במשך עשרות שנים, אבחנה של סרטן מתקדם סימנה נקודת אל-חזור. מרגע זה, הזמן הפך למשאב שהולך ואוזל באופן מורגש. אלא שבעשור האחרון מתחוללת מהפכה. יותר חולי סרטן אינם מתים מהמחלה, הם חיים איתה. לעיתים שנים רבות, ולעיתים באיכות חיים טובה. לא מדובר רק בהארכת חיים, אלא בשינוי יסודי באופן שבו אנו מבינים את המחלה ואת מקומה בחיי האדם ובחברה.
המהפכה הזו אינה תוצאה של פריצת דרך אחת, זו הצטברות של תהליכים. אימונותרפיה, למשל, מאפשרת למערכת החיסון של המטופל עצמו לזהות את הסרטן ולשלוט בו לאורך זמן. במחלות קטלניות, כמו מלנומה גרורתית, אנו רואים כיום מטופלים שחיים שנים רבות, ולעיתים אף מגיעים לריפוי מלא. תכנות מחדש של תאי מערכת חיסון, כמו טכנולוגיית CAR-T, כבר מביאה לריפוי של ילדים ומבוגרים עם ממאירויות דם קשות. במרכז דוידוף מתקיימים מאמצים מואצים ליישם עקרונות דומים גם בגידולים מוצקים, שמהווים יעד מורכב ונפוץ יותר.
תרופות מכוונות מטרה, המבוססות על אפיון גנטי ומולקולרי מדויק של הגידול, מאפשרות להתאים טיפול ל"חתימת" הסרטן הספציפי, ולהחליף אותו כאשר מתפתחת עמידות. כך נבנה רצף טיפולי שבו כל קו מוסיף זמן של שליטה במחלה. לבסוף, היכולת להבין, לאבחן ולנהל תופעות לוואי בצורה טובה יותר, מאפשרת להחזיק קו טיפול לאורך זמן רב יותר. התוצאה המצטברת היא מודל חדש של ניהול דינמי ומתמשך של מחלה ולא הכרעה אחת סופית.
פרופ' גל מרקלצילום: אלעד מלכהמבחינה רפואית, זהו הישג חסר תקדים. חולים שבעבר חיו חודשים, חיים כיום שנים. יש לכך משמעות עצומה מבחינה חברתית. חולי סרטן כרוניים עובדים, יוצרים, מקימים משפחות, יוזמים, תורמים לחברה ומקבלים החלטות כלכליות ארוכות טווח. הארכה איכותית של חייהם מביאה לתועלת חברתית וכלכלית ברורה. אבל דווקא כאן מתגלה הפער. החברה ומערכת הבריאות עדיין מתנהלות כאילו מדובר במחלה אקוטית, וחולי סרטן הכרוניים, השורדים, משלמים לעיתים על כך מחיר כבד.
טיפולים חדשים, אתגרים חדשים
אני פוגש במרפאה שלי חולי מלנומה בני 50-30, שעובדים במשרה מלאה ומגיעים לא כדי "להינצל", אלא כדי להחליט אם עכשיו נכון להחליף קו טיפול. החיים עם סרטן כמצב כרוני מציבים אתגרים חדשים. מבחינה רפואית, יש תחלואה נלווית, השפעות ארוכות טווח של טיפולים, והצורך בליווי מתמשך של מערכות גוף נוספות.
מבחינה פסיכולוגית, אי-ודאות מתמשכת יוצרת מתח מתמיד בחיים בין בדיקה לבדיקה, מתובל בשיאי חרדה סביב סריקות ("חרדת סריקות") או תסמינים טריוויאליים, ותנודה בין קטבים של תקווה לחשש מטיפולים ומהחלטות. קשה לתכנן כך עתיד ארוך טווח בהיבטי קריירה, משפחה ותכנון כלכלי. אכן, סרטן כרוני עלול להפוך לנטל כלכלי מתמשך, פגיעה ביכולת ההשתכרות ולמעשה גורם חדש לאי-שוויון.
"אנו מתקרבים לרפואה שאינה רק מגיבה למחלה, אלא רפואה צופה, מתאימה ומקדימה. רפואה שמנהלת את הסרטן לאורך זמן, במקום לרדוף אחריו באיחור. הסרטן אינו נעלם, אך הוא חדל להיות סוף פסוק. בעידן הבא נאריך חיים באיכות גבוהה. האם אנו באמת מוכנים לכך?"
גם מערכת הבריאות נדרשת להשתנות מרפואה של אירועים קצרים לרפואה של שנים; ממעקב המבוסס בעיקר על דימות, לניטור מדויק, אישי ודינמי יותר, ומשירות ממוקד אונקולוגיה לשילוב עמוק עם רפואה ראשונית, שיקום ובריאות הנפש. נדרש שינוי מבני כדי לאפשר התמודדות עם טיפולים יקרים מתמשכים ועומסים גוברים על המרפאות והצוותים.
אבל דווקא כאן נפתח הפתח לעידן הבא. בינה מלאכותית מאיצה באופן דרמטי את היכולת לייצר כמויות עצומות של מידע אישי קליני, ביולוגי ותפקודי, ולנתח אותו בדרכים שלא היו אפשריות בעבר. היא תאפשר להבין טוב יותר מה קורה בגוף, לצפות קדימה ולזהות דפוסים מוקדמים של התקדמות או תגובה, ולהתאים טיפול עוד לפני שמופיע כישלון קליני. יתרה מכך, תתאשר רפואה סימולטיבית, שמושתתת על בחינת תרחישים טיפוליים שונים במטופל הבודד באמצעות "תאומים דיגיטליים", עוד בטרם התקבלה החלטה בעולם האמיתי.
אנו מתקרבים לרפואה שאינה רק מגיבה למחלה, אלא רפואה צופה, מתאימה ומקדימה. רפואה שמנהלת את הסרטן לאורך זמן, במקום לרדוף אחריו באיחור קבוע. הסרטן אינו נעלם, אך הוא חדל להיות סוף פסוק. בעידן הבא נאריך חיים באיכות גבוהה. האם אנחנו באמת מוכנים לכך?
פרופ' גל מרקל, מנהל מרכז דוידוף לחקר ורפואת הסרטן בבילינסון. מאמר זה נכתב לקראת יום המודעות לסרטן שיצוין מחר (יום ד') ברחבי העולם
