"אני מודה כל יום לאלוהים שעשיתי את ההסבה הזו", אומרת נטלי חמד, בת 41 מראש העין, אם לשלוש בנות, אחות מוסמכת גינקואונקולוגית בבילינסון מקבוצת כללית. במשך כחמש שנים עבדה חמד כעורכת דין בתחום הנזיקין, אחרי תואר במשפטים שעלה לדבריה כמאה אלף שקל, ואף ויתרה בהמשך על שכר של כ-30 אלף שקל בחודש כדי לעבור לסיעוד.
היום (ג') מצוין ברחבי העולם יום האחות הבינלאומי, ושלוש אחיות מספרות על הרגע שבו בחרו להתחיל מחדש. אחת עזבה עריכת דין, אחרת ויתרה על קריירה בעולם העיצוב והטקסטיל אחרי שבעלה חלה במחלה קשה, והשלישית עזבה ניהול עמותה בתחום החינוך המיוחד כדי להגשים חלום ישן ולעבוד דווקא עם בני הגיל השלישי. שלושתן מדברות על מקצוע קשה ותובעני - אבל גם כזה שמעניק להן תחושת משמעות שלא הצליחו למצוא בשום מקום אחר.
"הרווחתי יותר, אבל הרגשתי שאין לי חיים"
חמד לא גדלה עם חלום ברור להיות עורכת דין. "מלכתחילה לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד", היא מספרת. בסופו של דבר פנתה ללימודי משפטים, השלימה תואר יקר ומאתגר, והשתלבה בעולם עריכת הדין בתחום הנזיקין והרשלנות הרפואית. על פניו, המסלול היה הצלחה: קריירה יציבה, משרד בתל אביב ומשכורת גבוהה. אבל ככל שהשנים עברו, היא הרגישה שהיא הולכת ומתרחקת מהמקום שבו רצתה להיות באמת.
"לא הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי בחיים שלי", היא אומרת. לדבריה, המקצוע עצמו היה שונה מאוד ממה שדמיינה בתחילת הדרך. "בתי המשפט במציאות לא נראים כמו בטלוויזיה. בסוף הרבה פעמים מחפשים להגיע לפשרות כדי לחסוך כסף, ולא בהכרח לחתור לצדק".
במשך שנים עבדה במשרדי עורכי דין בתל אביב, בשגרה אינטנסיבית של ימים ארוכים שנמשכו לדבריה מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות. "נכון, הרווחתי יותר כסף, אבל הרגשתי שאין לי חיים". באותן שנים, רגע לפני שהקימה משפחה, התחושה הזאת התחילה להטריד אותה יותר ויותר. "שאלתי את עצמי איך אני אמורה לגדל ככה ילדים".
למרות שבחרה במשפטים, עולם הרפואה תמיד משך אותה. במסגרת עבודתה עסקה בתיקי רשלנות רפואית ואף ייצגה רופאים שנתבעו - תחום שרק חיזק אצלה את המשיכה למערכת הבריאות. אבל דווקא שם היא הבינה עד כמה חסר לה החיבור האנושי. "העבודה בפועל הייתה הרבה ניירת, טפסים ושעות משרד", היא אומרת. "ישבתי שעות מול מסמכים וניסיתי להבין איפה הייתה התקלה. פחות הרגשתי את האנשים עצמם ואת הקשר הרגשי איתם".
נטלי חמד, אחות מוסמכת גינקואונקולוגית: "בתור עורכת דין הייתי מתקשרת לאמא שלי בסוף יום עבודה ובוכה. היום, כאחות, אני לא מרגישה שאני הולכת לעבודה. אני הולכת לפגוש אנשים ולעזור להם. איזה כיף להרגיש ככה"
הרעיון של סיעוד לא הגיע משום מקום. אמה הייתה אחות, והמקצוע תמיד משך וסקרן אותה. באופן אירוני, דווקא האם ניסתה להניא אותה מהכיוון הזה. "אמא שלי גם אחות, ולמרות זאת מאוד התנגדה", היא מספרת. "זה מקצוע שעובדים בו מאוד קשה והתגמול נמוך באופן יחסי".
אבל המחשבה על שינוי לא עזבה אותה. לדבריה, לא היה רגע אחד דרמטי שבו החליטה לעזוב הכול, אלא תחושה שהלכה והצטברה עם השנים. "זו לא הייתה החלטה של רגע אחד", היא אומרת. "אבל אני זוכרת שהיה יום אחד שחשבתי שאני פשוט צריכה להתחיל עם זה, ואם אני אתחיל - זה כבר יקרה". זמן קצר אחר כך נרשמה ללימודי הסבה בבית הספר לסיעוד "דינה" שבמרכז הרפואי בילינסון - מקום שלדבריה נתן לה תחושת ביטחון ושייכות כבר מהרגע הראשון - ומשם השתנה מסלול חייה.
היא מודה שההסבה עצמה הייתה אינטנסיבית ותובענית. "אלה שנתיים וחצי מאוד קשות", היא אומרת, "אבל אנשים שחושבים לעשות הסבה לא צריכים להיבהל מהקושי". מבחינתה, התחושה שמצאה סוף סוף את המקום המדויק עבורה הייתה חזקה יותר מכל קושי בדרך. כאחות מוסמכת גינקואונקולוגית בבילינסון, היא אומרת שמעולם לא הרגישה שלמה יותר. לדבריה, המעבר לסיעוד שינה לחלוטין את התחושה שלה כלפי העבודה. "אני לא מרגישה שאני הולכת לעבודה", היא אומרת. "אני הולכת לפגוש אנשים ולעזור להם. איזה כיף להרגיש ככה".
אחד הדברים שהפתיעו אותה במיוחד היה דווקא אורח החיים החדש. "אנשים מבחוץ חושבים שמשמרות זה דבר קשה, אבל בשבילי זה נתן גמישות שלא הייתה לי קודם", היא מסבירה. "בתור עורכת דין עבדתי חמישה ימים בשבוע מהבוקר עד הערב. כאחות אני יכולה לרכז משמרות, לבחור בוקר או ערב, לפעמים יש ימים חופשיים או בקרים פנויים. עבורי זה שינוי מדהים".
גם הירידה בשכר לא גרמה לה להתחרט. "עשיתי את כל השיקולים מראש", היא אומרת. "ידעתי למה אני נכנסת. נכון, השכר נמוך יותר, אבל יש אפשרות לקחת עוד משמרות אם צריך. מבחינתי זה שווה הכול".
בשנים האחרונות - מתקופת הקורונה ועד המלחמות - היא רק הלכה והתחזקה בתחושה שבחרה נכון. בזמן שחברים סביבה התמודדו עם עסקים שנסגרו וחוסר ודאות תעסוקתי, היא הרגישה דווקא עד כמה המקצוע שלה חיוני ומשמעותי.
חמד מדברת בהתלהבות גם על הידע והמקצועיות שנדרשים מאחים ואחיות - משהו שלדבריה הציבור לא באמת מבין. "אנשים לא יודעים כמה אחים ואחיות הם אנשים מלומדים", היא אומרת. "לכל אחות שפגשתי יש לפחות שני תארים, על-בסיסי, מומחיות קלינית, קורסים והשתלמויות". גם היא עצמה מלמדת כיום בבית הספר "מאיר" קורס על-בסיסי באונקולוגיה. "זה מקצוע עם המון ידע אקדמי, וזה לא מדובר מספיק".
לדבריה, האחיות הן מי שנמצאות לצד המטופל רוב שעות היום. "המטופל נמצא עם האחות הרבה יותר מאשר עם הרופא", היא מסבירה. "האחיות הן אלה שצריכות לזהות שינויים במצב שלו, להיות ערניות להכול. רופאים צעירים מגיעים הרבה פעמים להתייעץ עם אחיות ותיקות".
כששואלים אותה אם הייתה עושה שוב את אותו שינוי, היא אפילו לא מהססת. "בתור עורכת דין הייתי מתקשרת לאמא שלי בסוף יום עבודה ובוכה", היא נזכרת. "היום היא רואה שאני במקום הנכון, והיא שמחה בשבילי".
"מה הסבה עכשיו? אני בת ארבעים"
אצל דפני ספיר הכול התחיל ברגע של משבר אישי עמוק. "נולדתי אחות", היא אומרת בהתרגשות. "אבל לקח לי ארבעים שנה להבין את זה". ספיר, בת 47 מכפר סבא ואם לשלושה, חיה במשך שנים בעולם אחר לגמרי. היא למדה עיצוב טקסטיל תעשייתי, ועבדה כמעצבת בכירה בחברות גדולות.
שנים לפני שהפכה לאחות, החיים לקחו אותה דווקא לארצות הברית. גלעד - היום בעלה, אז בן זוגה הטרי - קיבל הצעה לרילוקיישן, והיא החליטה לצאת איתו להרפתקה שנמשכה עשור. הם התחתנו, נולדו להם שלושה ילדים, ורק ב-2015 חזרו לישראל והשתקעו בכפר סבא. גם אחרי החזרה לארץ היא המשיכה לעבוד בעולם העיצוב, עד שהחיים קיבלו תפנית חדה ובלתי צפויה.
דפני ספיר, אחות בטיפול נמרץ: "אני שרה למטופלים, מדברת איתם, מספרת להם דברים למרות שהם מורדמים. אני מאמינה שהם שומעים אותי. כשאנשים במחלקה שואלים אותי עם מי אני מדברת, אני עונה, "מה זאת אומרת? אני מדברת עם המטופל"
ב-2019, זמן קצר לפני הקורונה, גלעד חלה במחלה קשה ואושפז לתקופה ארוכה בבית החולים מאיר. "הוא היה תלוי בין חיים למוות", היא אומרת. "כל החיים שלנו קרסו". בתוך התקופה הארוכה והמטלטלת הזאת, בין בדיקות, ניתוחים ואי-ודאות, הייתה אחות אחת מבית החולים שלא יצאה לה מהלב - טליה. "היא הייתה כל עולמי", ספיר מספרת על סף דמעות. "היא הייתה מחבקת אותי כשהייתי בוכה, מעודדת אותי ותומכת בי לאורך כל התקופה האיומה הזאת".
יום אחד טליה הסתכלה עליה ואמרה לה בפשטות: "לכי תהיי אחות". ספיר נבהלה מהרעיון. "אמרתי לה: מה אחות? מה קשור הסבה עכשיו? אני בת ארבעים". אבל המילים האלה לא עזבו אותה. "אמרתי לעצמי שאם גלעד נשאר בחיים, אני צריכה להחזיר תודה ליקום", היא אומרת.
זמן קצר אחר כך היא נרשמה להסבת אקדמאים באקדמיה לאחיות במאיר, ונכנסה למסלול שלא דמה לשום דבר שהכירה קודם. "עשיתי כמה תארים בחיים שלי, אבל לא תיארתי לעצמי שהלימודים יהיו כל כך קשים", היא מודה. "הייתי עם שלושה ילדים בבית, וגלעד נתן לי את המקום ללמוד בערבים". למרות הקושי, היא לא הטילה ספק בהחלטה שלה אפילו לרגע. "כבר במבחני הקבלה מנהלת בית הספר אמרה לי: זה מסלול קשה, את בטוחה? ואמרתי מיד כן. אני צריכה לעשות את זה".
היום היא אחות ביחידת טיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי מאיר מקבוצת כללית - אחת המחלקות המורכבות, הקריטיות ומצילות החיים בבית החולים. ובתוך המקום העמוס במכשירים, מונשמים והתראות, היא מביאה איתה משהו אחר לגמרי: צבע, רעש, הומור והמון לב. עם שיער סגול, קעקועים בכל צבעי הקשת, קול חזק וצחוק מתגלגל, קשה לפספס אותה במסדרונות. "כל הזמן אומרים לי: דפני, שקט, ביקור רופאים", היא צוחקת. "אבל אני לא יודעת להיות בשקט. יש לי נוכחות חזקה, אני הציפי שביט של המחלקה".
דווקא בגלל זה, המפגש הראשון שלה עם טיפול נמרץ היה הלם. היא הגיעה לשם לראשונה כסטודנטית לסיעוד, אחרי 7 באוקטובר, כשבבית הספר פרסמו שמחפשים כוח עזר כי אנשי צוות רבים גויסו למילואים. "אמרתי מיד: אני", היא מספרת. "הרגשתי שזו ההזדמנות שלי". אבל כשהגיעה למחלקה וראתה לראשונה שורות של מטופלים מורדמים ומונשמים, היא נבהלה. "לא היה לי מושג מה זה טיפול נמרץ", היא אומרת. "פתאום אני רואה מחלקה שלמה של אנשים מורדמים ומונשמים. הייתי בהלם".
אבל במקום לברוח, היא החליטה להביא גם לשם את עצמה. "החלטתי שאני הופכת את המקום הזה למה שאני חושבת שסיעוד צריך להיות", היא אומרת. "אני שרה למטופלים, מדברת איתם, מספרת להם דברים למרות שהם מורדמים. אני מאמינה שהם שומעים אותי". כשאנשים במחלקה שואלים אותה לפעמים עם מי היא מדברת, היא עונה בפשטות: "מה זאת אומרת? אני מדברת עם המטופל".
6 צפייה בגלריה
"אי אפשר לפספס אותי, אני אדם עם נוכחות חזקה". דפני ספיר (מימין), עם באצ'י הכלב הטיפולי
(צילום: אלבום פרטי)
עולם העיצוב, מבחינתה, עדיין נוכח בכל פרט בעבודה שלה כאחות. "אסתטיקה ויופי חשובים לי בכל מקום", היא מסבירה. "חשוב לי שהמטופל יהיה מגולח, מסודר, נקי, שייראה טוב". מבחינתה, גם בתוך סביבת טיפול נמרץ עמוסת מכשירים וצינורות, יש משמעות גדולה לאופן שבו המטופל נראה ולתחושה שהסביבה משדרת. "זה נותן כוח גם למשפחות", היא אומרת. "כשבן משפחה נכנס ורואה שמטפלים ביקיר שלו בכבוד, שהוא מסודר ומטופח, זה משנה להם הכול".
היא מדברת על המקצוע כמעט במונחים רוחניים. "אולי המילה שליחות נשמעת קלישאה", היא אומרת, "אבל זה באמת מה שזה בשבילי". מבחינתה, התפקיד שלה הוא הרבה מעבר לטיפול רפואי. "אני שם בשביל המטופלים והמשפחות במיליוני אחוז", היא אומרת. "חשוב לי שהם ירגישו שיש מישהו שרואה אותם, שהם לא שקופים, שהם לא עוברים את התקופה הזאת לבד".
דפני: "כל הזמן אומרים לי, 'דפני, שקט, ביקור רופאים'. אבל אני לא יודעת להיות בשקט. יש לי נוכחות חזקה, אני הציפי שביט של המחלקה. כשאני אלך מכאן יום אחד, אני רוצה שיגידו שפעם הייתה כאן אחות בשם דפני שהשאירה חותם"
גם הצוות שסביבה הפך עבורה למשפחה. היא מספרת בהתרגשות על חוסאם, המנהל שלה בטיפול נמרץ, שליווה אותה מהרגע הראשון. "אנחנו 180 מעלות אחד מהשנייה", היא צוחקת. "בהתחלה הוא בכלל לא ידע איך להתמודד איתי. אבל הוא ראה שמעבר לכל הרעש, יש לי לב גדול". לדבריה, חוסאם דאג להשאיר אותה במחלקה גם אחרי הלימודים, עודד אותה להתפתח מקצועית, כתב עבורה מכתבי המלצה ואף הגיע לטקס סיום הלימודים שלה. "הוא כמו אבא בשבילי", היא אומרת. כיום, לצד העבודה בטיפול נמרץ, היא גם לומדת על-בסיסי. "זה קשוח ממש", היא מודה, "אבל חוסאם כל הזמן דוחף אותי להמשיך ולהתפתח".
כששואלים אותה מה הייתה אומרת לאנשים שחוששים לעשות שינוי באמצע החיים, היא לא מהססת. "לא לפחד לעשות שינויים", היא אומרת. "אין גיל ללמוד ואין גיל להתחיל מחדש. לא לפחד לזוז ממקומות בטוחים". והיום, אחרי כל מה שעברה, היא מרגישה שהיא סוף סוף במקום שבו הייתה אמורה להיות מלכתחילה. "אני מרגישה שאני משאירה אחריי משהו משמעותי", היא אומרת. "וכשאני אלך מכאן יום אחד, אני רוצה שיגידו שפעם הייתה כאן אחות בשם דפני שהשאירה חותם".
"בחרתי בגריאטריה מתוך שליחות"
תהילה לוין אלמליח בחרה במסלול שלא רבים בוחרים בו מרצון - גריאטריה ושיקום נשימתי - אבל מבחינתה זו הייתה הבחירה הכי טבעית ומדויקת עבורה. לוין אלמליח, בת 29 מלוד, אחות מוסמכת בשיקום הגריאטרי וביחידה לשיקום נשימתי במרכז הרפואי איכילוב, התחתנה לפני חודשיים וחצי, ימים ספורים לפני תחילת מבצע "שאגת ארי". בעלה איש קבע, והיא עצמה הוקפצה לבית החולים עוד לפניו. "התקשרו אליי להקפיץ אותי לפני שהתקשרו אליו", היא מספרת.
6 צפייה בגלריה
"התקשרו להקפיץ אותי לבית החולים במלחמה לפני שהתקשרו לבעלי מהצבא". תהילה לוין אלמליח
(צילום: יוליה טינקלמן)
לפני שהפכה לאחות עבדה בעמותת "מאירים", שם ניהלה את תחום החינוך המיוחד מגיל 20. במקביל השלימה תואר בניהול מערכות בריאות, אבל החלום להיות אחות תמיד נשאר איפשהו ברקע.
תהילה לוין אלמליח, אחות בשיקום גריאטרי: "זה לא ששיבצו אותי שם ופשוט השלמתי עם זה - אני בחרתי בזה כי ידעתי שזה המקום שלי. המטופלים שלי כל הזמן מברכים אותי. אני אומרת שהתחתנתי רק בזכות הברכות שלהם. זה הגיל הכי יפה שיש בעיניי"
החיבור שלה לעולם הגריאטריה התחיל כבר במהלך השירות הלאומי במחלקה פנימית בבית החולים שערי צדק. "נחשפתי למבוגרים ולגיל השלישי וגיליתי שאני לא נרתעת", היא מספרת. "אלה אנשים שנמצאים בסוף החיים וצריך לתת להם כבוד ויחס". דווקא שם, בין החולים המבוגרים, היא הרגישה לראשונה שהיא במקום הנכון עבורה. "אני ממש אוהבת את זה".
היא מדברת על העבודה עם בני הגיל השלישי באהבה גדולה, בתחושת שליחות. "יש הרבה אנשים שלא יכולים לעשות את זה", היא אומרת. "אבל מי שכן מסוגל, ויש לו את הרצון לעזור - זו ממש שליחות". מבחינתה, היחס לקשישים הוא הרבה מעבר לטיפול רפואי. "כל אחד היה רוצה שיכבדו את סבא וסבתא שלו עם סבלנות ואמפתיה, וזה מה שאני עושה".
למרות הקושי הפיזי והרגשי של העבודה, היא בחרה בתחום הזה מרצונה החופשי. "אני ביקשתי את זה", היא מדגישה. "זה לא ששיבצו אותי שם ופשוט השלמתי עם זה - אני בחרתי בזה כי ידעתי שזה המקום שלי". כיום היא עובדת ביחידת מונשמים בשיקום הנשימתי, מחלקה שהיא מתארת כ"דומה מאוד לטיפול נמרץ", ובמקביל גם עושה על-בסיסי בטיפול נמרץ.
לדבריה, העבודה בעמותה נתנה לה כלים שמלווים אותה עד היום כאחות. "צריך ראש גדול וראייה מרחבית", היא מסבירה. "בסוף יש לי 14 מטופלים במשמרת, וכל משפחה חושבת שהמטופל שלה הוא הכי חשוב. אני צריכה להבין מי הכי דחוף, לדעת לעשות סדרי עדיפויות וגם לתווך את זה למשפחות". מבחינתה, חלק גדול מעבודת הסיעוד הוא בכלל תקשורת אנושית.
אבל לצד תחושת הסיפוק, היא לא מסתירה גם את הרגעים הקשים. "הכי קשה זה לראות את התלות", היא אומרת בשקט. "כשאדם מבוגר פתאום בוכה כי מחליפים לו טיטול, ואת רואה שנופל לו האסימון שהוא נהיה סיעודי ותלותי - זה שובר את הלב". מבחינתה, הקושי הגדול הוא לראות אנשים שפעם היו עצמאיים, חזקים ומלאי חיים, מתמודדים עם הידרדרות פתאומית. "אלה אנשים שהיו מצליחים ובריאים ופתאום הזקנה קפצה עליהם", היא אומרת.
במהלך המלחמה האחרונה מול איראן, בזמן העבודה בחניון הממוגן של איכילוב, היא טיפלה בניצולת שואה בת 96. "היא סיפרה לי שהייתה באושוויץ בגיל 14", תהילה מספרת. "היא אמרה לי: 'אני כבר מתורגלת למלחמות'. מצד אחד ראיתי את החוזק שלה, ומצד שני הרגשתי שכבר אין לה כוח לעבור עוד דברים כאלה בגיל הזה". שיחות מהסוג הזה עם מטופלים, היא אומרת, נותנות לה פרופורציות חדשות על החיים שלה עצמה.
למרות השחיקה, הלחץ והעומס, היא מרגישה שהמטופלים שלה מחזירים לה הרבה יותר ממה שנדמה. "כל היום הם מברכים אותי", היא צוחקת. "אני כל הזמן אומרת שהתחתנתי רק בזכות הברכות שלהם". מבחינתה, העבודה עם בני הגיל השלישי לא רק מלמדת אותה על החיים, אלא גם מעניקה לה פרופורציות, סבלנות וחוכמת חיים שלא הכירה קודם. "זה הגיל הכי יפה שיש בעיניי", היא מסכמת.
