"כשאני בהיריון ובוראת חיים בתוכי, אובחנתי עם מחלת סרטן גרורתית וסופנית, שמחמירה בקצב מסחרר ומסכנת את החיים שלי, עד כדי כך שהרופאים הגדירו אותי חולה סופנית, שאופק החיים שלי בלי טיפול הוא לשלושה חודשים במצב האופטימלי. תיאורטית מדובר בדילמה אכזרית: האם לחשוף אותי לטיפול שיציל את חיי אבל יסכן את העובר, או לדחות את הטיפול בי עד ללידה ולתת חיים לעובר. מבחינתי לא הייתה בכלל שאלה בטובתו של מי לבחור, ובלי להסס בכלל בחרתי להשאיר את העובר בחיים ויהי מה. לא חשבתי על עצמי. וכשהוא נולד בריא ותקין לא הייתה אסירת תודה ממני".
3 צפייה בגלריה
נתנה לבנה את שם הרופא שהציל את חייה. דליה דויטש עם בנה נתנאל, לצד ד"ר נתי (נתנאל) אשר
(צילום: באדיבות ביה"ח בילינסון)
כך מתארת דליה דויטש, בת 39, נשואה ואמא של מאיר (3) ושל נתי, התינוק בן שבעה חודשים, שסיפור הצלת חייה נדיר והוא ככל הנראה הרביעי בעולם שמתועד בספרות הרפואית. דויטש, ילידת ונצואלה, עלתה לישראל בגפה לפני 15 שנים: "הייתי לבד בארץ, בלי משפחה ובלי מכרים. שיפרתי את העברית שלי וסיימתי באוניברסיטה העברית תואר ראשון במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים, ובהמשך תואר שני בלימודי לטינו-אמריקנים, כשהחלום הוא לעבוד בשגרירות, במשרד החוץ, בעמותות רלוונטיות וכו'".
דור שלישי למלנומה
שנתיים אחרי שעלתה לישראל היא התחילה לסבול מגרד מוזר בבטן. היא נבדקה ונשלחה לביופסיה, שממנה עלה שחלתה במלנומה. "יש לי סיפור משפחתי עם מלנומה, שאובחנה אצל סבא שלי והרגה אותו, אצל אמא שלי ואצלי. דור שלישי למחלה, כשהמוזר הוא שהיא לא תקפה את אחותי התאומה וגם לא את הבכורה".
מבוהלת מהגילוי רצו בראשה סרטי אימה, ומחשש שתידרדר העדיפה להיות מנותחת קרוב לבני המשפחה. היא טסה לוונצואלה, עברה ניתוח לכריתת הגידול, ולאושרה התגלה שהמלנומה שטחית וללא גרורות.
"אחרי חודש חזרתי לארץ, עבדתי בפעוטון, ולימים הכרתי את בעלי, שעלה מגואטמלה, והתחתנו. נולד לנו מאיר, הבכור שלנו, שמוגדר על הרצף, והחיים המשיכו". באפריל 2024 טסה המשפחה לוונצואלה ולגואטמלה כדי שיכירו את בנם. "באוקטובר 2024 נכנסתי להיריון והרגשתי נורא. סבלתי מסחרחורות, מדי פעם איבדתי שיווי משקל ונפלתי. הראייה והשמיעה שלי השתבשו, והייתי בעייפות מכבידה. היו ימים שלא יכולתי לקום מהמיטה ולקחת את מאיר לגינה".
3 צפייה בגלריה
"בחרתי להשאיר את העובר בחיים ויהי מה". דליה דויטש עם בנה נתנאל
(צילום: באדיבות ביה"ח בילינסון)
בתחילת 2025, במקביל להיריון התקין, היא הבחינה בגוש באזור החזה העליון. היא עברה ביופסיה שאישרה את חזרת הסרטן. "במקביל פיתחתי רעלת הריונית ואושפזתי ביחידה להיריון בסיכון בבילינסון".
פרופ' ערן הדר, ראש היחידה לרפואת האם והעובר במרכז הרפואי בילינסון, מתאר את מצבה: "כשאושפזה אצלנו עם עדות למלנומה מפושטת, היא סבלה מסימפטומים נוירולוגיים – כאבי ראש, טשטוש בראייה, ערפול. בבהילות הזמנתי למיטתה את ד"ר נתי (נתנאל) אשר, מנהל המרכז למלנומה וגידולי עור במרכז דוידוף לסרטן בבילינסון".
שיקולים רפואיים ואתיים כבדי משקל
מנקודת הזמן הזו נכנסו שני הרופאים וצוות גדול למלחמה נגד הזמן ולאתגר אתי מורכב. "הגעתי למיטתה ועודכנתי במחלתה הסוערת. מיד שלחתי אותה ל-MRI, בדיקה שאינה פוגעת בעובר, ומהפענוח עלה שהמחלה נרחבת ואגרסיבית. זיהינו תאי מלנומה רבים במוח, סביב עצבי השמיעה והראייה, עשרים גרורות בכבד והפרעה בתפקודי הכבד, כשבמקביל הגידול בבית החזה העליון מאיץ את התפתחותו ובתוך שבועיים כבר מגיע ל-15 ס"מ. לאור נתוני המחלה היא הוגדרה, על פי חוק זכויות החולה, כחולה הנוטה למות – מצב מורכב שהכניס אותי לדילמות אתיות בעייתיות. החובה הייתה לטפל בה אגרסיבית כדי להציל את חייה, אבל כיוון שהתעקשה לשמור על העובר נאלצתי לטפל בה 'חצי כוח'", מתאר ד"ר אשר.
3 צפייה בגלריה
פרופ' ערן הדר, ראש היחידה לרפואת האם והעובר במרכז הרפואי בילינסון
(צילום: שאולי לנדנר, באדיבות ביה"ח בילינסון)
סיעור המוחות השבועי בינו לבין פרופ' הדר נמשך ככל שהתפתחו סימנים מדאיגים. "הטיפול באם תמיד ראשון בסדר העדיפויות ומקדים את הטיפול בעובר, מתוך החשיבה שמאם בריאה ייוולד תינוק בריא, אבל לאור ההחלטה שלה להעמיד את טובת העובר לפני ובמקום הצלת חייה, נכנסנו לשיקולים רפואיים ואתיים כבדי משקל", מתאר פרופ' הדר.
לתמונה נכנסת היחידה לניהול סיכונים וייעוץ משפטי. "התייעצתי עם חברי החוג למלנומה, עם עמיתים בחו"ל, ואף אחד מהם לא נתקל בצירוף הטרגי הזה", מספר ד"ר אשר. "הריונית הנוטה למות מסרטן מלנומה ומסרבת לטיפול אגרסיבי שיפגע בעובר. פניתי לספרות המקצועית, ושם דווח על ארבעה מקרים דומים פחות או יותר, כך שנשארתי שחקן יחיד על המגרש, מוקף בצוותים מהיחידה להיריון בסיכון, וכאמור בנוספים".
על אף שקרינה מוחית אינה נכללת ברשימת הטיפולים למחלה זו, מחליט ד"ר אשר באומץ, שממילא אין מה להפסיד – ולהעביר את החולה קרינה מוחית. "בתוך שבוע וחצי, כמו במטה קסמים, היא התחילה להשתפר, למרות שהיא על 50% טיפול תרופתי. הראייה, השמיעה ושיווי המשקל חזרו לתקינותם, כך שיכולנו למשוך את ההיריון עד לשבוע ה-32. אחרי שילדה הפצצתי אותה בטיפול אגרסיבי שהסיג את כל הגרורות המוחיות וניקה את רוב הכבד".
דליה דויטש כה אסירת תודה לרופא שהציל את חייה ושמר על תקינות העובר, עד שכאשר נולד קראה לו נתי - כשמו של הרופא.
