כבר כמעט שבעה חודשים שד"ר יולי טרגר, מנהל מחלקת השיקום בבית חולים סורוקה, עובד מסביב לשעון, בניהול אחת המחלקות העמוסות מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. על חופש אין בכלל על מה לדבר - לא לו, ולא לחלק מהצוותים שעובדים תחתיו. "אני 30 שנה בתחום וזו חוויית חיי", הוא מעיד, "הרפואה התקדמה מאוד, החיילים והנפגעים שאנחנו מחזירים לחיים כמעט במאה אחוז לא היו שורדים לפני כמה שנים וזה מאוד מרגש ומאוד ממלא".
במשך 25 שנה מילא ד"ר טרגר תפקידים במרכז השיקומי לוינשטיין, ומ-2015 הוא בסורוקה. בנוסף לתפקיד זה, הוא מכהן גם כיו"ר הוועד הארצי לשיקום פצועים ומנהל מרחב שיקום של כללית דרום. "המחלקה הוקמה למען תושבי הדרום. לפני זה לא היה להם מענה באזור, וכיום יש להם מענה ישיר בתוך בית החולים".
3 צפייה בגלריה
ד"ר יולי טרגר, עם השוטר עמירם בוטבול שחזר לחיים בזכות הטיפול המסור במחלקת השיקום בסורוקה
(צילום: דוברות סורוקה)
מפתיע לחשוב שמחלקת השיקום של בית חולים סורוקה הוקמה רק לפני תשע שנים, בטח שלאחר אירועי 7 באוקטובר, שבהם ניצב בית החולים כמוקד הראשון במערכה הרפואית שאליו ולבית החולים ברזילי פונו רוב פצועי אותו יום.
"מיד עם פרוץ המלחמה הבנו שצריך להתארגן אחרת, ובהחלט עשינו הרבה מאוד שינויים כדי לתת מענה לנפגעים שמגיעים אלינו", אומר ד"ר טרגר. "ב-7 באוקטובר כמעט כל הפצועים היו מדרום הארץ. מטבע הדברים העומס על סורוקה היה אדיר, וגם על המחלקה שלנו". צפו בפקד עמירם בוטבול, קצין מודיעין בתחנת רהט, שנפצע קשה מאוד בהיתקלות עם מחבלים ברעים משתחרר מסורוקה וחוזר לביתו:
פקד עמירם בוטבול שנפצע ברעים השתחרר מסורוקה
(צילום: דוברות סורוקה)
באותם ימים שבהם שטף הפצועים לא פסק, נדרש ד"ר טרגר להתארגן במהירות ולבצע את השינויים הנדרשים על מנת לספק טיפול הולם לכל פצוע שנפגע במהלך מתקפת הטרור. לא הייתה אפילו דקה לבזבז. "שינינו כמה דברים. התחלנו לקבל מטופלים מוקדם יותר כי היה ברור שצריך לפנות מיטות בטיפול נמרץ, בכירורגיה, באורתופדיה כדי שהמחלקות יוכלו לקלוט מטופלים חדשים. מצד אחד התחלנו בתהליך השיקום, ומצד שני נעזרנו בצוותי בית החולים על מנת להמשיך את הטיפול בבעיות הרפואיות של הפצועים. הם באו לעזור לנו ועבדנו יחד", הוא מספר.
ד"ר יולי טרגר: "הרבה מאוד מטופלים אשר לא נפגעו קשה עברו לשיקום בקהילה במקומות כאלה ואחרים. חלקם השתחררו הביתה. עם זאת, דווקא האוכלוסייה הזאת סבלה מירידה תפקודית. הם פשוט הלכו והידרדרו בבית"
"בנוסף, כבר ביום הראשון הרבה מאוד מטופלים אשר לא נפגעו קשה עברו לשיקום בקהילה במקומות כאלה ואחרים. חלקם השתחררו הביתה, גם כי לא היה להם מקום במחלקה וגם כי הם בעצמם ביקשו להשתחרר הביתה לאור מצבם הרפואי שלא היה אקוטי. עם זאת, דווקא האוכלוסייה הזאת סבלה מירידה תפקודית. הם פשוט הלכו והידרדרו בבית.
"בשל כך, החלטנו שנבוא לבדוק כל מטופל באופן אקטיבי במחלקות בית החולים השונות. ראינו פחות או יותר כל נפגע מלחמה ובדקנו אם יש לו צורך בשיקום. זאת הייתה עבודה מאוד רצינית. בכל יום הגיעו לבית החולים בסביבות ה-20 פצועים, אך על אף כל הקושי, זה עזר גם למטופל וגם למשפחה שלו להבין לאן פנינו מועדות מבחינה שיקומית".
בנוסף לכל, המחלקה המשיכה לטפל בפצועים שבשגרה. "הבנו מאוד מוקדם שאם אנחנו רוצים לתת מענה גם לאזרחים של האזור, אנחנו חייבים לפתוח עוד מחלקה", הוא אומר. "מטבע הדברים היה עלינו לתת לנפגעי המלחמה איזושהי קדימות. מהר מאוד המחלקה הפכה למחלקה של נפגעי מלחמה. במקביל, פתחנו מחלקה נוספת לשיקום כללי שאליה מגיעים כל סוגי המטופלים, למשל אנשים לאחר אירוע מוחי, מחלות קשות, שברים, קטיעות, מחלות נוירולוגיות וכו'".
מטפלים גם בפציעות נפשיות
נושא העומס שאיתו מתמודדים צוותי הרפואה בשגרה אינו דבר חדש. מדובר בנושא שעלה באופן תדיר על סדר היום, על אחת כמה וכמה בזמני מלחמה. "זה בכלל לא בר השוואה", אומר ד"ר טרגר, "כמובן שקיבלנו פה ושם חיזוקים אבל בסופו של דבר יש לנו צוות שידע לטפל במחלקה של 20 מיטות. כיום יש לנו שתי מחלקות, כמות המיטות הוכפלה. אנחנו מחזיקים בערך 45-40 מיטות מלאות בכל יום. בנוסף, יש רופא בכיר שכל היום מסתובב בין מחלקות בית החולים. אני אישית לא לקחתי יום חופש מתחילת המלחמה, וגם חלק גדול מהצוות ככה. זה לא פשוט".
טרגר מספר כי "רוב רובן של הפציעות של המטופלים המגיעים למחלקה הן פציעות רסיסים או פציעות הדף. רוב ההתעסקות שלנו מתמקדת בסוגים שונים של בעיות תנועתיות שנובעות מאופי הפציעה, וגם בעיות מנטליות ופסיכולוגיות".
עד כמה פציעה יכולה לפגוע במצב הנפשי?
"עזוב מלחמה, גם לבנאדם נורמלי שמתפקד ופתאום נופל ושובר את הירך יהיו השלכות פסיכולוגיות. זה גם הלם וגם חרדה, לפעמים זה דיכאון. אלה תגובות נורמליות, זה לא משהו חריג. אנחנו יודעים לתת לזה מענה. גם הצוות כולו וגם הצוות הפסיכוסוציאלי. אבל במלחמה זה הרבה יותר בולט.
"אם מדובר בחיילים, כמעט כל אחד יכול לספר על חברים שלו שנהרגו או נפצעו מול העיניים שלו, ובכלל כל סיפורי הזוועה של המלחמה. יש השלכות ויש סימנים של מה שנקרא 'טראומה אקוטית' שבחלק מהמקרים, אם לא מטפלים בה, הופכת לפוסט-טראומה".
איך מונעים התפתחות של פוסט-טראומה?
"הצוות השיקומי יודע להתמקד בזה. ברמה מאוד פשוטה זה לדבר ולדאוג לעשייה, בפול ווליום. המטופלים כאן עוסקים כל הזמן בעשייה. היא חשובה להם על מנת להשתקם ולתרגל ולהתחזק. הצוות שלנו מדבר איתם – מהרופא ועד המנקה במחלקה. זו המהות של צוות שיקומי רב מקצועי. זה כמובן מעבר לשיחות המסודרות שהם עוברים עם הפסיכולוגיים והעובדים הסוציאליים. חשוב להסביר למטופלים מה יהיה, מהם השלבים הבאים של התהליך השיקומי, מה יהיו התוצאות שלו וכו'. כל זה תרופה מאוד טובה למניעה של תופעות פסיכולוגיות מאוד קשות בהמשך".
ד"ר טרגר: "אני 30 שנה בתחום וזו חוויית חיי. הרפואה מאוד התקדמה, החיילים והנפגעים שאנחנו מחזירים לחיים כמעט במאה אחוז לא היו שורדים לפני כמה שנים וזה מאוד מרגש ומאוד ממלא"
יש מטופלים שאתה זוכר במיוחד?
"אני יכול לספר לך על מישהו שבא לבקר אותי לאחרונה. זה היה חייל בודד שנפגע מרסיסים. הפגיעה לא הייתה מאוד קשה, אמנם היו רסיסים רבים, אך בגפיים, הם לא חדרו למוח ולא לבית החזה והוא לא היה צריך טיפול נמרץ. עם זאת ולמזלו, בדקנו אותו למחרת וראינו שאין לו את הכוח להתמודד לבד. הוא לא נתן לגעת בו, לא היה מוכן לנסות כלום, כל הזמן היה סגור בתוך המיטה שלו. החלטנו מיד שחייבים לאשפז אותו אצלנו והוא עבר אצלנו חתיכת טיפול.
המחסור בשיקום בולט בפריפריה
"במהלך השיקום הוא עבר כמה ניתוחים על ידי אורתופדים על מנת להסיר את הרסיסים שהפריעו לו לתפקוד. הוא כבר מזמן בבית, ואפילו נסע קצת לבקר בארה"ב. הוא מחייך, שמח ומלא חיים וזה עושה המון טוב בלב. אתמול כשהוא בא לבקר הוא נתן לי במתנה מנורה עם הכיתוב 'הרופא מספר 1' ואני שומר אותה במשרד שלי. דוגמאות הירואיות יש לי הרבה, אבל דווקא לפצועים קשה אני פחות דואג, הם מקבלים הרבה תשומת לב. הוא עצמו, אם לא היינו רואים אותו, הוא היה משתחרר הביתה ואני מבטיח לך ללא צל של ספק שהוא היה הולך לאיבוד. דווקא פה בשיקום הצלנו אותו. זו המון גאווה".
"האתגר הכי בולט הוא החולשה של תחום השיקום הקהילתי. יש לנו חוסרים בארץ, על אחת כמה וכמה בפריפריה"
לאחר 30 שנות ניסיון כרופא שיקום, הוא עדיין חושב שיש עוד מקום לשיפור. "האתגר הכי בולט הוא החולשה של תחום השיקום הקהילתי. יש לנו חוסרים בארץ, על אחת כמה וכמה בפריפריה. זה מגיע למצב שאני מאשפז פה אנשים שלא הייתי חייב לאשפז אם הייתה לי האופציה להעביר אותם לצוות רב-מקצועי באשפוז יום, אבל זה חייב להיות קרוב לבית. בן אדם לא יכול לנסוע למרחקים כל בוקר על מנת להגיע לטיפול. בפריפריה זה מאוד משמעותי".
גם כמות כוח האדם מהווה אתגר. "למזלי, בתחילת המלחמה היה לי מעט עודף של אנשי צוות שמיד נעלם עם פתיחת המחלקה השנייה והביקורים במחלקות. זה הציל אותי. עם התקן שמגיע למחלקת שיקום אחת לא היינו מסתדרים. זה לא קל להכשיר איש צוות, לגדל אותו במקום". הוא מעיד שאי אפשר למצוא סיפוק כזה בעבודה במקום אחר, אבל האתגרים שניצבים בפני מערכת הבריאות עצומים: "חשוב מאוד שתהיה מחלקת שיקום בכל בית חולים כללי במדינת ישראל. כרגע אנחנו עדיין לא שם".
