ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר גלעד בודנהיימר, אמר הבוקר (שני) כי אף שאין בישראל גל אובדנות בעקבות מלחמת חרבות ברזל, הוא עדיין חושש מהעתיד הקרוב. בראיון בוועידת הבריאות של ynet ו"ידיעות אחרונות" הוא הוסיף: "הרבה פעמים אחרי אירוע טראומתי עלול להגיע גל כזה. מצד אחד אנחנו מאוד דואגים ומנסים לחזק את המערכות מחשש מגל כזה, ומצד שני אנחנו רואים את החוסן של האזרחים בישראל. קהילתיות ומשפחתיות בישראל הן גורמי חוסן משמעותיים".
צפו בפאנל של נפגעי פוסט טראומה:
אילו אוכלוסיות נמצאות יותר בסיכון?
"אנשים עם מערכת תמיכה פחות טובה, למשל אנשים בודדים. צריך לבדוק כיצד לתמוך בהם. אנחנו חוששים גם לשלומן לשלם קבוצות כמו חיילים, משפחות שכולות ומשפחות שנפגעו בדרך אחרת".
חשיפה נרחבת לניסיון האובדני של הפרקליטה הצבאית הראשית משפיעה על מתמודדי נפש?
"לא אכנס למקרה הפרטי אבל אגיד באופן כללי שאנו לא אוהבים את החשיפה התקשורתית הדרמתית סביב מעשי אובדנות. אנו לא ממליצים לציבור לצפות ולהתעסק במעשים כאלה כי זה מכניס רעיונות ומביא למקומות לא טובים. הצד השני של זה הוא איך אפשר להשתמש במה שקרה כדי לעלות מודעות. אם הייתי צופה עם הילדים הייתי מדבר איתם על מה עושים כשאנו במצוקה.
"נגיד שיש לי חבר שחזר ממילואים והוא נראה לי לא 100, עם מצב רוח ירוד, לא יוצא מהמיטה. אני אגיד לו: 'אחי, אני דואג לך. מה קורה? יש לך מחשבות על לעשות לעצמך משהו לא טוב?'. ככל שאתה נמצא איתו, ולא משאיר אותו לבד, הוא מרגיש עטוף. ברור שכשמישהו מגיע למחשבות ומצבים מסוכנים יש לפנות לאנשי מקצוע או קווי סיוע או מרכז חוסן. חשוב גם להימנע מגורמים מסכנים כמו כלי נשק. אם יש נשק בבית, חשוב להוציא אותו משם. הפסיכיאטר או הפסיכולוג יכול לסייע בהמון דברים, אבל בסוף הקהילה שבה אנו חיים משמעותית".
קיימת עלייה בתחלואה נפשית מורכבת.
"כן, אנחנו בהחלט רואים במרפאות לבריאות הנפש מצבים יותר קשים. ההיגיון אומר שאנשים היו עסוקים במלחמה והישרדות ועכשיו הם פנויים יותר לטיפול. ראינו את זה גם אצל חלק ממשפחות חטופים. אנחנו אומרים לאנשים: אל תחכו עד שהמצב יהיה קשה".
אין כמעט אדם בישראל שמלחמת חרבות ברזל ובעיקר אירועי 7 באוקטובר לא שרטו פצע בנשמתו. בחזית ההתמודדות הזו ניצבים לוחמים ולוחמות שראו את המראות בשטח ואיבדו חברים. בפאנל בנושא בוועידה השתתפו אורי אהרנפלד, איציק סעידיאן ונדב וירש, שלושה שחוו את ההתמודדות הנפשית עם השלכות ההשתתפות בקרבות, והשתתפו במאבקים מול הממשלה ומול גורמים במשרד הביטחון שיכולים לסייע להם.
סעידיאן מתמודד עם הלם קרב מאז מבצע צוק איתן, אחרי שאיבד שבעה חברים בעזה. לפני יום הזיכרון באפריל 2021 הוא הצית את עצמו מול משרד אגף השיקום. "אחרי שנגמרה המלחמה חוויתי סימפטומים ובהתחלה די התכחשתי לזה", הוא מספר. "זה התחיל בלא לישון בלילות, ואז להתעצבן מכל דבר קטן, עד שיום אחד התעוררתי מסיוט במהלך תרגיל חטיבתי כשהסמל שלי תפס אותי עם הנשק האישי, טעון, תוך כדי שאני צועק. אני זוכר ששכבתי על הרצפה ולא הבנתי מה קורה. זה הרגע שהבנתי שאני חווה משהו שאני לא יכול להתעלם ממנו.
"אחרי זה צריך להתמודד עם השגרה של החיים – לעבוד, להביא כסף לשכירות - ולאט לאט המצב הדרדר למצבים מאוד קשים. הגעתי לרחובות, למקומות מאוד לא פשוטים. לקח לי זמן לבקש הכרה מאגף השיקום. עד שלא הגעתי למחלקות פסיכיאטריות ואשפוזים ארוכים לא ביקשתי הכרה למרות שהיה לי קשה מאוד".
היום אתה ממשיך ללוות הלומי קרב. מה לתפיסתך השתנה לאורך השנים?
"מחסום הבושה קטן. הוא לא נעלם, אבל קטן. ההכרה היום היא הרבה יותר מהירה. אני הייתי צריך להתמודד עם המון בירוקרטיות ועם ועדות, והיום התהליך הוא יותר מהיר. אבל עדיין לא תפסנו את הרעיון הכללי של הדבר הזה. עדיין הפציעה הזאת היא פציעה שקופה. עדיין לא מבינים עד כמה הפציעה הנפשית קשה, לפעמים יותר מפציעה פיזית. כי כשהנפש שלך בריאה, גם אם הגוף שלך לא בשיא שלו, אתה עוד יכול לצאת מהבית, להיות בתנועה. אבל כשהנפש שלך שבורה, אתה לא יכול אפילו להתחיל תנועה".
וירש, מייסד פורום "יהלומי קרב" הוסיף בדיון: "הפורום הוקם אחרי האסון של איציק. עברנו סוג של שינוי. היינו לוחמים בוערים ולאחר מכן אנשים התפצלו כל אחד לדרכו. החלטנו רוצים לשנות את המדיניות וההתייחסות להלומי הקרב. אני רוצה להאמין שהאסון של איציק לא היה לשווא. על רקע כל הדברים שקורים - כל האובדנות המטורפת שנובעת מההזנחה הפושעת בנושא בריאות הנפש בכלל במדינה והלומי הקרב בפרט - המטרה שלנו היא לאגד את כולם על מנת לאפשר לנו עתיד טוב יותר. המטרה היא שמדינת ישראל תשנה את המדיניות שלה כלפינו".
אורי אהרנפלד הוא פדוי שבי ממצרים ומתמודד עם הלם קרב עוד ממלחמת מיום הכיפורים. הוא מנכ"ל עמותת "ערים בלילה", שהוקמה מתוך צורך של פדויי השבי מכלל מלחמות ישראל שלא קיבלו מענה למצבם וצורכיהם. "אתן לכם פרספקטיבה יותר רחבה", הוא אומר. "החבר'ה הצעירים כאן קיבלו חלק על מגש של כסף בדרך שאנחנו התחלנו לסלול. אבל גם לנו לקחו כמה עשרות שנים בלי שקיבלנו שום מענה. עד לפני 25 שנה בכלל לא היה דבר כזה 'פוסט-טראומה' או הלם קרב. אף אחד לא דיבר איתנו בכלל. למרות שחבר'ה שלנו, כולל אני, ביקשנו עזרה. אמרו לנו שאין דבר כזה. אז המשכנו בחיים.
"רובנו השתלבנו בצורה כזו או אחרת בשוק העבודה, במסגרת חברתית, אבל לפני כ-25 שנה הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות שינוי. הקמנו את העמותה ותוך פרק זמן יחסית קצר הצלחנו לגרום לאגף השיקום להכיר בפוסט-טראומה ופדויי השבי. בהמשך עבר חוק פדויי השבי, וכיום אנחנו נמצאים בבג"ץ מול המדינה להכיר במחלות נלוות. כל המחקרים מעידים על כך שפוסט טראומה, הפציעה השקופה הזאת, גורמת לקשת רחבה של מחלות שאינן מוכרות לצורכי טיפול על ידי שום גורם".
