רופאות ורופאים רבים ועוד אנשי מערכת הבריאות צעדו הבוקר (יום א') מבניין ההסתדרות הרפואית ברמת גן אל כיכר החטופים בתל אביב, בקריאה להשבת החטופים במסגרת "יום העצירה". בהמשך היום צפויות מחאות נוספות וכן "כנס חירום ארצי" של צוותי בריאות הגוף והנפש בישראל להחזרת כל החטופים, שיתקיים במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא). את מחאת הרופאים ואנשי מקצועות הבריאות מארגנים "החלוקים הלבנים" וארגון "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה".
רופאים חסמו כבישים במסגרת "יום העצירה"
"אני מפגין בראש ובראשונה למען שחרור החטופים. אבל לא רק. אני מוחה גם נגד הממשלה הדיקטטורית המכהנת, שהביאה את מרבית הציבור הישראלי לכדי ייאוש ואני נלחם על החזרת התקווה", אמר ל-ynet ד"ר צבי פישל, מנהל מחלקה סגורה בגהה שיצא למחות. "אני רואה את מפגן הכוח האנושי ומתעודד. מאות אנשי רפואה מכל קשת המקצועות, כולל רופאים בכירים לצד מתמחים ואנשי המקצועות הפרא-רפואיים. אין סקטור מתחום הבריאות שלא משתתף במחאה ההמונית הזאת". ההפגנה, לדבריו, מתודלקת בכוח ובמחויבות להמשך המאבק. "אי אפשר להשאיר את השדה בידי הייאוש כי יום אחד, השיירה תעצור והמשטר הדיקטטורי שקיבלנו יתחלף. זה קרה בברית המועצות לשעבר וברואנדה וזה יקרה גם כאן".
ההסתדרות הרפואית אמנם לא הצטרפה לשביתה, אך בשבוע שעבר הודיעה כי תתמוך בזכותו של כל רופא או רופא "לפעול על פי צו ליבם ומצפונם על פי ההנחיות". בהודעה לרופאים כתבו כי "תמונות החטופים השדופים מהדהדות אצל כולנו, מונעות מאיתנו לעבור לסדר היום. ההסתדרות הרפואית עמדה ותמשיך לעמוד לצד משפחות החטופים. אנו קוראים לממשלה להפוך כל אבן על מנת להחזיר את כלל החטופים שנותרו בשבי, ולהבין שהזמן אזל מזמן".
בהסתדרות הרפואית ציינו כי כל רופאה או רופא המבקשים לקחת חלק במחאה יוכלו לעשות זאת בתיאום עם המנהל הישיר, "מתוך מטרה לא לפגוע בציבור המטופלים". עוד קראו למעסיקים ולמנהלים להתאים את העבודה, כך שיתאפשר לרופאים להיעדר.
ד"ר גילי עופר ביאלר, מומחית ברפואת משפחה, ומרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב פתחה את הבוקר בהפגנה ליד ביתה, וכבר לפני השעה 09:00 הצטרפה למחאת הרופאים מול בניין ההסתדרות הרפואית. "אנחנו 681 ימים במלחמה וזה בלתי נתפס", אמרה בשיחה עם ynet. "יש ילדים שנולדו לפני שנתיים ולא מכירים מציאות אחרת. התנאים שהחטופים נמצאים בהם מסכנים את חייהם בכל רגע, ואנחנו חובתנו כאנשי רפואה לזעוק".
ד"ר צבי פישל: "אי אפשר להשאיר את השדה בידי הייאוש כי יום אחד, השיירה תעצור והמשטר הדיקטטורי שקיבלנו יתחלף. זה קרה בברית המועצות לשעבר וברואנדה וזה יקרה גם כאן"
"יש כאן מוות בר מניעה, בעולם הרפואה אנחנו לא תמיד יכולים למנוע מוות, והרבה פעמים מנהלים מחלה, מלווים, מטפלים, אבל פה יש אפשרות והזדמנות כזו ולא עושים את זה", הוסיפה. "אנחנו היום שנה אחרי הרצח של ששת הצעירים במנהרות, שיכולנו להציל אותם אם היו נכללים בעסקה הקודמת. זה קשה מאוד כרופאה, כבן אדם, כאזרחית במדינה, כאמא לחיילים, ולכן אני פה".
ד"ר עופר ביאלר מציינת כי לצד המחויבות הערכית, הייתה התלבטות אם לעזוב את המרפאה. "תמיד יש דילמה וזה אחד הדברים הכי קשים לאנשי רפואה", היא אומרת. "הדיון הזה נמשך בקבוצות הרופאים יותר משנה. מצד אחד רופאים לא רוצים לפגוע בשירות ובמי שצריכים אותם, ומצד שני יש לנו שבועה שנשבענו, אחריות וערכים, ואם אנחנו לא עושים שום דבר, אנחנו נותנים לזה יד. בסופו של דבר, אתה שם את הדברים על המאזניים ושואל 'מה יותר דחוף לטפל בו היום', והצלת חיים יותר דחופה".
לדבריה, המטופלים קיבלו בהבנה את דחיית התורים. "יכול להיות שהם חיכו לתור שבוע, שבועיים, אבל כשאמרתי מה הסיבה כולם קיבלו את זה מאוד יפה וחיזקו ותמכו, ואנחנו נמצא את הזמן, וביום החופשי אבוא ואשלים את המרפאה, אעשה הכל כדי שלא יפגעו", הסבירה. "אני רוצה לראות גם אותם איתנו ברחובות. זו מלחמה של כולנו. זו טעות שזו הפכה להיות המלחמה רק של משפחות החטופים. זו מלחמה של כולנו, כי זו דמות החברה שלנו".
ד"ר עופר ביאלר מציינת שהיציאה לרחובות לא נועדה רק ללחוץ על הממשלה, אלא גם כדי להזכיר למשפחות החטופים שהן לא לבד. "הן רואות שאנחנו איתם, ואולי יש גם את הסיכוי הקטן ביותר שמישהו מהחטופים עצמו שומע על זה. שמענו מהחטופים שחזרו כמה זה חיזק אותם שידעו שהם לא מופקרים ולא נשכחים כאן". לדבריה, ישנה משמעות גם עבור כלל אזרחי המדינה, לעצור ליום אחד. "אנחנו חיים כל הזמן בפיצול קשה בין לנסות לשמור על השגרה והנורמליות, לבין זה שאנחנו סוחבים בלב אשמה וכאב ובושה וכעס, וצריכים להכיל את שני הדברים האלה. אז היום אנחנו עושים איחוד לשני החלקים האלה בלב, ונותנים מקום גם לכאב, לכעס ולתקווה. הרבה תקווה שהממשלה תראה את רוח העם, שיצא לרחוב בהמוניו, ותיתן לזה משקל. זה מה שאנשים בסוף רוצים וצריכים, לחיות כאן בשלום עם הלב, החברים והמשפחה שלהם".
"לא חשבתי שנגיע למצב שכזה"
פרופ' יסמין מאור, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים וולפסון, ויו"ר האיגוד למחלות זיהומיות, משתתפת אף היא בהפגנות ובמחאות לאורך היום. "אני חושבת שזה פשוט חרפה, נורא ואיום שממשלת ישראל לא עושה את המקסימום כדי להחזיר מיד את כל החטופים. פוספסו הרבה הזדמנויות בעבר והגיע הזמן לשנות את המציאות", אמרה ל-ynet.
"אנחנו יודעים שהמצב הבריאותי של החטופים הוא על סף מוות, ראינו את זה בסרטונים, יש דוחות רפואיים שיצאו מכל מיני גורמים שזה תחומי מומחיותם, שמעידים על זה שאין להם את הזמן לחכות. מעבר לכל הקושי, והזוועה של להיות בשבי מבחינה פסיכולוגית, אנחנו מדברים על בריאות פיזית נטו ויודעים שכל יום שעובר הסיכוי שהם לא ישרדו הולך ועולה בצורה משמעותית ואין לנו זמן לחכות, וצריך לסיים את הסיפור הזה מיד".
גם היא מדגישה כי המחאות מתקיימות בצורה מאוזנת, תוך כמה שפחות פגיעה במטופלים. "כל יחידה התנהלה בצורה שמאפשרת מצד אחד להשאיר מספיק אנשים בשטח לטפל, יש אנשים שיוצאים רק באופן חלקי ואנחנו מתמרנים, מצד אחד להציע את הטיפול המיטבי למטופלים ומצד שני להפעיל את הלחץ הזה על הממשלה שמאוד חשוב בעינינו. אנחנו כרופאים יוצאים להפגין בראש ובראשונה אומרים את זה מהמקום הבריאותי".
"לא חשבתי שנגיע למצב שכזה", אומרת פרופ' מאור. "הייתי מעורבת בקבלת השבים בעסקה הראשונה שהייתה, וכבר אז באמת ראינו כמה מבחינה בריאותית ונפשית השבי הוא חוויה קשה מאוד. כבר אז ראינו אנשים עם הידרדרות במצב בריאותי, ועם ירידה משמעותית במשקל על כל המשתמע מכך, וזה פחות מחודשיים בשבי. כיום אנחנו מדברים על כמעט 700 ימים, זה באמת בלתי נתפס".
פרופ' יסמין מאור: "אלה אנשים שנחטפו מביתם בגלל מחדל של הצבא והממשלה, ואני חושבת שאי אפשר להתנער מאחריות. בינתיים כולם נתנו את הדין חוץ מהעומד בראשה. אני מאוד מקווה שזה יעזור. צריכים להפעיל את הלחץ הזה לדבר כל כך מובן מאליו, שאמור להיות מהיסודות של החברה שלנו פה בארץ"
"אני אביע את עמדתי, ואני חושבת שזה חובה של כל אזרח. בסוף יש לנו מחויבות הדדית כחברה לדאוג לשלום כלל האזרחים", הוסיפה. "אלה אנשים שנחטפו מביתם בגלל מחדל של הצבא והממשלה, ואי אפשר להתנער מאחריות. בינתיים כולם נתנו את הדין חוץ מהעומד בראשה. אני מאוד מקווה שזה יעזור. צריכים להפעיל את הלחץ הזה לדבר כל כך מובן מאליו, שאמור להיות מהיסודות של החברה שלנו פה בארץ".
פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה משפחות החטופים, הוסיף כי "זה כמו שיש למטופל חסימת עורקים מאסיבית והוא חייב לעצור ולטפל בזה, אחרת הוא תכף ימות, זה המצב שאנחנו נמצאים בו". לדבריו, עצירה ליום אחד לא מספיקה, ובהמשך צפויים אירועי מחאה נוספים. "זה רק צעד שמתניע את השינוי שאנחנו חייבים כדי להחזיר את כולם. אנחנו נמשיך עד שנצליח להחזיר את כולם, בכל צעד שיידרש, גם אם זה לצאת מבתי החולים".
"אנחנו מדינה בטראומה, הציבור פגוע, גם בגלל המלחמה וגם בגלל הפקרת החטופים ואנחנו חייבים להתחיל את תהליך השיקום", אמר. "כדי שזה יקרה צריך להחזיר את כל החטופים וכן, גם לסיים את המלחמה. זה מה ש-80% מהציבור רוצה, ולהערכתי בקרב צוותי הבריאות זה אחוז אפילו גבוה יותר".
"חטופים על ידי הממשלה"
ד"ר קלאודיה קוגן, פסיכולוגית קלינית, ממובילות "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה", אמרה בעיצומו של יום המחאה: "אנחנו פשוט אומרים 'די'. די להפקרה, די לזלזול בחיי אדם, די להפניית גב לעם. רוב העם רוצה לחיות, אנחנו לא רוצים להיות מופקרים, לא רוצים שדמנו יהיה הפקר, רוצים שהחטופים ישובו הביתה בהקדם. מרגישים חובה כאנשי בריאות הנפש והגוף להתייצב למען החטופים ומשפחותיהם, ולומר די. קודם כל מתוך ידיעה ברורה שכולנו יכולנו להיות חטופים, ולמען האמת החוויה הרגשית כרגע של רוב העם היא שאנחנו חטופים, על ידי ממשלה שלא מעוניינת להקשיב לרחשי הלב של העם והאזרחים".
ד"ר קלאודיה קוגן: "אין שום מקום יותר חשוב להיות בו כרגע, מאשר פה בכיכר החטופים ובמחאות לאורך היום. בקליניקה זה כמובן חשוב להיות, אבל אם לא נהיה פה, לא תהיה קליניקה ולא תהיה מדינה ולא יהיה כלום"
לדבריה, "זה יום חשוב, לראות את ההיענות ההתייצבות, לראות את כמות האנשים שבחום ובשמש עומדים ולא מוותרים, כי מבינים את החשיבות של הרגע הזה, מבינים שאי אפשר להמשיך, כבר מזמן אי אפשר היה להמשיך. הגיעו מים עד נפש, הנפשות שלנו פשוט נגמרות. מבחינה נפשית, העם חווה מה שאנחנו קוראים בעגה המקצועית 'פציעה מוסרית' - פציעה שנוגעת לערכים שלנו. כשאנחנו בסיטואציה כלשהי שנכפית עלינו, מוצאים את עצמנו בוגדים בערכים שלנו.
6 צפייה בגלריה
"העם חווה פציעה מוסרית". משמאל: ד"ר קלאודיה קוגן, פסיכולוגית קלינית, ממובילות "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה"
"הדבר הזה משול לפציעה לכל דבר ועניין, כמו שיש פציעה פיזית, אנחנו מאבדים אמון בעולם, מאבדים אמון בבני אדם, בעצמנו, אנחנו חווים בושה ואשמה ודיכאון. כל זה כשקורה משהו שבגלל נפשותינו נפצעות, וזה בדיוק המצב שאנחנו חווים כרגע. צריך להיות סוף לסיוט האדיר הזה שמסכן גם את קיומנו הנפשי".
באשר למטופלים שחלקם נותרו ללא מענה היום, אמרה ד"ר קוגן: "המקצוע שלי הוא קודם כל לעשות הכל כדי שחיי הנפש יוכלו לשגשג, שבני אדם יוכלו לחיות ברווחה, ביצירתיות, בביטחון, בידיעה שהם מונהגים על ידי מנהיגים שאכפת להם ושאפשר לסמוך עליהם. נשבענו לעזור לזולת, ועל הבסיס הזה אין שום מקום יותר חשוב להיות בו כרגע, מאשר פה בכיכר החטופים ובמחאות לאורך היום. בקליניקה זה כמובן חשוב להיות, אבל אם לא נהיה פה, לא תהיה קליניקה ולא תהיה מדינה ולא יהיה כלום".
