"אמרתי לקודמי בתפקיד כשנכנסתי: 'איזה מזל, לפחות הגעתי אחרי המלחמה. והנה בום, כניסה פיצוץ'", אומרת בפתח השיחה ד"ר גלית קאופמן, מנהלת בית החולים הציבורי אסותא אשדוד. קאופמן בת ה-54, לשעבר מנכ"לית "בית בלב", נכנסה לתפקיד רק לפני כחודשיים, וכבר מצאה את עצמה מנהלת בית חולים במצב חירום. "היינו פה תוך זמן קצר אחרי שהחלה המתקפה - ההנהלה, הצוותים, הכוננים, האחיות, זה היה מדהים לראות את ההתגייסות והמחויבות, נסענו לפה תוך כדי האזעקות", היא מספרת.
עם פתיחת המערכה, עברה מערכת הבריאות לרמת הכוננות הגבוהה ביותר, ובתי החולים החלו לשחרר מאושפזים שניתן היה לשלוח הביתה. "רידדנו כ-46% מבית החולים. שחררנו את מי שמצבו הרפואי אפשר זאת. הכנו רשימות נצורות מבעוד מועד, באמת תקתקנו, גם מכתבי השחרור היו מוכנים", אומרת ד"ר קאופמן.
במקביל, החל בית החולים בהעברת מטופלים למתחמים ממוגנים, ובתוך שעתיים כ-45 מטופלים מהמחלקות הפנימיות עברו לקומות התת-קרקעיות - פתרון שהפך כמעט שגרתי בבתי חולים רבים בישראל, על רקע פערי המיגון. "בשגרה אלה מסדרונות מאוד רחבים, מחסנים, מעבר, שבעת חירום הופך למחלקה. זה לא אידיאלי. אבל עדיין, יש פינה אישית לכל מטופל, עם וילון מפריד, כיסא למלווה, תנאים אנושיים. למרות מצב החירום, ולמרות המורכבות, היה לנו מאוד חשוב לשמור על התנאים האנושיים ועל איכות ובטיחות המטופל".
קאופמן עצמה לא נשארה בחמ"ל, וסייעה בעצמה להוביל את המטופלים. "היה לי חשוב לדבר איתם ולהרגיע אותם. הרגשתי שלמרות כל הפחד, הם מרגישים בטוחים".
ד"ר גלית קאופמן, מנהלת ביה"ח הציבורי אסותא אשדוד, מסבירה על המעבר למתחם חירום תת-קרקעי
(צילום: דוברות אסותא אשדוד)
באסותא אשדוד נדרשו להעביר יחסית מעט מטופלים לתת-קרקע, בהשוואה לבתי חולים אחרים, שכן בית החולים, שהוקם בשנת 2017, ממוגן בשיעור של כ-75%. "הוא נבנה כך מראש וזה יתרון מאוד מאוד גדול", אומרת ד"ר קאופמן. רוב המערכים ממשיכים לפעול במקומות הרגילים שלהם, כך למשל חדרי לידה, פגים, יילודים, רוב מחלקות האשפוז, המחלקה לרפואה דחופה, חדרי ניתוח וצנתורים. "באזעקה אתה לא הולך לשום מקום. אתה לא בחניון, אתה במחלקה, וזה באמת דבר אדיר".
מספר הלידות זינק בחדות
היתרון הזה מורגש גם במספרי הלידות. באסותא אשדוד מדווחים כי מאז החל המבצע, חלה עלייה של כ-21% בממוצע בלידות בבית החולים - תחום שנחשב רווחי מאוד עבור בתי חולים בישראל, בייחוד בתקופות מלחמה, וקאופמן מודעת לכך היטב. "אנחנו גם מפרסמים את זה, שמי שבאמת רוצה ללדת במקום בטוח וממוגן - מוזמנת להגיע אלינו".
ד"ר קאופמן, אחות בהכשרתה ולשעבר מנכ"לית "בית בלב", מונתה למנהלת בית החולים בנובמבר האחרון. זו הפעם הראשונה בישראל שאחות עומדת בראש בית חולים ציבורי. היא החלה את דרכה במערכת הבריאות בסיעוד, והייתה בין היתר אחות אחראית בניתוחי לב בשיבא. במהלך השנים התקדמה לשורה של תפקידי ניהול בכירים במכבי שירותי בריאות, בהם ראש אגף הסיעוד והמוקדים הרפואיים, ובהמשך ראש מחוז הצפון של הקופה.
3 צפייה בגלריה
העברת מחלקות בית החולים אסותא אשדוד למרחבים מוגנים עם פרוץ המלחמה
(צילום: דוברות אסותא אשדוד)
"זו לא הפעם הראשונה שלי כמנהלת בחזית", היא מדגישה. "אני כמעט 30 שנה במערכת הבריאות. כשפרצה הקורונה, שזה אירוע חירום אחר אבל סופר מורכב, הייתי ראש מחוז צפון של מכבי. אחר כך בשבעה באוקטובר, ובמה שאני מכנה 'איראן 1', ניהלתי את 'בית בלב', רשת שפרוסה ברמה הארצית, עם אוכלוסייה יותר מורכבת, יותר חולה, וגם זה היה אירוע מאוד לא פשוט".
לדבריה, בית החולים מתנהל במערכה הנוכחית באופן מאורגן ויציב. "אני מרגישה שזה עובר די חלק, קודם כל יש פה צוות מדהים ואני לא לבד, הייתי גם עשר שנים בתחילת הדרך בבית חולים ציבורי. אני מכירה, ומה שאני לא מכירה - אני שואלת. כשיש מלחמה, זה לא משנה אם את בקופת חולים או בבית חולים, אלה אתגרים סופר מורכבים, ובסוף ניהול זה ניהול. צריך לדעת לנהל ולהוות דוגמה אישית, זה הכי חשוב - ברגע שרואים אותך בשטח, אז הרבה יותר קל לכולם לעבור את התקופה הזאת".
פרטנריות ושותפות
ההתמודדות עם מצב החירום היא רק חלק מהאתגר. מינויה של קאופמן עורר התנגדויות כבר מהרגע הראשון. יו"ר ההסתדרות הרפואית, פרופ' ציון חגי, טען אז כי מדובר ב"זילות מוחלטת של כל התפיסה הניהולית במערכת רפואית", והוסיף כי "זהו יום שחור למערכת הבריאות הישראלית". לדברי ד"ר קאופמן, מאז לא נוצר קשר בין השניים. "כולי תקווה שהביקורת היא היסטוריה, ואם היא עדיין לא - אז אני מבטיחה לך שבעתיד היא תהיה היסטוריה", היא אומרת. "האירוע של הביקורת אף פעם לא נגע בי יותר מדי, אני חייבת להודות. אני לא מכבדת את איך שזה נאמר, אבל מכבדת ביקורת - זה בסדר. אבל המציאות והתוצאות הן אלה שיכתיבו בסוף".
ד"ר גלית קאופמן: "האירוע של הביקורת אף פעם לא נגע בי יותר מדי, אני חייבת להודות. אני לא מכבדת את איך שזה נאמר, אבל מכבדת ביקורת - זה בסדר. אבל המציאות והתוצאות הן אלה שיכתיבו בסוף"
בשל העובדה שאינה רופאה במקצועה, בינואר האחרון מונתה ד"ר חגית סרבגיל ממן למנהלת הרפואית של בית החולים תחת קאופמן, וכן למשנה למנכ"לית. "זה עובד מצוין", אומרת ד"ר קאופמן. "היא מנהלת רפואית מצוינת. התחברנו מאוד גם ברמה האישית". השתיים אף מתגוררות בסמוך אחת לשנייה בקריית אונו. "היא שכנה שלי, תיאמנו מראש שאם פורצת מלחמה - אנחנו מחכות רגע שהאזעקה תיגמר, ואז אנחנו מתניעות ומגיעות, וכך היה".
בין השתיים נעשתה חלוקת תפקידים מסודרת, כאשר ד"ר סרבגיל ממן אחראית על כלל ההיבטים הרפואיים. "היא שותפה גם מעבר לכך - גם באסטרטגיה, ואם יש גם החלטות על הבינוי והלוגיסטיקה, אני מערבת אותה בהכול, וגם היא מתייעצת איתי בכל מיני נושאים. בסוף אנחנו פרטנריות ושותפות. עשינו חלוקה מאוד הגיונית, כאשר אני בסוף המנכ"לית ואני מעורבת בכל התחומים, ויש גם את כל הדברים שאני מנהלת באופן ישיר - הון אנושי, תקציבים, תהליכי הבינוי והלוגיסטיקה, התפעול, השיווק והשירות".
3 צפייה בגלריה
יו"ר ההסתדרות הרפואית, פרופ' ציון חגי, הגדיר את המינוי "יום שחור למערכת הבריאות"
(צילום: יריב כץ)
"בכל זאת אני לא באתי מהעולם החיצון", מבקשת קאופמן להדגיש. "אני אחות במקצועי, למדתי המון שנים, עשיתי דוקטורט בתחומים קליניים, עבדתי גם בבית חולים ציבורי ובקהילה. יש לי הרבה מאוד ידע וניסיון, וזו לא פעם ראשונה שאני מנהלת בתי חולים, אמנם בתי חולים גריאטריים, שזה שונה לגמרי, אבל עם מטופלים מורכבים וקשים".
מאז כניסתה לתפקיד, מקדישה קאופמן את זמנה ללמידה מעמיקה של בית החולים. "אני אוהבת מאוד לשמוע, להכיר, לעשות סיורים בשטח ולראות בעיניים, אני לא בן אדם שיושבת במגדל השן. כדי לבנות את תוכנית העבודה, ולהכיר את השטח ולהגיד 'אני מכירה' - יש לי עוד דרך פה, יש לי עוד הרבה מה ללמוד".
אבל כבר כעת יש לה חזון ברור לעתיד בית החולים. לפני כשנה הושק פרויקט הרחבה ענק עם בניית מגדל אשפוז חדיש. עם השלמת הפרויקט בעוד כשנתיים, יעמוד מספר המיטות בבית החולים על כ-700 - כפול מהמצב כיום. "יש פה מגדל שמתוך שמונה קומות, כבר בונים את הקומה השישית, ואנחנו נמצאים כבר בחצר של הגדולים. כשיש מרכזי מצוינות כאלה בבית החולים - מרכז הלב, רדיותרפיה ורופאים מהשורה הראשונה - וכשבית החולים נמצא באזור אסטרטגי דרומי, הוא חייב להיות בפרונט, וצריך להיות בחשיבה מרכז-על. אחרי שייפתח המגדל, לא יהיה חסר לנו הרבה כדי להגיע לשם", אומרת ד"ר קאופמן.
החזון להיות מרכז-על
לדבריה, גם במשרד הבריאות מבינים את הצורך. "משרד הבריאות הוא שותף מעבר לרגולטור, יש לי קשרים מצוינים איתם ואני בטוחה שברגע האמת יעזרו לנו לממש את החזון, כי זה לא חזון פרטי של גלית או של מכבי, זה צריך להיות חזון לאומי. בית החולים טיפל ביותר מ-700 פצועים משבעה באוקטובר, ונתן מענה מדהים. אין סיבה בעולם שלא נהווה מרכז-על משמעותי חדש ומתקדם, ואין לי ספק שנקבל את התמיכה והמעטפת". היא מציינת גם את שיתוף הפעולה המוצלח עם עיריית אשדוד, בראשותו של ד"ר יחיאל לסרי - שיתוף פעולה שמסייע, לדבריה, בהסרת חסמים בנושאי בנייה, קידום היתרים ומניעת בירוקרטיה.
ברחבי העולם ציינו אתמול את יום האישה הבינלאומי, אך בישראל, כמו בישראל, גם זה נבלע בענני המלחמה. "אני לא הגעתי לתפקיד כדי להיות 'האישה הראשונה שמונתה', או 'האחות הראשונה שמונתה'. הגעתי לתפקיד כדי להיות המנהלת הטובה ביותר למטופלים ולצוות", מבהירה ד"ר קאופמן. "אם הדרך שלי פותחת דלת לנשים נוספות, אני רואה בזה שליחות - ואין פה עניין מגדרי בכלל, כי אני מאמינה שניהול זה ניהול, הכול תלוי בכישורים, לא במגדר ולא בשום דבר".
"בגלל המלחמה אני כבר שבוע לא עושה ספורט וזה גומר אותי. אבל אמרתי לעצמי שישי-שבת, בין האזעקות, לא מעניין אותי - אני חוזרת לזה. זה לא מותרות מבחינתי, זו איכות חיים"
ובכל זאת, קשה להתעלם מהמחירים שנלווים לתפקידים בכירים, במיוחד עבור נשים. ד"ר קאופמן, שנשואה לד"ר אורן קאופמן, מומחה ברפואת משפחה, אמא לשני ילדים וסבתא לנכד ראשון שנולד ימים ספורים לפני פתיחת המערכה, מודה כי לתפקיד יש גם מחיר אישי. "ולא רק בתפקיד הזה. ברגע שבחרתי להגיע לניהול בדרג בכיר, זו עבודה 24/7. זה נכון שבית חולים ציבורי מייצר יותר סטרס מאשר בית חולים גריאטרי, יש פה משהו שהוא 24/7 אמיתי, אבל בסוף זו בחירה - אף אחד לא הכריח אותי לעשות את זה. אני אוהבת את זה, שלמה עם זה, ויש לי משפחה תומכת, אוהבת ומפרגנת".
לדבריה, לוח הזמנים האינטנסיבי מותיר מעט מקום לחיים האישיים. "את מעט בבית, פחות יוצאת, פחות נפגשת עם חברים, יש פחות זמן ל'חיים הטובים', אבל גם זה יגיע", היא אומרת. אחד הדברים שקשה לה לוותר עליהם הוא הספורט. "בגלל המלחמה אני כבר שבוע לא עושה ספורט וזה גומר אותי. אבל אמרתי לעצמי שישי-שבת, בין האזעקות, לא מעניין אותי - אני חוזרת לזה. זה לא מותרות מבחינתי, זו איכות חיים".
לפני כשבועיים נולד נכדה הבכור. למרות העומס, יש דבר אחד שד"ר קאופמן לא מפספסת. "גם כשאני חוזרת מאוחר הביתה, אני משתדלת רגע להציץ, לחבק ולהמשיך".
