כשפרופ' אורי פרוינד, ראש המחלקה הכירורגית במאיר, זימן את ד"ר קטיה דיין לחדרו ושאל אותה אם היא רוצה להיות כירורגית - היא הופתעה. לא הייתה אז אף אישה במקצוע, ולא היה לה למי להידמות. 40 שנה אחר כך ד"ר דיין, שמנהלת את מחלקה כירורגית ב' בוולפסון, עשתה היסטוריה כשנבחרה לתפקיד יו"ר האיגוד הכירורגי בישראל - הרופאה הראשונה בישראל שעשתה זאת.
"ההחלטה להתמודד על התפקיד בכלל לא הייתה טריוויאלית", היא אומרת. "היא נעשתה בעקבות בקשת הכירורגים הצעירים שדחפו אותי לרוץ. האמת שלא הייתי צריכה את הקדנציה הזו על הראש, כי גם ככה עבודתי בניהול מחלקה לא משאירה לי זמן לכלום. אבל היו כמובן סיבות נוספות - הצורך לשדרג את האיגוד, ולא פחות חשוב, להיות דוגמה לרופאות נוספות שיראו אותי ויבחרו גם הן להיות מנתחות. אם את לא רואה את מי שלפנייך, את נתקלת במחסום".
ד"ר קטיה דיין, בת 60 ממושב גן חיים, נשואה ואם לבן שבחר ברפואה והתמחה בטיפול נמרץ - וממנו נולדו לה שתי נכדות - מספרת בריאיון ראשון מאז התמנתה לתפקיד בדצמבר 2025 על כברת הדרך הארוכה שעברה מאז עלייתה לארץ. "נולדתי בטנג'יר להורים שבשנות ה-50 עשו עלייה בנפרד והכירו כאן. אבי ז"ל היה רופא מומחה בהמטולוגיה ונשלח מטעם האו"ם להקים בנק דם במרוקו, בטנג'יר - העיר שבה נולדה אמי, ושם נולדנו אחי ואני. במרוצת השנים עברנו לפריז".
ד"ר דיין: "בחירה בכירורגיה בכלל לא הייתה אופציה לנשים, אבל התאהבתי גם במקצוע הזה - ולא היה לי למי להידמות. מאז, כשסטאז'ריות שואלות אותי מה לבחור, אני עונה: תבחרו מאהבה"
כשהייתה בת שש חזרה המשפחה לישראל, והילדה קטיה חשה על בשרה את הזרות. "הייתי ילדה פריזאית, צרפתייה קטנה עם מבטא כבד, וכל כך לא היה לי קל - עד שניסיתי לשחות חזרה לצרפת, כי בראש של בת שש, כיוון שהגענו באונייה, חשבתי שאחזור גם דרך הים". אבל החיים, כדרכם, עשו את שלהם. היא ומשפחתה התערו עד שלא נותר זכר למבטא הכבד.
לאחר מסלול ישראלי רגיל כולל צבא, התלבטה ד"ר דיין בין שתי אפשרויות. "אני מציירת וחשבתי להירשם לבצלאל, אבל רציתי גם להיות רופאה כמו אבי. הדילמה נפתרה די מהר כשהבנתי שאין לי את הטמפרמנט של צייר, אלא של אדם שאוהב לעבוד בלחץ". לאחר שסיימה לימודי רפואה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, התקבלה לסטאז' במאיר והתאהבה בכל מחלקה שבה עבדה. "בחירה בכירורגיה בכלל לא הייתה אופציה לנשים, אבל התאהבתי גם במקצוע הזה - ולא היה לי למי להידמות".
"חובת ההוכחה - עליי"
היא התקבלה להתמחות בילדים ובקרדיולוגיה, כשפרופ' פרוינד זימן אותה לחדרו עם ההצעה הבלתי-צפויה. מופתעת, התלבטה עם עצמה ועם בעלה - ונענתה לאתגר. "מאז, כשסטאז'ריות שואלות אותי מה לבחור, אני עונה: תבחרו מאהבה".
במאיר השלימה שש שנות התמחות ולמדה על בשרה את משמעות כניסתה לתחום הגברי. "בניתוחים הראשונים חשתי יראת כבוד, וגם ראיתי את כל העיניים החשדניות של אנשי הצוות על הידיים שלי. זכורה לי משמרת לילה שבה ניתחתי אפנדציט, והאחות אמרה לי: 'כירורג אמיתי לא מבקש כל כך הרבה חוטים'". גם בקרב החולים זכתה ליחס חשדני. "כשנכנסתי לחדרי החולים לפני הניתוח והצגתי את עצמי, הם שאלו: 'אבל מי המנתח?'. כדי לפתור את זה נאלצתי לצרף אליי סטאז'ר".
מסע ההתמחות השאיר בה גם תסכול. "בדיעבד אני יודעת שכל שנות ההתמחות שלי עברו במאמץ-יתר. הגם שזה לא נאמר לי מילולית, הבנתי שחובת ההוכחה - כאישה יחידה בין גברים - היא עליי. גם כשכבר הייתי בכירה, נעשו נגדי מהלכים כוחניים". מקצוע הבחירה שלה גייס אותה לעבודה סביב השעון, ולדבריה נעדרה מאסיפות הורים ופעם אחת לא נשארה בבית כשבנה חלה. "לשמחתי יש לי בעל תומך ומגבה, ואמא שתמיד עזרה לי".
במהלך התת-התמחות (פלואושיפ) שעשתה בניו יורק, ב-Mount Sinai וב-Staten Island, נחשפה לשחקן החדש שעתיד היה לשדרג את ענף הכירורגיה - לפרוסקופיה. מדובר בניתוחים זעיר-פולשניים שמקצרים את זמן ההחלמה וזמן ההרדמה, וכמעט שלא מותירים צלקות. "נמניתי עם מייבאי הגישה הזו לארץ, וגם כיום אני מובילת התחום בוולפסון ומרצה עליו בפקולטה לרפואה. עם השנים זכיתי למעמד מרצה בכירה וקיבלתי את פרס 'המרצה המצטיינת'".
"בדיעבד אני יודעת שכל שנות ההתמחות שלי עברו במאמץ-יתר. הגם שזה לא נאמר לי מילולית, הבנתי שחובת ההוכחה - כאישה יחידה בין גברים - היא עליי. גם כשכבר הייתי בכירה, נעשו נגדי מהלכים כוחניים"
כבר 20 שנה שהיא בוולפסון בתפקידי ניהול, ומצירה על ההרעבה התקציבית ארוכת השנים. "אנחנו בית החולים האחרון שאין בו רובוט כירורגי - אנחנו ויוספטל - ולא בשל חוסר ידע תפעולי אלא בשל חוסר תקציב. כולנו נשענים על תרומות, וברור על אילו מגדלים ואילו מרכזים רפואיים רוצים הפילנתרופים לראות את שמם". בנקודת הזמן הזאת המחלקה הכירורגית זועקת לשיפוץ, אבל בהיעדר תקציב זה לא יקרה בקרוב. "פה אין דלת, שם חלון לא נפתח, פה אין מקלחון, המזגנים לא תמיד עובדים ואין חדר רופאים. ובכל זאת ההתמחות בכירורגיה בוולפסון מאוד מבוקשת - וכפיצוי לעוני התשתיתי אנחנו מגדלים צוותים מצוינים". בשנתיים של מלחמה טיפל וולפסון במסירות ובמקצועיות ב-350 פצועים, חלקם מזירת הפגיעה של הטיל האיראני שהחריב בניינים בבת ים.
כיו"ר האיגוד היא מובילה 700 כירורגים פעילים. ייצוג הרופאות בכירורגיה עומד בישראל על כ-15% מכלל הכירורגים - נתון הזהה לממוצע הגלובלי. "לצערי אנחנו עדיין במיעוט, אבל אני מאמינה שהמגמה כבר התחילה בשינוי. רואים כבר יותר נשים מנתחות", אומרת ד"ר דיין.
מרגיז אותה שמציבים אותה על הפודיום רק בגלל המגדר. "זה מקטין. אני תוהה מתי יגיע היום שידברו אִיתי על העשייה שלי, על המהפכה שחוללתי בארץ יחד עם עמיתיי כשהטמענו כאן לראשונה את הגישה הלפרוסקופית".
