1 צפייה בגלריה
מצד שמאל למעלה, עם כיוון השעון: ד"ר גרייס חאג', יבגני גיטלין, אורית חג'אג', חגי זבולון, אנסטסיה לבון, שחר בת שלמה, נועה שיף, גלעד נווה, שרה טייב וצבי הרשקוביץמצד שמאל למעלה, עם כיוון השעון: ד"ר גרייס חאג', יבגני גיטלין, אורית חג'אג', חגי זבולון, אנסטסיה לבון, שחר בת שלמה, נועה שיף, גלעד נווה, שרה טייב וצבי הרשקוביץ
מצד שמאל למעלה, עם כיוון השעון: ד"ר גרייס חאג', יבגני גיטלין, אורית חג'אג', חגי זבולון, אנסטסיה לבון, שחר בת שלמה, נועה שיף, גלעד נווה, שרה טייב וצבי הרשקוביץ
אורית למדה קרימינולוגיה ופסיכולוגיה אבל התאהבה במקצוע הסיעוד אחרי שעברה טראומה אישית, גלעד למד לימודי אסיה, אבל החליט לעבור לתזונה כי רצה לעזור לאנשים, גרייס ידעה תמיד שהיא רוצה להיות רופאה וחגי למד פיזיותרפיה כי שני הוריו עסקו במקצוע, וזה היה עבורו הדבר הכי טבעי בעולם. השנה הם ועוד רבים נוספים החלו לעבוד במערכת הבריאות הישראלית. בראש השנה, מספרים עשרה אנשי מקצוע "ירוקים" מה הביא אותם לתחום, ולאן הם מצפים שהוא ייקח אותם גם בעוד 10 שנים.

1. רציתי להיות האחות הזאת שלא שוכחים אותה


"ההתחלה המקצועית שלי פנתה לכיוון אחר - למדתי פסיכולוגיה וקרימינולוגיה. הלימודים היו מעניינים, וכבר ראיתי את עצמי מתמקצעת במרחב המרתק הזה". ואולם, טרגדיה אישית שטלטלה את חייה הובילה את חג'אג לתפנית מקצועית.
"כשהייתי בשבוע 26 להיריון הראשון שלי עברתי לידה שקטה. מה שבעיקר זכור לי מאותו אירוע טראומטי הוא האחות שלא עזבה לי את היד לרגע, שהייתה אמפתית למצבי, ובאותם רגעים איומים הבנתי איזה כוח יש בידיים של אחות להוביל את הסיטואציה. זה מה שרציתי. להיות האחות הזאת שלא שוכחים אותה".
למה בחרת לעבוד במחלקת ילדים? "בהתחלה רציתי להתמקצע במיון וברפואה דחופה, כי שם כל האקשן, אבל במהלך ההתנסויות שעוברים כל הסטודנטים לסיעוד במחלקות השונות ננעלתי על ילדים. אולי כי אני בעצמי כבר אמא, או בגלל התהפוכות שעובר ילד חולה בזמן קצר, ממצב רע לטוב. מה גם שבמחלקות ילדים אנחנו, האחיות, יוצרות מערכת יחסים עוטפת גם עם ההורים".
יש פער בין מה שלמדת לבין העבודה בשטח? "צפוי שיהיה פער בין האקדמיה לפרקטיקה. לא כל דבר הוא 'לפי הספר', ולכן האתגר הוא לנוע בתוך הסיטואציה".
איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים? "מתבססת גם בצד האקדמי תוך כדי המשך העבודה עם ילדים חולים, ובעתיד הרחוק יותר משלבת גם ניהול".
מהו החלום המקצועי שלך? "לא להיות האחות שרק מחלקת תרופות ועושה טיפולים, אלא גם להשאיר חותם. להיות האחות שיזכרו אותה כמי שנתנה ערך מוסף לחוויית האשפוז".

2. שאנשים יפסיקו לאכול באופן אוטומטי


"למקצוע הגעתי אחרי התנסויות בתחומים שונים. סיימתי תואר ראשון בלימודי אסיה ולא עסקתי בתחום. פניתי לכיוון אחר, חוקר במודיעין אזרחי. עבדתי בזה ארבע שנים והגעתי למיצוי".
ההחלטה המקצועית הבאה התקבלה מיידית: "הבנתי שאני צריך ורוצה לעבוד עם ובשביל אנשים. מכיוון שתמיד התעסקתי בנושאים הקשורים למודעות באכילה - למה אני אוכל, אם זה מתחושת רעב וכו' - הבנתי שכמו שאני יכול להשפיע על התזונה שלי, אני רוצה להשפיע גם על התזונה ועל החיים של אנשים אחרים".
אחרי שהתקבל ללימודים עבר לצפון. "בחרנו במקום שהוא באמצע הדרך לשנינו - לי לפוריה ולבן זוגי, שהוא סטאז'ר בבית החולים העמק בעפולה". מיד בסיום התואר הראשון המשיך נווה ללימודי תואר שני, ובשנת הלימודים השנייה התחיל בהתמחות במחלקות בית החולים.
יש פער בין הלימודים לעבודה? "מכיוון שכבר במהלך הלימודים נחשפתי לעבודת הדיאטנים וקיבלתי תמונה מקיפה, לא באמת הרגשתי בפער כלשהו. להיפך, תחום אחד השלים והעשיר את האחר, כי בלימודים ובעבודה עצמה נחשפתי, אומנם מכיוונים שונים, לאוכלוסיית חולים מגוונת עם צרכים תזונתיים אחרים".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים? "מה שנראה לי בינתיים, כתזונאי ירוק, הוא שאמשיך לעבוד בבתי חולים ואולי גם אפתח קליניקה משלי. סביר להניח שאתפתח גם לתחום המחקרי".
מהו החלום המקצועי שלך? "לפתח מודעות בקרב חולים ובריאים שיפסיקו לאכול באופן אוטומטי, כמו 'כל יום ב-12 אני אוכל צהריים'. ואם הגוף מאותת לך על רעב כבר קודם? שיפתחו מודעות למה שהם אוכלים וימחקו את הדיכוטומיה המיותרת הזו, בריא/לא בריא, כי מה שבריא לאחד עלול להיות לא טוב לאחר".

3. להנגיש רפואה מתקדמת גם לילדים ערבים

ד"ר גרייס חאג' (במקור מנצרת) מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים סבן לילדים בסורוקה. "מצחיק להגיד, כי זה נשמע קלישאה, אבל מאז ומתמיד רציתי להיות רופאה, למרות שלא הייתה לי חשיפה מוקדמת למקצוע. אף אחד ממעגלי המשפחה הקרובה והרחוקה שלי לא עוסק ברפואה, כך שהתאווה לתחום התפתחה ממחשבה של ילדה, אבל ככל שפגשתי רופאים התשוקה הזו רק התחזקה".
מה משך אותך ללמוד רפואה? "השילוב בין מדע לקשר אנושי שמתאפשר רק במקצוע הזה. חקר מחלות, הסיבות להתפרצותן והדרכים השונות לרפא אותן. השילוב הזה, שבין לדעת ולטפל ולהבריא, ממש קסם לי".
כמתמחה שנה ראשונה, את כבר חשה בפער שבין הלימודים לפרקטיקה? "ברור. באף קורס לא מלמדים את האל"ף-בי"ת שכל רופא בכל שלב בעבודה שלו חייב להפנים: לקחת אחריות. אפילו עכשיו, כשאני עדיין מתמחה ירוקה, אני כבר חלק מהצוות שמאפשר לי לקחת דמים, לכתוב מכתבי שחרור. אומנם בהשגחת רופא בכיר, ובכל זאת - כבר יש לי סמכות ויש עליי אחריות".
למה בחרת להתמקצע ברפואת ילדים? "אין לי תשובה רומנטית, וזו גם לא הייתה הבחירה הראשונה והאולטימטיבית שלי. התלבטתי בין פנימית, שבה הרפואה רחבת אופקים וסופר-מעניינת, לילדים. מה שהכריע את הכף היה המחשבה שלעבוד עם ילדים, כשמרביתם המוחלט מבריאים או חיים היטב לצד מחלות כרוניות, משמח יותר - כי כמו שאני מכירה את עצמי, מראה של קשיש בודד שזרוק על המיטה בלי אף מבקר, או חולים שמתאשפזים פעם אחר פעם ואין באמת אפשרות לעזור להם, היו משאירים אותי חסרת אונים מול הסיטואציה והייתי חוזרת הביתה שבורת לב".
איפה תהיי בעוד עשר שנים? "השאיפה שלי ושל בעלי היא לחזור לצפון כי המשפחות של שנינו שם, אבל הנגב מאוד מאתגר מבחינת עירוב האוכלוסייה, כך שאם נגור בצפון או בדרום, אני רואה את עצמי מתקדמת באופן שאוכל להנגיש רפואה מתקדמת גם לילדים ערבים, שלוקים לצערי בחוסר מודעות בכל הקשור לשמירה על בריאותם. וברור לי שאגשים גם את האימהות".
מהו החלום המקצועי שלך? "להיות מסופקת ולדעת שכל יום אני נותנת את הפורטה שלי".

4. לתקן את גופם של אחרים


"למקצוע הזה הגעתי באופן הכי צפוי לכאורה, כי שני ההורים שלי פיזיותרפיסטים ואת זה נשמתי בבית. אני נמשכתי יותר לעיסוק מקצועי בספורט והייתי שחקן בליגת העל בכדורעף, אבל ככל שהתבגרתי פיתחתי שתי תובנות: האחת, שחיי המדף של שחקן מקצועי בכדורעף אינם ארוכים, ובוודאי שלא מאפשרים להתפרנס בכבוד; והשנייה, שבעולם הספורט השחקן מפעיל את הגוף שלו, ואילו בפיזיותרפיה הוא לומד להפעיל או לתקן גם את גופם של אחרים. וזה ישב עליי בול".
איך גישרת על הפער בין הלימודים לעבודה? "למדתי המון באוניברסיטה. צברתי ידע מגוון על מבנה ומנגנוני גוף האדם, על כל המערכות שמפעילות ומניעות אותנו, וגם על מחלות שונות והשפעתן על יכולות ההנעה והתנועה. כשסיימתי והגעתי למחלקה הרגשתי כמי שמגשים חלום, לא פחות, וקיבלתי שם ביטחון בבחירה שעשיתי. העבודה שלי מגוונת, ובכל מחלקה היא מפגישה אותי עם מקרים שונים ומאתגרים. עכשיו למשל אני עובד עם חולים אונקולוגיים, והסיפוק שלי הוא עצום".
איפה תהיה בעוד עשר שנים? "אני שואף להתפתח, ובהמשך הדרך אצטרף למכון של אבא שלי. בעתיד אפתח מכון משלי ואציע טיפולים ישנים וחדשים לכלל האוכלוסייה, הבריאה והחולה, כשבמקביל תמיד אמשיך לעבוד גם במסגרת בית חולים".
מהו החלום המקצועי שלך? "להתפתח ולהתמקצע לטובת חולים אונקולוגיים, שתנועה ופעילות גופנית, בעצימות שמתכתבת עם מצב בריאותם, חיונית להם לא פחות מכל כימותרפיה".

5. אני במקצוע שמלהיב אותי בכל יום מחדש


"עליתי לארץ מרוסיה לפני 16 שנה, ואחרי שהשתלטתי על השפה בני משפחה המליצו לי ללמוד מכשירנות רפואית. תוך כדי עבודה בבית החולים קפלן נחשפתי למכון הרנטגן, ותחום הדימות סקרן ועניין אותי. למרות שכבר לא הייתי מאוד צעירה, החלטתי לבצע מהפך בחיים המקצועיים שלי ונרשמתי ללימודי רנטגן בבר אילן - ולא שהיה לי פשוט, כי במקביל ללימודים שנמשכו כשלוש שנים המשכתי לעבוד. אחרי שסיימתי את התואר חזרתי לקפלן, וכבר כמעט שנה שאני במקצוע שמלהיב אותי בכל יום מחדש".
יש פער בין הלימודים לעבודה? "ברור. בלימודים מקבלים את כל הידע התיאורטי של איך לבצע מה, אבל רק כשהתחלתי לעבוד הבנתי שאני צריכה להתמודד גם עם מצבים אחרים: למשל איך לבצע צילום לאנשים שמתקשים בתנועה או בחולים דמנטיים. וזה אתגר שגרתי".
איפה תהיי בעוד עשר שנים? "באותה עבודה שכל כך מספקת אותי, ואתקדם לתפקיד בכיר. לאחרונה התחלתי לעבוד בתחום האנגיו (רדיולוגיה פולשנית – אנגיוגרפיה), שמאפשר לראות במיידי את התוצאה של פתיחת עורק, כשאני משקפת לרופא את כל הפעולה. זה סיפוק ענק, וכנראה שאתמקד בתחום הזה".
מהו החלום המקצועי שלך? "התפתחות המקצוע, ייעול המכשור, ובעיקר שרשויות הבריאות יצליחו לגייס כוח אדם חדש לתחום הדימות".

6. האישיות שלי הכתיבה את הבחירה המקצועית שלי


"תמיד הייתי הילדה שדואגת לכולם. כשהגיע לכיתה ילד חדש הושיבו אותו על ידי. כבר כילדה הייתי הראשונה להתנדב לעבוד עם ניצולי שואה ולטפל בילדה אוטיסטית, כך שהאישיות שלי היא שהכתיבה את הבחירה המקצועית שלי, אם כי רק אחרי תלאות רגשיות לא פשוטות שעברתי.
"למדתי בתיכון תלמה ילין ונחשפתי לעולם אגוצנטרי, אגואיסטי ותחרותי מאוד. זה גרם לי לשאול למה אני צריכה לקבל את הערך העצמי שלי מהסביבה. חוויתי משבר, וגם אחרי הצבא לא מצאתי את עצמי. טסתי לחו"ל, גרתי בחוות בודדים בדרום, קטפתי תפוחים בקיבוץ, עד שנפל לי האסימון שאני לא מממשת את עצמי - והתחלתי ללמוד".
האם יש פער בין הלימודים לעבודה? "אין ספק. למרות שכבר במהלך הלימודים הסטודנטים נחשפים לעבודה בבתי חולים ובקהילה, בכל זאת המפגש האנושי עם המטופל ובני המשפחה שלו מרחיב מאוד את החומר התיאורטי".
איפה תהי בעוד עשר שנים? "אחרי תואר שלישי, כשאני משלבת בין עבודה אקדמית לבין טיפול קליני".
מהו החלום המקצועי שלך? "שסוף-סוף יתוגמל סקטור העובדים הסוציאליים ואוכל להתפרנס בכבוד. בגילי אני גרה עם שתי שותפות, דואגת כל הזמן להשלמת הכנסה ומחשבת שלוש פעמים כל הוצאה".

7. הבנתי איזו עוצמה מדהימה של יצירת חיים יש בידיים של לבורנטים

"עליתי לארץ מצרפת לפני כשבע שנים בלי אף מילה בעברית. למדתי את השפה ומיד השלמתי לימודי עברית אקדמית. כשאני עדיין לא שולטת היטב בשפה, התחלתי ללמוד לתואר ראשון בלימודי מעבדה ראשונית בבן גוריון. באמצע שנת הלימודים השנייה עשינו קורס בפוריות האדם שסחף אותי. הבנתי איזו עוצמה מדהימה של יצירת חיים יש בידיים של לבורנטים בתחום הפוריות. לכן, מיד בסיום התואר התקבלתי ללימודי תואר שני באמבריולוגיה - לבורנט במעבדה להפריה חוץ-גופית, כשבמקביל אני ממשיכה להשלים את פערי השפה".
יש פער בין הלימודים לעבודה? "גם במסגרת הלימודים, שהם מעניינים מאוד, התנסיתי במעבדת מחקר, אבל העבודה בבית חולים מרתקת ומספקת פי אלף, כי היא משלבת שיקול דעת וביצוע. כל הפריה היא שונה, אבל בכולן אנחנו, שעוסקים באמבריולוגיה, רואים מול העיניים את הצלוחית ובה הביצית והזרע, שלמדנו איך להפגיש ביניהם באופן האופטימלי ליצירת היריון. מה זה אם לא ליצור חיים? ולכן העבודה אולי נראית רוטינית, אבל בכל יום מחדש היא מרגישה לי מאתגרת".
איפה תהיי בעוד עשר שנים? "מתקדמת במקצוע לתפקיד בכיר עם אחריות גדולה, ברמה שאוכל לעבוד בכל הפריה עדינה שדורשת מיומנות".
מה החלום המקצועי שלך? "עבודת הלבורנט במעבדות ההפריה החוץ-גופית הן למידה תוך כדי הליכה, כי מדובר בתחום דינמי ומתפתח, והחלום שלי הוא לפתח את התחום ולהרחיב את יכולות הביצוע".

8. אחרי חמש שנים כפרמדיק יצאתי ללימודי עמית רופא


"למדתי תואר ראשון ברפואת חירום באוניברסיטת בן גוריון, ובמשך חמש שנים הייתי פרמדיק במד"א. בזמן הקורונה עבדתי כפרמדיק בסורוקה, והם הציעו לי לימודי עמית רופא על חשבון בית החולים.
"לא פעם שואלים אותי מה כבר ההבדל בין העבודה במד"א לזו שמזדמנת בבית החולים. ההבדל הוא עצום, כי פרמדיק בניידת מציל חיים תוך מתן טיפול בסיסי לחולה, ועוזר רופא מרחיב את תחום הידע ומורשה לבצע פעולות רפואיות נוספות. גם לא יודעים שללימודי עמית רופא מתקבלים עם תואר ראשון וניסיון של לפחות חמש שנים בעבודת שטח של פרמדיק בניידת טיפול נמרץ. הלימודים נמשכים שנה וחצי, ומתקיימים בקמפוס של שיבא".
יש פער בין הלימודים לעבודה? "יש חיזוק וביסוס הידע, כי גם במהלך הלימודים נחשפנו לשטח. אני עובד כעת במלר"ד הפנימי, הכירורגי או האורתופדי, ונחשף למה שלמדתי".
איפה תהיה בעוד עשר שנים? "אני מאד מרוצה ומסופק מהעבודה הדינמית הזו שאין לה מקבילה באף תחום, ולכן, לפי שעה לפחות, קשה לי לדמיין את עצמי במקום אחר".
מהו החלום המקצועי שלך? "להשלים תואר שני שיאפשר לי להתלוות לצוותי הרופאים בחדרי הניתוח, ולראות את התחום החשוב הזה מתפתח ומתעשר בעוזרי רופא רבים".

9. ללמד הורים לפגים איך להפחית סטרס


"עשיתי תואר ראשון בביו-טכנולוגיה ותוך כדי הלימודים כבר הבנתי שזה לא ממש מתאים לי, כי אני נוטה יותר למקצועות טיפוליים, כך שמיד בסיום התואר חזרתי ללימודים של שלוש שנים וחצי בריפוי בעיסוק. זה לא היה פשוט, אבל בדיעבד זה היה סופר-כדאי כי זה מקצוע מעניין המאפשר טיפול באוכלוסיות מגוונות.
"ריפוי בעיסוק מקדם ומספק את שני הצדדים, את המטופל שמקבל ממני מענה תפקודי ואותי, כמי שרואה איך בזכות העבודה שלי אנשים חולים משתקמים. המקצוע הזה כל כך מספק, שהרחבתי את הטווח גם לעבודה טיפולית בגני ילדים ובמשרד הבריאות".
יש פער בין הלימודים לעבודה? "ועוד איזה פער, למרות שרישיון עבודה אחרי סיום התואר מקבלים רק לאחר צבירת אלף שעות של הכשרה מעשית בתחומים שונים. בפרקטיקה אני רואה מגוון מקרים שעליהם לא למדנו, ובבית החולים מכשירים אותי תוך כדי עבודה איך לטפל בהם. מה שהכי מספק הוא שבשנת העבודה הראשונה אני טועה, ותוך כדי מלמדים אותי איך לתקן".
איפה תהיי בעוד עשר שנים? "אני מקווה להישאר בהלל יפה, ולהתקדם לטיפול בפגים ובהתפתחות הילד".
מהו החלום המקצועי שלך? "ללמד הורים לפגים איך לעזור להם לווסת את עצמם ואיך להפחית את הסטרס באמצעות מגע, גם בפגים וגם אצל ההורים עצמם, שנמצאים בסיטואציה לא פשוטה".

10. העבודה מקשיבה לצרכים המקצועיים והנפשיים שלי


"עברתי לא מעט גלגולים מקצועיים עד שהבנתי שמקצוע הפרמדיק הוא הכי מדויק לצרכים המקצועיים והנפשיים שלי. עבדתי בין השאר בהדרכת נוער עד לפני 12 שנים, וגם בהידרותרפיה ובלימוד שחייה".
למה בחרת להיות פרמדיק? "עולם הרפואה תמיד עניין אותי, ובצבא קיוויתי להיות חובש אבל לצערי זה לא הסתדר. לאורך השנים הרפואה המשיכה לסקרן אותי גם כשהתגלגלתי מעבודה לא מעניינת אחת לאחרת. לפני כשלוש שנים אמרתי לעצמי שהגיע הזמן שאמצא עבודה קבועה שמקשיבה לצרכים המקצועיים והנפשיים שלי, וזה ישב בול על להיות פרמדיק. זו עבודה שמשלבת עזרה לזולת ואף הצלת חיים לצד עבודה רפואית מעשית. סיימתי תואר ראשון ברפואת חירום, שכלל קורס פרמדיקים של מד"א, והוקסמתי. מאז פסח השנה, אחרי שהוסמכתי, אני עובד מן המניין במד"א".
האם יש פער בין הלימודים לעבודה? "ברור כשמש, כי בשטח אתה פוגש את המציאות ולא את התיאוריה. בכל קריאה אתה נחשף למפגש אנושי אחר ומחדש".
איפה תהיה בעוד עשר שנים? "אין לי בכלל ספק שאשכלל את הידע שלי ואתמקצע עד לשיא. יש מצב שאתחיל לימודי עוזר רופא או מתרגל מטעם מד"א בקורס לפרמדיקים".
מהו החלום המקצועי שלך? "שתמיד אזכור שאני לא יודע הכול, ולצד זה אלמד להבחין בין מצבי חירום לקריאות סרק. כלומר, שאשפר למקסימום את הידע שיאפשר לי לאבחן מצבים קליניים - מתי המטופל במצב תקין ולא צריך לעוט עליו עם טיפול, ומתי הוא באמת נזקק לעזרה ממני".