב-100%".
"זה לא רק עניין של מחסור בכוח אדם. בגלל ריבוי המשימות, הפכנו להיות מולטי טאסקינג ברמה שהיא מעבר לנדרש"
(צילום: ריאן פרויס)
לדבריה, בשנים האחרונות גבולות הגזרה של התפקיד היטשטשו. "יש פעמים שאתה גולש, שאתה לא באמת עושה רק את התפקיד שלך בסיעוד", אומרת זחאלקה. "אחות צריכה להיות ליד מיטת החולה, ולא לטפל גם במה שמסביב. אני היום מרגישה שאני לא רק אחות אחראית, אני גם הפסיכולוגית של המחלקה, אני עובדת סוציאלית, אני המתפעלת, לפעמים אני מוצאת את עצמי אפילו זאת שצריכה לתקן את הטלוויזיה של המטופל. וזה לא רק עניין של מחסור בכוח אדם. בגלל ריבוי המשימות, הפכנו להיות מולטי טאסקינג ברמה שהיא מעבר לנדרש".
כמה שלא תנסה, אתה תצא עם לשון בחוץ. בשמונה שעות קשה מאוד לתת מענה לכל הצרכים. אנחנו מוצאים את עצמנו בימים שאו שאתה שורד, או שאתה נותן מענה, אבל אתה לא באמת ב-100%
העבודה בתנאים האלה מדגישה אולי יותר מכל את החשיבות בעבודת צוות ובשותפות בין חברי הצוות. על רקע זה, הסערה האחרונה בבית החולים רמב"ם, שבמסגרתה הואשם צוות דובר ערבית בטיפול לא הולם בפצוע צה"ל, נגעה בזחאלקה במיוחד. "זה זעזע אותי", היא אומרת. "אם יש מקום שתמיד הרגשתי שהוא המקום של הדו-קיום, השותפות והערבות ההדדית, זה המקום הזה. אני בן אדם שמאוד מאמין בדו-קיום. רק כמה ימים אחרי שזה התפרסם העזתי להיחשף לכל הפרטים, והדמעות זלגו לי, כי כאב לי. אנחנו משיגים פה משהו מדהים, שיכול להיות דוגמה לכל העולם. הפגיעה הזו זה משהו שיכול לרסק ואסור שזה יקרה".
"אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה, ואוהבת להיות שם בשביל המטופלים, ואוהבת לעזור להם". האחות ירדן כהן
(צילום: ריאן פרויס)
למרות הכול, ואחרי שמונה שעות של ריצה בין חדרים, מטופלים ומשימות, כהן חוזרת לחדר הצוות עם חיוך. בקבוק המים שהחזיק אותה לאורך המשמרת כבר התרוקן. בדרכה החוצה היא מודה שבשנים האחרונות גם אצלה עלתה המחשבה לעזוב. "עם העומס בשנים האחרונות עלו מחשבות על לעזוב אבל בסופו של דבר אני נמצאת פה מסיבה מסוימת", היא אומרת. "אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה, ואוהבת להיות שם בשביל המטופלים, ואוהבת לעזור להם. כל כך עושה לי טוב שאני רואה שהצלחנו לטפל במטופל והוא משתחרר הביתה ואחר כך אני פוגשת אותו ברחוב הולך עם הכלבה שלו, זה עושה לי טוב בלב".
