"אני זוכרת שאני קופצת לתוך המים ועולה עם הפנים כלפי מעלה, כמו בן אדם שצף, אבל פשוט לא מצליחה להתהפך, ולא מרגישה את הגוף". יעל לייב (15) מתארת את השנייה שבה השתנו חייה. זה קרה במסיבת בריכה משפחתית בראש השנה האחרון: היא קפצה ראש, ככל הנראה מההדף ספגה חבלה קשה בעורף, ונותרה עם פגיעה בחוט השדרה, בכיסא גלגלים.
כמעט שנה חלפה מאז. בכניסה לחדר הטיפולים במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין מחכה לי יעל עם חיוך רחב, באמצע שיחה ערה על נועה קירל ובריטני ספירס. "זו הייתה שנה פסיכית, קשוחה, מלאת שינויים, אתה נולד מחדש. פתאום ללמוד לאכול אחרת, להתקלח אחרת ולעבוד על שרירים שאפילו לא ידעתי שקיימים", היא אומרת בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות".
יעל לייב חוזרת לחיים במרכז לוינשטיין
(דוברות המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין)
מסיבת הבריכה נערכה בביתם בקיבוץ בחן שבעמק חפר, לרגל יום הולדתה ה-18 של אחותה הגדולה תמרי. "פשוט קפצתי ראש, זו לא פעם ראשונה, הייתי קופצת ראש הרבה, אבל הפעם לא יודעת מה קרה", היא אומרת.
בני המשפחה והחברים שהיו במקום מיהרו למשות אותה מהמים. "זה היה כמו בסרטים, השכיבו אותי על שפת הבריכה. הייתי בהכרה כל הזמן. אני זוכרת שאמרתי לאחותי 'אני לא מרגישה את הידיים והרגליים, אני נכה'. אני חושבת שאני היחידה שישר הבינה מה קורה, אף אחד לא חשב שלשם זה הולך", מספרת יעל. "אחותי אמרה לי 'יעל, שקט, קיבלת מכה אבל הכול בסדר'".
יעל משחזרת: זה היה כמו בסרטים, השכיבו אותי על שפת הבריכה. הייתי בהכרה כל הזמן. אמרתי לאחותי 'אני לא מרגישה את הידיים והרגליים, אני נכה'. אני חושבת שאני היחידה שישר הבינה מה קורה, אף אחד לא חשב שלשם זה הולך
"חשבנו בהתחלה שהיא פשוט מכווצת מההלם, שהיא באיזשהו שוק", מוסיפה האם הגר. בשלב הזה ניסה האב גידי לבדוק בעזרת מזלג אם יעל חשה בידיים וברגליים, וכשהתברר שאין לה תחושה הזעיקה המשפחה אמבולנס. רגע לפני הפינוי, מספרת הגר, לחשה לה יעל: "אני מצטערת, סליחה שעשיתי את זה". "כבר אז היא הבינה את גודל האירוע", אומרת האם בדמעות.
כוחות מד"א שהגיעו למקום פינו את יעל למרכז הרפואי מאיר, מקבוצת כללית, במצב קשה ומסכן חיים. היא הוכנסה מיד לבדיקות CT ו-MRI, שמהן התברר כי היא סובלת משבר לא יציב בחוליה בעמוד השדרה הצווארי, עם פגיעה בחוט השדרה. ד"ר יצחק אנגל, מנהל יחידת עמוד השדרה, הוזעק בדחיפות לנתחה כדי לשחרר את הלחץ מחוט השדרה ולייצב את השבר.
"גידי ואני ישבנו בחדר ההמתנה, וראינו את שני המנתחים נכנסים, ושם בעצם נפל לשנינו האסימון שיש פה כנראה אירוע משמעותי. עד אותו רגע עוד חשבנו שלמחרת כל המשפחה טסה לתאילנד, כפי שתכננו", אומרת האם הגר.
"זה לא ספרינט, זה מרתון"
מצבה של יעל המשיך להיות קשה, ומיד לאחר הניתוח היא אושפזה ביחידת טיפול נמרץ ילדים במאיר, כשהיא נזקקה להנשמה ולטיפול תומך חיים. במהלך האשפוז התפתח אצלה תמט ריאה, סיבוך משני שהוביל לקריסה חלקית של הריאה. "אני זוכרת ששכבתי על המיטה והרגשתי בום, כאילו אני נחנקת", היא נזכרת. אמה מוסיפה: "לפני רגע התעסקנו רק ב'אם הרגליים יזוזו', ועכשיו הבנו שהיא לא מצליחה לנשום. הבנתי שאנחנו באירוע רב-מערכתי, פעם ראשונה שהיא הייתה בסכנת חיים ממשית".
יעל עם אמה הגר
(צילום: שאול גולן)
רק כעבור חמישה שבועות התייצב מצבה, ואז הועברה למרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, מקבוצת כללית, שם החל מסע ארוך של הסתגלות למציאות החדשה. "איך שהגעתי, מישהו מהצוות אמר לי שזה לא ספרינט, זה מרתון", אומרת יעל. "פתאום עובר עוד שבוע ועוד שבוע, ואת שואלת מה הלאה. לפני הפציעה היה לי סדר יום - הייתי בבית הספר, בתנועת נוער, הייתי רקדנית - אבל הדברים היו נורא דינמיים, ופה אין את זה עם הגוף שלי, כי דברים לא משתנים".
האם הגר: לפני רגע התעסקנו רק ב'אם הרגליים יזוזו', ועכשיו הבנו שהיא לא מצליחה לנשום. הבנתי שאנחנו באירוע רב-מערכתי, פעם ראשונה שהיא הייתה בסכנת חיים ממשית
במסגרת השיקום בלוינשטיין מלווה יעל בידי צוות רפואי וסיעודי, ועוברת טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, מעקב של דיאטנית וטיפול רגשי, בשילוב למידה במרכז החינוכי-שיקומי. "זה ללמוד להכיר את עצמך מחדש", מתארת יעל. "באצבעות הידיים, למשל, יש שרירים קטנים שאף פעם לא חשבתי עליהם כשהפעלתי אותם, ופתאום הייתי צריכה לחשוב איך לכופף, למתוח, להחזיק. יש לא מעט רגעים של תסכול. אני חווה את הקושי כל יום וכל שעה, וגם כשיש שיפור, קשה להתייחס אליו כשיפור גדול. אבל בסוף אין כוחות מיוחדים או נוסחה כלשהי, פשוט קמים וממשיכים, כי זה מה שצריך".
"הכי אני מתגעגעת לחיים שלי, להיות כמו שהייתי לפני, פשוט 'רגיל', לאכול לבד, לרקוד, ללכת לבית ספר, אפילו למבחנים במתמטיקה", היא מוסיפה.
בחודשים האחרונים חל שיפור משמעותי בתנועת ידיה של יעל, ולאחרונה אף עברה ניתוח לחידוש ושיקום עצבים פריפריים, במסגרת שיתוף פעולה בין לוינשטיין לד"ר תמיר פריטש, מנהל היחידה לכירורגיה של היד במרכז הרפואי איכילוב. במסגרת הטיפול מופנים מטופלים מתאימים לניתוח הכולל העברות עצבים ו/או העברות גידים, כדי לשפר את תפקוד הגפה ולהשיב למטופלים יכולות תפקודיות.
למרות השיפור הפיזי, ההתמודדות של יעל עם המציאות החדשה טומנת אתגרים רבים. "הדבר הכי קשה בשיקום הוא שככל שהזמן עובר אתה מתרגל. בהתחלה יש דרייב, אבל אז נופל האסימון שזה חלק מדרך ארוכה, שתימשך כל החיים", אומרת יעל. "הימים שאני הכי מצליחה לשמור בהם על אנרגיה טובה הם הימים שאין בהם הרבה מחשבות שמקשות עליי, של מה היה יכול להיות ומה היה קורה אם".
עדי אשרמן-ויצמן, פסיכולוגית שיקומית מומחית במחלקה לשיקום ילדים ונוער בלוינשטיין, מסבירה כי הטיפול הפסיכולוגי הוא חלק מהותי בהליך השיקום. "במקביל למאמץ שאותם ילדים ובני נוער משקיעים בחזרה לחיים, חלקם מתמודדים עם אבל על אובדן התפקוד, על דברים שהם מפספסים בחיים, על פער משמעותי ממה שהיו לפני, וזה תהליך אינטנסיבי ושוחק. במסגרת הטיפול אנחנו מלווים כל ילד ומשפחה באופן המותאם לצרכיהם האישיים".
"אנחנו ננהל את זה"
המציאות החדשה שינתה גם את שגרת חייה של משפחת לייב כולה. "זה מ-0 ל-100", מתארת האם הגר. "הקושי הוא יומיומי, גם פיזי וגם נפשי. אנחנו האנשים הכי ספונטניים בעולם בגדול, אבל אין יותר ספונטניות. הכל צריך לתכנן". למרות הקושי מדגישה הגר את הסיוע מצד בני המשפחה והחברים, בהם נעמה, אחותה הצעירה של האם הגר, שהפכה בשנה האחרונה למלווה הקבועה שלה. "יש לנו מעטפת מדהימה, ויעל מופלאה ונותנת לנו את הכוחות. קיבלנו החלטה כמשפחה שאנחנו ננהל את זה ולא שזה ינהל אותנו. שנמשיך להתנהל כרגיל כמשפחה, נטייל ונטוס ונלך להופעות, הכל יקרה", היא אומרת.
אחרי כמעט חצי שנה באשפוז הגיעה החזרה הביתה מוקדם מהצפוי. עם פרוץ המלחמה עם איראן נאלץ המרכז לשחרר לבתיהם מטופלים רבים, בהם יעל, שבאותו שלב עוד הייתה אמורה להמשיך באשפוז מלא. "כמערכת ניסינו למצוא את הדרך לתת שיקום מרחוק", מסביר ד"ר ליאור כהן, רופא בכיר במחלקה לשיקום ילדים ונוער במרכז הרפואי. "במצב המורכב של יעל היינו סקפטיים שזה יצליח, אבל יעל והמשפחה שלה לימדו אותנו שזה אפשרי".
מימין יהלומה פדידה, פיזיותרפיסטית במחלקה לשיקום ילדים ונוער, יעל לייב וד"ר ליאור כהן, רופא בכיר במחלקה לשיקום ילדים ונוער, המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין
(צילום: שאול גולן)
עבור יעל הייתה החזרה הביתה דווקא לטובה. "שמחתי לחזור הביתה, לחדר שלי, לפרטיות שלי, זה מאוד עזר לי", היא אומרת. האם הגר מספרת כי חששה תחילה מהשינוי. "עוד לפני המלחמה חששתי מהרגע שייתנו לנו תאריך שחרור, מתוך הבנה שאם משחררים זה אומר שאין עוד עם מה לעבוד", היא אומרת. "היה לי חשש גם איך זה יתנהל כשנחזור הביתה, אחרי שאתה יוצא ממרכז שבו אתה מקבל את כל המעטפת הטיפולית. את אומרת 'רגע, אני מפיקת אירועים, לא אחות סיעודית', אבל אנחנו אימהות אז כנראה שזה חלק מהטבע שלנו".
ד"ר ליאור כהן: הנקודה הכי מרשימה אצל יעל היא שעל אף הפגיעה הקשה היא מקרינה כל כך הרבה אופטימיות וחיוביות. עם האישיות שלה והתמיכה סביבה היא מוכיחה איך אפשר להגיע להישגים משמעותיים ולהשתלב בחזרה בחיים, גם כשהפגיעה הפיזית מאוד מורכבת
ובכל זאת, יש משהו טוב בלחזור לסביבה הטבעית, אומרת הגר. "מעבר לנוחות ולשקט הנפשי, זה עורר מוטיבציה אחרת, משהו אחר התעורר פתאום ביעל". בשל כך, עם סיום מבצע "שאגת הארי", הוחלט לשחרר את יעל באופן רשמי מאשפוז מלא ולהעבירה למסגרת של אשפוז יום בלוינשטיין, שבה היא מטופלת גם כיום.
האם הגר מבקשת להדגיש כי יש צורך בהגדלת היקף המשאבים שמעמידה המערכת הציבורית לילדים הזקוקים לשיקום ממושך. "לוינשטיין הוא כנראה המקום הכי טוב בארץ, והאנשים פה באמת בטופ מבחינה מקצועית ואנושית, אבל בסוף זו מערכת ציבורית, והיא מאוד מוגבלת מבחינת היקף הפעילות, וילדים כמו יעל צריכים הרבה יותר שעות עבודה", היא אומרת. "במקרה של יעל יש לנו את היכולת להשלים באופן פרטי את המעטפת הטיפולית, אבל משפחות שלא יכולות להרשות לעצמן את האקסטרה הזאת נמצאות במצב מאוד קשה, וזה עוד לא כולל את העלות הכלכלית ואת ההתאמה של הבית לחיים החדשים".
"דברים השתנו, גם אני"
לפני כשבוע, עם פתיחת שנת הלימודים, הגיעה יעל לבית הספר לראשונה מאז הפציעה, אחרי שנה שבה נעדרה מהלימודים. "כיתה ט' הייתה אמורה להיות השנה שלי, רק חיכיתי להתחיל אותה כי זה סוף חטיבה, אבל פתאום היה ברקס רציני בגלל הפציעה", היא מספרת. "זה היה קשה להרגיש פתאום בחוץ. אחרי שנה שלא מגיעים לבית הספר מרגישים את הריחוק, הדינמיקה משתנה. לחזור עכשיו לכיתה י' זה כאילו לחזור לעולם חדש, כי דברים השתנו - גם אני עצמי וגם החברה".
"חששתי מהרבה דברים", מספרת יעל. "להתחיל תיכון, ושיראו אותי עם הכיסא, אבל היה ממש כיף, זה הרגיש כמו כל 1 בספטמבר". יעל שבה למסגרת הבית ספרית באופן קבוע, והיא צפויה להגיע פעמיים בשבוע. "זו חזרה לחיים פתאום". האם הגר מבקשת להודות לצוות בית הספר, שעבד במרץ רב כדי להתאים את בית הספר לצרכים של יעל.
יעל ולימינה סיגל גרינבאום, מרפאה בעיסוק אחראית במחלקה לשיקום ילדים ונוער במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין
(צילום: שאול גולן)
"הנקודה הכי מרשימה אצל יעל היא שעל אף הפגיעה הקשה היא מקרינה כל כך הרבה אופטימיות וחיוביות", אומר ד"ר ליאור כהן. "עם האישיות שלה והתמיכה סביבה היא מוכיחה איך אפשר להגיע להישגים משמעותיים ולהשתלב בחזרה בחיים, גם כשהפגיעה הפיזית מאוד מורכבת".
גם ד"ר דגנית כהן אדם, מנהלת טיפול נמרץ ילדים במאיר, מציינת את החוסן הנפשי מעורר ההערכה שהפגינה יעל מתחילת הדרך. "לצד הטיפול הרפואי המורכב, היה ביעל משהו יוצא דופן - היא הפגינה בגרות, נחישות וחוסן נפשי. גם ברגעים הקשים היא הצליחה לגייס כוחות ולהיות שותפה פעילה בתהליך ההחלמה שלה. לראות את הכוחות שהיא מצאה בתוכה ולהיות עדים להתקדמות שלה היה מרגש ומשמעותי מאוד".
למרות שיעל כמובן לא אוהבת את העובדה שהיא מתנהלת עם כיסא גלגלים, היא אומרת בחיוך שבכל זאת יש בזה משהו טוב אחד. "הוא מחבר אותי לקרקע, תרתי משמע. אני מאוד דעתנית, ופתאום עם הכיסא זה אחרת, אני חושבת יותר על הדברים, אין לי את הדחף לרוץ להיות ראשונה בתור, אני לא קופצת בראש ולוקחת דברים יותר בפרופורציה. דברים שפעם קיבלו משקל גדול, כמו מה ללבוש, הפכו לשוליים".
