השבוע זה היכה בי: את השם "בית חולים" צריך לשנות ל"בַּית חולֶה". לא סתם חולה. כזה שמחובר לצנרת מסועפת של תקציבים, תקנים ועודפי תפוסה, אחרי קריסת מערכות כוללת. מה הביא אותי למסקנה, אתם שואלים? אבא שלי, בן ה-89, אושפז באחד מבתי החולים הללו במרכז הארץ, לאחר שהפגין בלבול וירידה במדדים (בדומה לבית החולים).
ברוך הבא, אדון, למלון פנימית ד', אירוח בסגנון "הכול כלול, מלבד יחס". כאן, בשירות הקבלה שלנו, אנחנו לא באמת זמינים עבורך. אנחנו בדיוק מחליפים משמרת, או מארגנים תרופות או מטפלים במקרים דחופים יותר משלך, אז אין טעם שתתלה על הדלת את השלט: "נא לטפל בי". אנחנו נדע בסוף אם המקרה שלך דחוף על פי הרישום בתעודת הפטירה שלך.
אני מביטה בו, באדון שנתן לי חיים, שכוב מולי חסר אונים - ונזכרת בהלל הזקן וב"אם אין אני לי, מי לי". היי אחות, יש לך תרופה נגד צמרמורת?
אני לא יודעת מה היה קורה לו לא היינו מגיעים אליו לפחות שלוש פעמים ביום. סליחה: אני כן יודעת. הוא היה נזרק על מיטת חוליו כאחרון הטמגוצ'ים שמצפצף ומצפצף עד שמכבים לו את הרמקול.
ושיהיה ברור - אני לא מאשימה לרגע את הצוות. הרופאים והאחים (גברים ונשים כאחד) נקרעים תחת הנטל ומיטרטרים בלי הרף, אבל יצא שבמקום "והדרת פני זקן" קיבלנו "ועדרת פני זקן".
עידית גילאורצילום: נעמה הלל מלמדאם לדבר ת'כלסית:
שירותים בזמן: לאף אחד אין זמן לעזור לו להגיע לשם. התוצאה? עזבו.
היגיינה בסיסית: לקלח? לשטוף ידיים? לחטא את האסלה לאחר כל שימוש שלו או של שכנו לחדר הזוגי? להחליף סדין בכל יום או בגד ספוג דם? זה מותרות.
הזנה: למה להאכיל אם אפשר להניח מגש וללכת? הוא כבר יסתדר למרות האינפוזיה ביד ימין. עוד אינפוזיה? עדיף שישתה, כי הוא עלול למשוך את הצינורית והכול ישפריץ. הוא לא שותה, אתם אומרים? תפחידו אותו שזה ייגמר לא טוב.
הזזת הגוף: "בוא, אדוני, נחלץ עצמות"? תסריט בדיוני. אבל יש לנו יופי של משחה לפצעי לחץ.
שינה: למה לכבות את האור או לדאוג שהשכן שלך יכבה אותו? רק מפונקים ישנים עם אור כבוי. זה בית חולים, אדוני, לא בית הבראה. אתה רוצה להבריא? תבריא בבית.
לחצן מצוקה: כשמו כן הוא. כשאתם לוחצים עליו ואף אחד לא בא - מרגישים מצוקה.
"דווקא ברגעים האלה, בתוך הבלבול, הציניות וריח הליזול המהול בייאוש, בהיותנו כוח עזר – גילינו את כוח המשפחתיות. במקום שבו כשלה המערכת, ניהלנו אנחנו את המשבר בעזרת מנגנון משומן של מסירות וכיבוד אב"
התובנה המטלטלת שלי מהביקורים בבית המלון הזה היא שאם שאר בשרך מאושפז כאן, ואתה לא פותח במקביל חמ"ל לניהול משמרות מסביב לשעון - ייתכן שהתרומה מפגישת ייעוץ תזונתי אישית עם ד"ר חניבעל לקטר תהיה משמעותית יותר מתרומת המערכת אליו.
באורח פלא, דווקא ברגעים האלה, בתוך הבלבול, הציניות וריח הליזול המהול בייאוש, בהיותנו כוח עזר – גילינו את כוח המשפחתיות. במקום שבו כשלה המערכת, ניהלנו אנחנו את המשבר בעזרת מנגנון משומן היטב של מסירות וכיבוד אב. התגייסנו כגוף אחד להעניק את המענה ההולם ללחצן המצוקה ולהיות היד שמאכילה, מכבה את האור, רוחצת ומחבקת, כדי להפוך את הבדידות לקרבה מנחמת, את ההזנחה לאהבת אנוש ואת האדישות - ליחס ההודר את פניו.
היכן שהממסד קרס - אנחנו בנינו. היכן שהוא השפיל - אנחנו הזקפנו והיכן שהוא ויתר - אנחנו נלחמנו כדי שאבא לא יהיה ניצב בסרט של עצמו, אלא גיבור ראשי.
"האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא נתון בכבלים". כשז'אן-ז'אק רוסו כתב את זה, הוא כנראה לא חשב על מיטות אשפוז, אבל בבַּית החולֶה אתה הכי כבול, והחופש היחיד הוא החופש לקוות שישימו לב אליך.
רק בריאות!
עידית גילאור היא משוררת, עורכת ואשת חינוך
