אמירה המצווה על אדם לשמוח בחגו, מובילה לתהייה, שהרי אין צורך לצוות על מה שקורה ממילא. תהייה זו גוברת מול הנחישות שבה מצווה האדם רק לשמוח בחג, ולא חלילה לתת מקום בליבו גם לרגשות אחרים.
קראו עוד:
ממה חוששת הקהילה המצווה על חבריה שמחה טוטאלית בחג? אולי מאותו חלק בנפשנו שמתחיל להתכווץ כשרוחות החג מתחילות לנשוב. זהו חלק חבוי יותר, כזה שלא נעים להראות אותו, לדבר עליו, לשתף בו, להכביד איתו על החברים והמשפחה, שבסך הכול מבקשים לצאת משגרת היום-יום האפורה, להתכנס סביב השולחן המהודר ולשמוח. אז החלק האחר הזה, שמוכר לכולנו, מתחבא, אולי מתנצל, אבל בדרך כלל לובש לבן, מצטייד בבקבוק יין, בקערת מזון ובמתנה ומצטרף לשולחן החג.
אבל בעצם, גם לחלק האחר הזה יש תפקיד. שהרי אותה חברה שמצווה "ושמחת בחגך", דורשת גם ש"נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו" – כלומר, שלא ניתן לשמחת החג להשכיח מאיתנו את מה שהיה ואבד. אכן, לא קל להיות אדם. תמיד, ועוד יותר בחגים.
הברכה השנואה מכולן: בקרוב אצלך
חיי האדם מורכבים. מורכבים הם ימי החול, שמשובצים בשמחות ובעיצבונות כאלה ואחרים, ולא שונים מהם ימי החג. אבל אם בימי החול העצב נספג לרוב בשגרה המבורכת בלי שנספיק לתת עליו דעת ומכאוב, בא החג ומוציא אותו מחסותה המגינה. החג עוצר את העבודה ואת הלימודים, מציף באירועים שמזמנים מפגשים מכל הסוגים, ובשיאו מכריח להתכנס סביב אותו שולחן משפחתי, שגם אם נמלטים ממנו רחוק ככל שאפשר, עצם קיומו מכריח להתבונן, לבחון, להשוות, לאמוד, להתגעגע וגם לכאוב.
החג הוא קודם כל מד-בדידות, ושולחן החג הוא המקום שבו מחוגו רץ במהירות, ולא ניתן להימלט מתוצאותיו. הבדידות היא מחלה. מחלה חברתית, שהיא אישית, כי האדם הוא יצור שמחפש קשר משמעותי, ובהיעדר קשר שכזה, הוא עצוב. מחלת הבדידות אינה מופיעה רק בחג, אבל החג מעצים את הסימפטומים שלה. החג מייצר פנטזיה של "ביחד" שקשה להימלט ממנה: פנטזיה של זוגיות, של משפחה חמה ומאוחדת וגם של חברה מלוכדת סביב השולחן הלאומי או הדתי. גם מי שכבר השלים בצורה כזו או אחרת עם בדידותו היומיומית, החג מכריח אותו להתבונן בה, ועוד בזכוכית המגדלת שמחזיקים שותפיו לשולחן: אלו שואלים – בנימוס או בחוצפה, באמפתיה או בבוטות, במלים או רק במבט – "אז מה קורה? את כבר לא איתו? ראית, הוא שוב לבד!" ואז מגיעה הברכה השנואה מכולן: "בקרוב אצלך".
החג מייצר פנטזיה של "ביחד" שקשה להימלט ממנה: פנטזיה של זוגיות, של משפחה חמה ומאוחדת וגם של חברה מלוכדת. גם מי שכבר השלים בצורה כזו או אחרת עם בדידותו היומיומית, החג מכריח אותו להתבונן בה
כל אלו מעלים עוד טרם החג את תחושות החרדה והדיכאון, את מספר האשפוזים הפסיכיאטריים וגם את ניסיונות ההתאבדות, שכן אלף גביעים זוהרים ונרות דולקים לא יצליחו לכבות את הבדידות וגם לא את ההכרח להתכנס איתה סביב השולחן. נהפוך הוא. הם יאירו עליה ויעצימו את עיצבונה. "ובכית: מה גדול החג", כמו שכתב נתן אלתרמן בשירו "המשתה".
אבל בדידות היא לא רק נחלתו של מי שלבד. הרבה בדידות יש גם ב"ביחד". היא פחות מורגשת סביב שולחן החג, אבל היא שם. אם אפשר היה לקרב מיקרופון ללב שמצווה לשמוח וגם לא לשכוח, אפשר היה לשמוע גם את אלו שביחד מדברים עם אותו חלק אחר ועצוב. "מה אני עושה כאן?" הם שואלים. "מיהם כל אלה בשבילי? איך אף אחד במשפחה הזו לא שאל אותי באמת מה שלומי? כלום, כלום לא השתנה מאז שהייתי בת חמש".
הכיסא הריק
סביב שולחן החג מתכנסים הנמצאים וגם אלו שכבר אינם בנמצא. בליל הסדר משאירים להם כיסא, בתירוץ אליהו, אבל כולם יודעים שהכיסא הריק שייך לאלו שכבר לא יגיעו ושתפקידו לסמן את היעדרותם. הם חסרים בכל יום אבל בחג חסרונם בולט יותר. יש שולחנות חג שסביבם ניכר אומץ לתת להם מקום בולט, לדבר עליהם, להזכיר את הימים שהם היו חלק, ויש כאלו שמפחד הכאב הופכים את החסרים שלהם לשקופים, אבל השקיפות רק מגבירה את חסרונם. גם הם חלק משולחן החג, והיעדרותם הנוכחת מהווה מרכיב בעצבות החג.
אז לא כולם שמחים בחג. יש בחג שמחה, אבל גם עצבות גדולה. חבל להעמיד פנים שלא כך הדבר, וכדאי לזכור שהחלוקה האמיתית איננה בין האנשים השמחים בחג לבין אלו שעצובים, אלא בין החלקים השמחים והעצובים של כולנו. יש חגים ושנים שאלו תופסים מקום גדול יותר בלב, ויש חגים ושנים שהאחרים. כולם ראויים למקום, גם סביב שולחן החג. הציווי "ושמחת בחגך" מבקש שלמרות כאב הבדידות והאין, לא נתעלם ממי וממה שיש. הציווי המנוגד לו, "נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו", מבקש שלא ניתן לזוהר הגביעים להשכיח מאיתנו את מה ואת מי שטרם בא או כבר אבד.
חג שמח. לו יהי.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית בעמותת "בשביל החיים" לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדויות
