"מיד כששמענו את ההתרעה, המטפלת הזרה שסועדת אותי ואני ירדנו למקלט בבניין שלנו. כשהיינו כבר שתי מדרגות לפני דלת המקלט, חדר טיל רב עוצמה והבניין ספג פגיעה ישירה. הרעש היה מחריד ולא דמה לשום רעש אחר ששמעתי – הרגשתי כאילו סוף העולם הגיע, ושהכול נחרב מהנפילה הזאת, כל רמת גן".
כך מתארת שפרה שמחי-לוי (88) מרמת גן נפצעה מפגיעת מטיל בבניין רב-קומות בעיר. לבניין ולבניינים הסמוכים נגרם הרס מוחלט. אמבולנס של מד"א פינה אותה לאסף הרופא, ולאחר יומיים היא שוחררה והופנתה למלון הרודס בתל אביב, שם היא מעבדת את הלם האירוע ומעכלת שפציעתה חמורה מששיערה.
"כשקצת התאוששתי, מצאתי את עצמי שוכבת, ועליי בלוקים, אבנים ורסיסים מיסודות הבניין", היא מספרת. "הייתי כולי מכוסה באבק, בשברים של מתכת ובכל מיני דברים שלא זיהיתי מה הם. ניסיתי להתרומם לישיבה, וראיתי שמההדף נקרעו לי המכנסיים – ונורא התביישתי שפינו אותי משם בתחתונים".
7 צפייה בגלריה
שפרה שמחי-לוי עם העובדת הזרה שלה (מימין) ועם מרים אלדד, אחות ומתאמת טיפול
(צילום: אביגיל עוזי )
"חטפתי שטפי דם בידיים, ברגל ובגב"
למלון, כמו גם לשלושים מלונות נוספים שאליהם פונו מבוטחי כללית, מגיעה ניידת של הקופה, מאוישת ברופאה, אחות, מתאמת ועו"סית – שמעניקות טיפול למבוטחי כללית וגם למבוטחי קופות אחרות במצבי חירום. בלובי הקים הצוות נקודת טיפול מזדמנת, שאליה הגיעה גם שמחי-לוי: "מפגיעת הטיל חטפתי שטפי דם בשתי הידיים, ברגל ובגב, וירדתי עכשיו לרופאה שתבדוק למה הפצעים לא מתרפאים".
ד"ר כרמל סידי, רופאת משפחה ממחוז תל אביב של כללית, בשנה האחרונה להתמחותה, בודקת את שמחי-לוי ומתרשמת כי החבלות הרבות שעל גופה מצריכות טיפול מקיף – שאי אפשר לספק בתנאים של בית מלון – ומפנה אותה למלר"ד.
7 צפייה בגלריה
צוות הניידת, מימין לשמאל: עו"ס אילנה רז, ד"ר כרמל סידי, ורד לנדסברג ומרים אלדד
(צילום: אביגיל עוזי)
"כאן אני נכנסת לתמונה – משיגה עבורה, ועבור כל מבוטח שלנו, טופס 17, מנגישה מרשמים, דואגת להפניות מיידיות לרופאים מומחים, מורידה מהם את העיסוק בפרוצדורות וחוסכת מהם בירוקרטיה", מסבירה ורד לנדסברג, מתאמת שירות של הכללית במחוז תל אביב.
מתוך 11,000 המפונים, לפחות 5,000 הם מבוטחי הקופה ששוכנו במספר בתי מלון. "שגרת העבודה שלנו היא כזו שבכל יום צוות הניידת מבקר בשני בתי מלון, ולעיתים גם בנוספים – בהתאם לצורך", מסבירה ד"ר סידי. "לכל מלון יש איש קשר מטעמנו שזמין 24/7, וגם מזעיק אותנו בשעת חירום".
מאיר קורקוס, מפונה מביתו: "אני חולה COPD – מחלת ריאות קשה וסופנית. כשנשמעה האזעקה ירדתי לחדר המדרגות. חיכיתי, וכשכלום לא קרה חזרתי הביתה – ואז היה הפיצוץ. מה זה פיצוץ? כל התקרה עפה מהמקום וממש התלבשה עליי. נפגעתי בראש, בכתף, בגב, בידיים ובצוואר"
שולחן קפה קטן בלובי הופך לשולחן העבודה שלה, כשהלפטופ מחובר לשרתי כללית – כך שהיא חשופה לתיק הרפואי של כל מטופל. "סד"כ הצוות הוא כזה: האחות היא הראשונה שניגשת למבוטח – מודדת לו לחץ דם, דופק וסטורציה, ומעבירה את הנתונים למחשב, כך שכשהוא מגיע אליי אני כבר מעודכנת".
בעת הצורך, האחות גם לוקחת בדיקות דם, מחטאה פצעים, מחליפה חבישות ומבצעת פעולות נוספות שבסמכותה.
"כל התקרה עפה מהמקום"
לעמדה המאולתרת והחשופה, שהצוות מתאמץ לאפשר בה פרטיות ככל שניתן, מתנייד בכיסא גלגלים מאיר קורקוס (63), גרוש, אב לשלושה, תושב בת ים – שמשחזר בהתרגשות את הפגיעה כאילו התרחשה לפני רגע.
"אני תושב בת ים, חולה COPD – מחלת ריאות קשה וסופנית – ומחובר למחולל חמצן. אני גר לבד בבית שאין בו ממ"ד, וכשנשמעה האזעקה ירדתי לחדר המדרגות. חיכיתי, וכשכלום לא קרה חזרתי הביתה – ואז היה הפיצוץ. מה זה פיצוץ? כל התקרה עפה מהמקום וממש התלבשה עליי. נפגעתי בראש, בכתף, בגב, בידיים ובצוואר".
הוא פונה לבית החולים ומשם הועבר למלון הרודס. "באתי עכשיו לרופאה כי התחילו לי חרדות. אני מלא פחדים ולא מצליח לישון. אני רוצה לבקש ממנה הפניה לפסיכיאטר, ושגם תבדוק שאין לי שבר בשום מקום".
ד"ר סידי מציידת אותו בהפניה להדמיות, והמתאמת תקבע לו תור מהיר. "רק מילים טובות יש לי להגיד על הקופה", אומר קורקוס. "מתקשרים אליי, מתעניינים בי, שואלים אותי למה אני זקוק – עושים הכול כדי שארגיש מוגן".
בחלק אחר של הלובי משוחחים מבוטחי הקופה, לבקשתם, עם עו"סיות: "ההתערבות שלנו התחילה כבר בבתי הספר ששימשו נקודת ריכוז ראשונה – לשם פינו אותנו, וכן בימים הראשונים לאחר מועד הנפילה, כשאנחנו עדיין תוך כדי מלחמה".
כוכבה שוורץ, מפונה מביתה: "האזעקה והבום הגיעו יחד בליל המלחמה הראשון, כשעוד היינו ישנים. מההדף נכנס לי רסיס לרגל, התריסים נתלשו ועפו עליי בעוצמה, וכל הבית נהרס. אני נוטלת מדללי דם ולכן איבדתי הרבה דם. סירבתי להתפנות לבית חולים, כי חשבתי שיש פצועים קשים ממני שלהם מגיע הטיפול"
המפונים הפגינו מתח ופחד, חששו לצאת מבתי המלון וחיפשו בהם מרחב מוגן. ככל שחולף הזמן והם מתרחקים מהאירוע, משתנה טווח המצוקות והמאפיינים שלהן. ההלם הראשוני חלף במידת מה, אך למרות זאת, מרביתם עדיין במצב הישרדותי – עדיין לא ממש מתאבלים על אובדן הנדל"ן, תכולתו והמזכרות מאירועי החיים. לוקח זמן לעכל את מצב הפליטות ולנסות להתניע חיים חדשים.
"התפקיד שלנו", אומרת עדי בן מנחם, עו"סית מחוז תל אביב של הכללית, "הוא לא לחטט בפגיעה, אלא להכיל ולמסגר אותה, ולנסות להנמיך את גובה הלהבות. ככל שיתקרב מועד הפינוי מבתי המלון, ותתחיל ההתמודדות הקשה מול מציאות חיים מורכבת – צפויה המצוקה להחמיר ולשנות פניה".
לדבריה, כבר עכשיו יש מפונים שלא סבלו בעבר מבעיות נפשיות, אך חושפים מצוקה גדולה ומופנים להערכה פסיכיאטרית ולמיון פסיכיאטרי. "אנחנו עם יד על הדופק, ומלוות כל מפונה לפי הצרכים העכשוויים והמשתנים שלו".
"אנחנו כאן בשבילם"
כוכבה שוורץ (83) מלווה על ידי נכדתה דניאל לעמדת המרפאה המאולתרת. "אני אלמנה ואם לשלושה, גרה בבת ים עם הבן שלי, שהוא גרוש. האזעקה והבום הגיעו יחד בליל המלחמה הראשון, כשעוד ישנו. מההדף נכנס לי רסיס לרגל, התריסים נתלשו ועפו עליי בעוצמה, וכל הבית נהרס. אני נוטלת מדללי דם ולכן איבדתי הרבה דם. סירבתי להתפנות לבית חולים, כי חשבתי שיש פצועים קשים ממני שלהם מגיע הטיפול".
מרים אלדד, אחות ומתאמת טיפול, נוטלת דם ובודקת לחץ דם – והתוצאות גבוהות. ד"ר סידי מתכופפת לרצפה, בודקת את הדפקים בשתי כפות הרגליים, מסירה את החבישה ומאבחנת זיהום קל, תוך שהיא משתפת את הנכדה, שישנה עם סבתה במלון, בהמלצה על טיפול אנטיביוטי.
"הבית של אבא וסבתא נפגע פגיעה משנית, אבל הוכרז כלא מתאים למגורים, ואני לא יודעת לאן סבתא תלך מפה כשיפנו אותה מהמלון", מתארת הנכדה דניאל קושי נוסף.
"אנחנו משתפרים תוך כדי תנועה, וכבר מנוסים בזיהוי מצבי חירום ובהפניה לגורם טיפולי רלוונטי. אני מספקת מענה אקוטי לצד איזון תרופתי ומעקב אחר חולים כרוניים", אומרת ד"ר סידי.
לדבריה, כמעט כל יום מביא איתו את הדילמות הרפואיות שלו. "טיפלתי במפונה מבוגרת עם פגיעת רסיס ברגל – עשרה ימים אחרי שנפצעה. הרגל הייתה נפוחה ומזוהמת. התלבטתי אם לתזמן לה אחות שתחבר אותה לעירוי אנטיביוטי בחדר שלה, או להפנות למלר"ד – שזמן ההמתנה בו עלול לקחת שעות. ובכל זאת בחרתי באופציה השנייה, והמטופלת אכן אושפזה לקבלת טיפול אגרסיבי".
הבתים של שלושת המטופלים נהרסו כליל, ומצוקת הדיור החלופי עוד לפניהם. "לכן כל כך חשובה המעטפת שאנחנו מספקים למפונים – כי מעבר ליחסי רופאה-מטופלים, אני וכל הצוות משדרים להם שאנחנו כאן בשבילם לא רק לצרכים רפואיים, אלא גם כדי להקשיב להם ולמצוקות הרגשיות שעולות", מסכמת ד"ר סידי.
