"שוק חשמלי". המילים הללו מפחידות, מעוררות תמונות מסרטי אימה על מוסדות פסיכיאטריים אפלים. במציאות, מדובר בשמונה שניות של טיפול יעיל, מוכח ומציל חיים. רואי דגן, בן 24, שסובל מדיכאון עמיד לתרופות יודע את זה יותר מכל אחד אחר. הטיפול בנזעי חשמל חילץ אותו מתהומות עמוקים, שכללו ניסיונות אובדנות. עכשיו הוא בא לספר את האמת - ולשבור את הסטיגמה שמונעת מאחרים להציל את עצמם.
רואי דגן, שסובל מדיכאון עמיד לתרופות, טופל בנזעי חשמל בבית החולים שלוותה
בשבוע שעבר התלווינו אליו למרפאה בבית החולים לבריאות הנפש שלוותה, שם קיבל את הטיפול ה-44 בנזע חשמלי. בחדר כבר המתינו לו הצוות שכולל פסיכיאטרית, אחות ורופאה מרדימה. הוא עלה על המיטה בבגדיו ובנעליים שאיתם הגיע מהבית. בשלוש נקודות - במצח העליון ומאחורי האוזניים - הוצמדו לו אלקטרודות. במקביל הוא חובר לניטור לחץ דם, דופק וסטורציה, ולמכשיר EEG שבדק את הפעילות המוחית לפני, תוך כדי ואחרי הזרמת החשמל לראשו. אחרי שחתם על טופס הסכמה להרדמה, הוא קיבל דרך העירוי חומרי הרדמה וחומר משתק שרירים, שגרם להתכווצויות קלות וקצרות.
"אני מחדירה לו לפה מגן שיניים שנועד למנוע מהן להישבר וממנו לנשוך את הלשון. אני מניחה מסכת חמצן וגם מנשימה אותו ידנית, פעולה שנועדה לייצר רזרבה נשימתית, וההרדמה נועדה להיות קצרה מאוד ועמוקה מאוד", תיארה המרדימה, ד"ר עינת רפאלי.
4 צפייה בגלריה
שבר את מחסום הפחד והסטיגמות. רואי דגן במהלך הטיפול בנזעי חשמל לדיכאון עמיד בבית החולים שלוותה
(צילום: דנה קופל)
כשהוא הונשם ושקע בשינה עמוקה, החל הטיפול החשמלי - ECT (קיצור של Electro Convulsive Therapy) - שנמשך כאמור שמונה שניות בלבד. האחות האחראית, חן מירן כספי, הסבירה כיצד עבד המכשיר מחולל הזרם (ראו בסרטון למטה). כשרואי נוטר ואובטח, הצמידה הפסיכיאטרית ד"ר זהר פרשטמן, מרכזת הטיפול בנזעי חשמל בשלוותה, שתי כפות - אחת על כל אלקטרודה - שקובעו כאמור משני צדי המצח.
התקף אפילפסיה יזום
ואז זה קרה: האחות הפעילה את המכשיר, המוטות נלחצו והתהדקו על האלקטרודות, ובתוך שניות גופו ופניו התעוותו כתוצאה מפרכוס יזום שנגרם מהחשמל. "הטיפול נועד לגרום להתקף אפילפסיה יזום שאצל רואי נמשך 50 שניות", הסבירה ד"ר פרשטמן, "מטרת הטיפול היא להסדיר את השינויים המוחיים שעובר חולה הדיכאון ואשר גרמו לשינוי בהתנהגותו ובהרגשתו. תוצאת ההפעלה של הזרם החשמלי על מערכת העצבים המרכזית היא השפעה לטובה על מצב הרוח, התיאבון, השינה, המוטיבציה, ומטייבת את המטבוליזם הגופני והמוחי". היא ציינה שאצל רוב החולים השיפור מיידי.
"הטיפול ניתן בדרך כלל מצד אחד של הרקה, אבל במצבי דיכאון מז'ורי, כמו אצל רואי, הוא ניתן משני צדי המצח העליון. עוצמת הזרם החשמלי נגזרת מאיכות התוצאה שהופקה בעבר וממשתנים נוספים".
האחות האחראית, חן מירן כספי, מסבירה כיצד מנוטר החולה בעת מתן שוק חשמלי
(צילום: דנה קופל)
בזמן הפרכוס, האלקטרודות שהוצמדו למצח הקליטו את פעילות גלי המוח שהופיעה על הצג בזמן אמת, וכך היה אפשר לוודא שאכן נגרם הפרכוס היזום. מניסיונה המליצה ד"ר פרשטמן לחולי דיכאון עמיד להקדים טיפול זה ולא להגיד את מה שהיא שומעת בדיעבד מרוב המטופלים: "כמה שנים של סבל יכולתי לחסוך מעצמי, אבל חששתי מהטיפול הזה. ואם רק הייתי יודע כמה הוא קל ומשפר, מזמן הייתי עושה אותו". ולכן, "אין כבר צורך להמתין לתרופה השמינית שלא תעבוד. כבר אחרי הראשונות שנכשלו, בקשו טיפול בנזע ותחסכו מעצמכם כאב מיותר ושנים אבודות".
כשהמדדים החיוניים בגופו התאזנו, הועבר רואי למנוחה קצרה בחדר התאוששות ומשם חזר על רגליו לביתו. דרך ארוכה עבר רואי דגן עד שהגיע לטיפול הזה שהציל לדבריו את חייו ושיפר לאין ערוך את איכותם. "אני הבכור לשני אחיי ובנם של אמא ואבא רופאים. סבא שלי מדען בגמלאות וסבתא שלי רופאה. אני מציין את הייחוס המשפחתי שלי רק כדי להדגיש שגם אנשי רפואה, ממקצועות שאינם פסיכיאטריה, מתקשים כהורים לקבל את הבן שלהם כחולה נפש".
רואי דגן: "כבר לא היה לי מה להפסיד. התחלתי מפעמיים בשבוע למשך כמה חודשים עד שהטיפול עבד, וכשהפתעתי גם את עצמי מהתוצאה המצוינת של הטיפול, המינון ירד. הטיפול בנזע בנה לי עמוד שדרה, בסיס איתן לעמוד עליו יציב ופתח לי דלת לאור ולאפשרויות שקודם היו חסומות. מצב הרוח התרומם מהשפל"
הכול, לדבריו, התחיל סביב גיל 15, ברמזים קטנים מטרידים ולא מפוענחים שהתפתחו למחלת נפש קשה עד בלתי ניתנת לריפוי. כשהיה תלמיד, מוקף חברים, אהוב ופעיל חברתית, נשר רואי מהלימודים באופן הכי לא-צפוי. "הרגשתי שעובר עליי משהו אבל לא ידעתי איך לקרוא לזה. בפועל, התנתקתי מכולם ומהכול. הפסקתי לדבר עם אנשים. לא אכלתי, לא ישנתי, כל תשוקת החיים שלי דעכה".
הוריו לא הבינו מה קרה לו וחלף זמן עד ששיתף אותם במצוקה שלו ובחשד שהוא מפתח דיכאון, וביקש טיפול פסיכולוגי. "אמא שלי הצטרפה לאחת הפגישות ובשיחת הסיכום אמר לה המטפל שאין לי דיכאון, שמצבי תקין ושאני נורמטיבי לגילי ומה שיש לי הוא בסך הכול צורך בתשומת לב".
חוסר ההכרה של איש המקצוע במשבר הנפשי, רק העמיק אותו יותר. לא זו בלבד שהוא מצא עצמו במצב חדש ורע ואיבד את טעם החיים - הוא חש לא מובן. "כשיצאתי מההסתגרות, החברים שלי לא ראו עלי את מה שאני חווה כי הבחוץ היה שונה מהבפנים. נוצר פער עצום בין רואי החיצוני לבין חסר האונים והאבוד שהייתי בפנים שלי".
שנה אחר כך, סביב גיל 16, הדיכאון העמיק ורואי הסתגר בחדרו במצב נפשי קשה. "שכבתי במיטה שלי. לא דיברתי, לא התקלחתי. לא הייתי רעב, לא צמא. הראש ריק ממחשבות, נשאב אל האין. הייתי כמו גופה. הוריי היו חסרי אונים באופן מוחלט כי לא שיתפתי פעולה עם כלום. כל מה שרציתי היה לשכב בחושך ושיניחו לי".
מיום ליום האווירה בבית הפכה יותר ויותר קודרת והסלימה לאלימות פיזית בינו לבין אביו. בעצת הפסיכולוגית שלו הוא החליף אווירה ומקום מגורים ועבר לביתם של סבתו וסבו בהוד השרון. "המעבר מבית ההורים עשה לי טוב, והתחלתי לעבוד במטבחים של בתי קפה כשהמטרה הרחוקה שסימנתי הייתה שלקראת כיתה י"ב אחזור ללימודים מלאים באקסטרני, אשלים פערים ואצא עם בגרות מגובשת".
"כמו אסיר בכלא"
אבל למציאות היה תסריט אחר שהסיט אותו מכל תכנוניו ורצונותיו הצנועים - להשתוות לחבריו ולהיות כמו כולם. "חוויתי המון קשיים ונאלצתי להתפטר מהעבודה, וכשאני במצב נפשי ירוד במיוחד, ביצעתי את הניסיון האובדני הראשון שלי, שנעשה כשאני תחת השפעת אלכוהול אבל בידיעה ברורה שנמאס לי לסבול. תליתי את עצמי והחבל נקרע".
הוא הסתיר מכולם את השאיפה שהייתה לו לשים קץ לחייו, כולל מהקב"ן שפטר אותו משירות צבאי. "היה לי קשה לקבל את עצמי עם כל המורכבויות שיצר הדיכאון העמיד ועם הידיעה שצפויים לי חיים על מסלול מקביל לנורמטיבי. לא קל היה לי להפנים שבשעה שחברים שלי נותנים את הנשמה בצבא, אני מחזיק פטור על רקע פסיכיאטרי, ובכלל הידיעה שאף פעם לא אהיה כמו כולם עשתה לי מאוד לא טוב".
נחוש להתקדם, הוא אסף את השברים, נרשם לאנקורי והצליח להתמיד בלימודים כמה חודשים, מציאות שיצרה אשליית תקווה בקרב משפחתו וכן הקלה שהנה, הוא חוזר לעצמו. "אבל אז שוב קרסתי וביצעתי מעשה אובדנות שני. הפעם באמצעות כדורים. לעומת הניסיון הראשון שאותו לא חשפתי, הפעם החלטתי לא להסתיר יותר, ושיתפתי חברה שבדיוק התקשרה אליי והדריכה אותי כיצד לבצע הקאה יזומה. במקביל היא דחפה אותי לספר לפסיכולוגית שלי".
"שוב קרסתי וביצעתי מעשה אובדנות שני. הפעם באמצעות כדורים. לעומת הניסיון הראשון שאותו לא חשפתי, הפעם החלטתי לא להסתיר יותר, ושיתפתי חברה שבדיוק התקשרה אליי והדריכה אותי כיצד לבצע הקאה יזומה. במקביל היא דחפה אותי לספר לפסיכולוגית שלי"
בקליניקה שלה המליצה לו המטפלת להתאשפז, אבל גם הפעם סירב להמלצתה: "עוד הייתה לי תקווה לחיים נורמטיביים ופחדתי מהסטיגמה שידביקו לי בגלל האשפוז הפסיכיאטרי. מבחינתי, אשפוז כזה יהיה גזר דין מוות על החלומות והשאיפות שלי".
אבל בעקבות הניסיון האובדני השני הוא הוגדר מסוכן לעצמו, והובהר לו שמצבו לא פשוט ושהוא חייב להתאשפז במחלקה סגורה מרצונו החופשי או בכפייה. "אשפזו אותי במחלקה הסגורה בשלוותה לפרק זמן ארוך של שלושה חודשים קשים שבמהלכם הרגשתי כמו אסיר שכלאו אותו עם ארבעה חולים נוספים בחדר".
קעקוע עם אבא
ככל שהתהדקה ההתאמה הבין-תרופתית למחלתו, מצב רוחו התבהר והוא הפנים תובנות חיים חדשות. כך למשל הבין שעליו ללמוד לחיות עם הדיכאון המז'ורי שהגיע להישאר לתמיד, גם כשהוא תחת כיסוי תרופתי כזה או אחר. "במהלך האשפוז, הוריי התחילו לקבל בשלוותה טיפול שעוברים כל מי שמלווים בן או בת באשפוז ראשון, ושם לראשונה הם קיבלו תובנות, הפנימו סוף-סוף את מה שאני עובר ואת הצרכים שלי. עד כדי כך שאבא שלי התקרב אלי וכמחווה של רצון טוב הוא הצטרף אליי ושנינו קעקענו יחד את סימני הז'אנר: נקודה פסיק. הסמל של מתמודדים עם דיכאון עמיד ואובדנות. הנקודה מסמלת מעצור, קושי, מצב של תְּקִיעוּת, והפסיק שאחריה מסמל את ההמשך, את הדלת הפתוחה, את התקווה".
רואי השתחרר מהמחלקה הסגורה ונדד בין בית ההורים לבית הסבים ולא מצא את מקומו. לדבריו, הוא עדיין לא השתכנע עמוק בפנים ששווה לו לחיות את החיים שהרגישו לו כמו עול, והוא עבר לפנימייה פוסט-אשפוזית שבה שהה שנה והרוויח, לדבריו, את החיים שמגיעים לו. הוא עבר הערכה פסיכיאטרית ומבחן איי.קיו. בציון 153 - הגדרת מחונן.
"היה לי שם טוב כמו שמזמן לא היה. למדתי לקבל את המחלה שלי והביטחון העצמי שלי התחזק. כשהציעו לי, הסכמתי מיד לעבור לדיור מוגן בלוד שם אני עדיין גר, חי חיים מלאים ועצמאיים, יוצא להורים בסופי שבוע או נפגש עם חברים שלי מבית הספר שלא ויתרו עליי. גם מקצועית הסתדרתי. אני מדריך שיקומי, מתפרנס למחייתי מעבודתי בעמותת 'מרפא לנפש' ומתוגמל נפשית במידה שאין לתאר".
ברזומה שלו נרשמו גם חצי שנת שירות לאומי, רגרסיה נפשית שהובילה להסתגרות ומחשבות מייסרות על אובדנות. בין שפל לגאות מצב מחלתו, הוא ניסה ללא הצלחה להשלים בגרויות. במהלך השנים שקדמו לטיפול בנזעי חשמל התנסה רואי בתרופות פסיכיאטריות שונות בצירופים ובכמויות שונים, אבל הדיכאון נותר עמיד גם לטיפול בקטמין - שנכלל בפקודת הסמים המסוכנים ונרשם בסל הבריאות לטיפול במחלה זו. נקודת המפנה הסתמנה לפני שנתיים בדיוק כשהוצעה לו חלופת טיפול לתרופות באמצעות נזעי חשמל.
לקום מהשפל
"האמת שכבר לא היה לי מה להפסיד. התחלתי מפעמיים בשבוע למשך כמה חודשים עד שהטיפול עבד, וכשהפתעתי גם את עצמי מהתוצאה המצוינת של הטיפול, המינון ירד לפעם בשבוע, בהמשך אחת לשבועיים ואז הרחקתי את הפער לפעם בשלושה חודשים, ומאז אני בטיפול תחזוקתי לפי הצורך כשאני ממש חושש להפסיק כי הטיפול בנזע בנה לי עמוד שדרה, בסיס איתן לעמוד עליו יציב ופתח לי דלת לאור ולאפשרויות שקודם היו חסומות. מצב הרוח שלי התרומם מהשפל ובכל בוקר אני לא מתעורר בדילוגים, אבל עדיין עם מוטיבציה, מייצר שגרה, תורם לאחרים".
בשנים האחרונות התחיל רואי לסבול משיכחון חלקי (אמנזיה חלקית) הנוגע באירועי חיים שונים. "למשל, טסתי עם חברים לסקי ולא זכרתי כלום משם, וכשהם שאלו לפעמים 'אתה זוכר ש...?' פשוט לא הכרתי את הסיטואציה וחוויתי אירועי שכחה נוספים. לצערי, הטיפול בנזעי חשמל לא שיפר את המצב".
החשיפה המלאה שלו אינה מקרית. זו שליחות שלקח על עצמו: להוציא את השדים מארון הבושה, ולמשות חולים במצבו שמתביישים, פוחדים ומוותרים על הטיפול היעיל הזה. "עזבו אתכם מסטיגמה, לא רלוונטי. גם לא תופס מה יגידו. רק בידיים שלכם לקחת אחריות על החיים שלכם ומה שחשוב הוא מה יעזור לכם. אני פונה גם לקוראים: בבקשה, תפסיקו. אל תלעגו לנו ואל תיתנו פידבק שלילי לטיפול שמפחיד אתכם אבל מציל אותנו מעצמנו. אם רק תחשבו שטיפול בנזעי חשמל הוא לגיטימי כמו ההקרנות שמקבלים חולי סרטן, פלוס חמלה והבנה - עשיתי את שלי".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il.
