בתוך החושך, אי שם עמוק בסבך של דרום לבנון, צועדת קצינה במיל' וד"ר. על גבה ציוד רפואי רב במשקל עשרות קילוגרמים, ובידה מקל הליכה כהה שבעזרתו היא מגששת את דרכה, נזהרת שלא למעוד. מסביב - דריכות שיא ושקט שעלול להתפוצץ בכל שנייה.
סרן (מיל') ד"ר מ' היא דמות חריגה, גם במלחמה שבה החריג כבר הפך לשגרה. בימים כתיקונם היא רופאה בכירה בבית חולים גדול במרכז הארץ, אשת מקצוע מנוסה ומוערכת. אבל מאז אוקטובר היא במילואים. לאחר תקופה כרופאה בחטיבת הצנחנים - שבה הצטרפה לתמרון, השתתפה במבצעים השוטפים וטיפלה בעשרות פצועים - היא משמשת בחודשים האחרונים כרופאה בחטיבת גבעתי.
מ' מעדיפה שלא לחשוף את גילה, אך מספרת שהיא אם לשני בנים המשרתים בעצמם בצה"ל. היא נמצאת בשלב בחיים שבו רופאים במעמדה בוחרים לרוב להישאר במסדרונות הממוזגים והבטוחים של בתי החולים. הקן שלה כבר אמור היה להיות שקט מזמן, אבל אז הגיעה המלחמה. היא בחרה, מיוזמתה, להחליף את הסטריליות של המיון בשינה על רצפה מתפוררת - תחילה בעזה, וכעת בלבנון - לצד לוחמים שרובם בני גילם של ילדיה.
"יש לך זמן? כנסי לעזה"
אף שתחום עיסוקה באזרחות נותר חסוי לבקשתה, מדובר בהתמחות קריטית ומבוקשת מאוד בשדה הקרב. "בצה"ל זה מקצוע מאוד נדרש", מתארת ד"ר מ', המודעת היטב לערך המוסף שהיא מביאה לשטח. "בואי נגיד שאני לא חוששת לא מרפואת שגרה ולא מטראומה - לא טראומה גדולה ולא קטנה".
בתחילת המלחמה, כשביקשה לתרום את חלקה, שובצה מ' תחילה במערך העורפי. אך כשהתאפשר לה, סירבה להישאר מאחור וביקשה לרדת לשטח. "החזירו אותי מפטור של המון שנים", היא מספרת. "בבית החולים הייתי מעורבת באימונים של פיקוד העורף ובנושאי שעת חירום, וכך נוצר הקשר עם המפקדים שם. כשהם עזבו את בית החולים שאלתי אותם: 'אתם צריכים רופאים?'. לא הייתי בטוחה שיקבלו קשישה כמוני, וחשבתי שיציבו אותי באיזו מרפאה. במקום זה אמרו לי: 'מעולה, יש לך זמן? כנסי לעזה'".
ההחלטה להיכנס ללב הלחימה יצרה מורכבות משפחתית. "המחשבה הראשונה הייתה לא לספר להם, למה להדאיג? אבל אז הבנתי שאני לא יכולה לעשות להם את זה. אם חלילה יקרה משהו... אני בעצמי הייתי כועסת מאוד אם מישהו מהם היה נכנס בלי לומר. התקשרתי לבעלי ואמרתי: 'תקשיב, אני נכנסת לעזה'. בהתחלה חשבנו לא לשתף את הבנים, אבל העולם הזה לא זר לאף אחד מהם, וזה לא עבד. התגובה שלהם הייתה מאוד מרגשת: 'אמא, איבדת את הלגיטימציה לדאוג לנו. מעכשיו אנחנו דואגים לך'".
מאז היא מתרוצצת עם הכוחות בכל זירה אפשרית. "מעזה עברתי ללבנון, משם לסוריה ושוב ללבנון, כולל פעולות עומק בכל החזיתות".
בכל אחת מהחזיתות הללו הייתה, וישנה עדיין, לחימה פעילה. את לא פוחדת?
"זה לא פחד, זו דריכות גדולה לקראת הבאות. לקראת סיום הפעילות שלי בצנחנים, כשהם עברו לתעסוקה בגזרה שפחות הצריכה את הנוכחות שלי, אמרתי: 'טוב די, יאללה הביתה. הגיע הזמן שאשתחרר'. אבל אז שאלו אם אני מוכנה לעזור לגבעתי. כשהם עלו לצפון עליתי איתם. כל פעם שאני אומרת 'מספיק', קורה משהו. הציוד כל הזמן עליי, וכשיש הקפצה, תוך דקה וחצי אנחנו על ההאמר, מוכנים לטפל בכל מי שצריך".
"בהתחלה, כל פעם שהייתי צועדת איזה 200 מטר הייתי אומרת 'וואי וואי', עם כל ציוד הלחימה ותיק רופא ענק. היום אני לא מוותרת על כלום, ולרוב לא נותנת לאף אחד לסחוב עבורי. הפחד הכי גדול שלי הוא שמישהו ייפגע כי הוא שומר עליי, אז אני מסתדרת לבד"
הקושי הפיזי ניכר, אבל היא מתעקשת על עצמאות מוחלטת בשטח. "בהתחלה, כל פעם שהייתי צועדת איזה 200 מטר הייתי אומרת 'וואי וואי', עם כל ציוד הלחימה ותיק רופא ענק", היא מודה. "היום אני לא מוותרת על כלום, ולרוב לא נותנת לאף אחד לסחוב עבורי. הפחד הכי גדול שלי הוא שמישהו ייפגע כי הוא שומר עליי, אז אני מסתדרת לבד".
"מתנהלת מול פרוטוקולים שונים. אני צריכה להתאים את עצמי בשבריר שנייה"
(צילום: דובר צה"ל)
היותה אישה, ולרוב היחידה בסביבה גברית לוחמת, אינה מהווה עבורה מגבלה. "איפה שאני נמצאת זה מעולם לא היה אישיו. יש כאן חובשות ופרמדיקיות שמסתובבות יחד עם הכוחות, ולאורך כל הדרך פגשתי נשים מדהימות בשטח, מקצינת האג"ם בפיקוד העורף שגייסה אותי, דרך רופאות ועד קצינות. חשוב לי שמי שאיתי ירגיש בנוח, ולא להפך. אם ישנים במקום חדש, אני תופסת פינה מרוחקת ושואלת את הצעירים: 'זה בסדר שאשן איתכם?'. זה בא ממני אליהם, לא להפך".
השגרה הרפואית בחזית מתאפיינת במעברים חדים מקיצון לקיצון. "עוברים מ-0 ל-100", היא מסבירה. "ישנה שגרת הלחימה, ופתאום קורה משהו והכול נדרך, על אחת כמה וכמה באירוע רפואי. אין דבר כזה 'פצוע קל'. חייל שעור התוף שלו נקרע מפיצוץ אולי מוגדר 'קל', אבל זו נכות, מגבלה לכל החיים. ויש גם רפואת שגרה בשדה הקרב. חיילים זקוקים למענה רפואי אד הוק, כאן ועכשיו, ולא שישלחו אותם מתישהו לרופא בעורף. אני שם גם בשביל זה".
"נפשי נקשרה בנפשו"
מקצוענות הקצה הזו באה לידי ביטוי באירוע קשה בלבנון, שבו לוחם צעיר איבד את שתי רגליו ושרד חרף הפציעה האנושה. ד"ר מ' טיפלה בו תחת אש כבדה דקות ארוכות, תוך סיכון חייה, אך מסרבת לקחת לעצמה את הקרדיט. "תמיד אומרים לי 'הצלת את החיים שלו', אבל לא אני הצלתי אותו - אלא החיילים שלו שהניחו עליו חסם עורקים. התרומה החשובה שלי הייתה לאמן אותם לעשות את זה כמה ימים קודם לכן. נפשי נקשרה בנפשו ובנפש משפחתו הנפלאה, זה קשר לחיים. כשחסר לי קצת כוח, אני באה לבקר אותו בשיקום. כשאני רואה אותו משתקם ומתאושש, אני נזכרת למה אני פה".
המציאות הזו דורשת ממנה גמישות מקצועית חסרת תקדים. "אני מתנהלת במקביל מול ארבעה פרוטוקולים רפואיים שונים לחלוטין: ניהול טראומה טרום בית החולים, טראומה בתוך בית החולים ורפואה צבאית טקטית. אני צריכה להתאים את עצמי בשבריר שנייה. מה שאני עושה בשטח יכול להיות שונה ב-180 מעלות ממה שאני עושה בבית החולים".
"המחיר הנורא שאנחנו משלמים כדי לחיות בשלום בארצנו". לזכר סרן ד"ר אורי יוסף סילבסטר ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
בטלפון שלה שמורות תמונות של חבריה למקצוע ולשירות שאיבדו את חייהם במלחמה, בהם סרן ד"ר אורי סילבסטר ז"ל, שהיה רופא בגדוד שקד של גבעתי ונהרג מפגיעת רחפן נפץ. "התמונות נועדו להזכיר לי את המחיר הנורא שאנחנו משלמים כדי לחיות בשלום בארצנו. כמה כאב נשאר למשפחות ולמי שאוהב אותם, כמה החיים שבריריים, ולמה אני עושה את מה שאני עושה".
"אגיע בשבוע הבא"
בימים האחרונים, אחרי חודשים ארוכים בשטח, יצאה מ' מלבנון. החזרה הביתה, אל חיק המשפחה, מלווה בתהליך הסתגלות מורכב ומרגש כאחד. "זה שינוי פאזה מטורף", היא משתפת. "לוקח זמן לעשות את הסוויץ'. הגוף והנפש עדיין שם. כששומעים זמזום בלבנון כל הגוף נדרך ורצים לתפוס מחסה. כשיש זמזום בבית, אני צריכה להזכיר לעצמי שהכול בסדר, זה רק השכנים שמתקנים את הפרגולה".
"אני שואלת את עצמי איפה אני יותר משמעותית". סרן ד"ר מ' בחרה להיות רופאה עם חטיבה מתמרנת
(צילום: דובר צה"ל)
ההפוגה מאפשרת לה להתפנות סוף סוף ל"דברים הרגילים של החיים", ובראשם זמן איכות עם הבנים שחוזרים בעצמם מהצבא. השבוע חזרה לצפון, הפעם כמטיילת. "אתמול ירדנו לנחל עמוד. בעלי שאל אותי איך זה לצעוד בלי 30 קילו על הגב. איזו קלילות! תענוג".
למרות בני המשפחה, שקוראים לה לסיים את ההרפתקה הצבאית ולהישאר בבית, מ' מבהירה ש"זה לא סוף דבר, זו הפוגה. בתקופה כל כך ארוכה יש דילמה אמיתית איפה אני צריכה להיות. ברור לי שאני במקצוע שהוא מאוד משמעותי לצוות שלי, למטופלים ולבית החולים. מול זה, אני רופאה עם חטיבה מתמרנת בחזית. אני שואלת את עצמי איפה אני יותר משמעותית".
ומה התשובה?
"אתמול קיבלתי הודעה שרוצים שאחזור ללבנון כבר מחר. אמרתי להם: 'מחר אני לא יכולה, אגיע בשבוע הבא'".
