הבוקר ההוא התחיל די שגרתי, לפחות כמו בימי המלחמה. רס"ר מ' היה בעיצומה של עוד פעולה, אחת מיני רבות בשטח. אך בתוך דקות השגרה נקטעה באחת כשמ' וצוותו נקלעו למארב של 14 מחבלים בלבנון - עם ירי כדורי קלצ'ניקוב בלתי פוסק, ו-RGP אחד שהעיף את כולם באוויר. מ' נפצע קשה. עכשיו, ממרחק של כמעט שנה אחרי, הוא מספר איך בוקר מבצעי אחד הפך למסע מפרך של הישרדות, אשפוז, ניתוחים ושיקום ארוך.
"אני בצבא כבר 12 שנה, מתוכן תשע בקבע באותו תפקיד בהנדסה קרבית - מנהל עבודה בצמ"ה", מספר מ', בן 30 מעכו. "ב-7 באוקטובר, כשהכול התחיל, זה תפס את כולנו לא מוכנים. הייתי בבית והוקפצתי כמו כולם. ישר עליתי לגדוד. עשינו את כל מה שמסביב ונכנסנו לתוך עזה".
לאחר כמעט שנה של לחימה אינטנסיבית בעזה הועבר מ' מעזה ללבנון. במשך כמה שבועות הם חיו על הקו, נכנסו ויצאו ממשימות, ניקו שטחים והכינו יעדים. הכול התנהל לפי התוכנית, עד הבוקר שבו בתוך שניות הכול התהפך. "באותו יום נכנסנו ללבנון לעוד משימה: לנקות קו בתים ראשון, להרוס את הכול, לחשוף את השטח שיהיה חלק ונקי מול הבניינים ממול", הוא משחזר.
"יצאנו בשעה ארבע וחצי בבוקר, אני ועוד שלושה D-9 ומ"פ של שריון. כשהגיעה השעה שמונה וקצת סיימנו את כל העבודה. נשארה עוד משימה אחת: לפרוץ ציר כדי להגיע לנקודה למעלה, כדי שזווית העין תהיה יותר טובה". מ' התנדב מיד. "כמובן שאמרתי שאני אעשה את זה. בתור מפקד רציתי להוות דוגמה, וגם היה צריך מישהו עם ניסיון. עברתי לטנק של המ"פ ונסענו לראות את העבודה. ירדנו מהטנק, הלכנו ברגל שלוש דקות למקום העבודה והסברתי לו מה אני צריך לעשות, ואיפה הוא צריך לעמוד בשביל להגן עליי תוך כדי שאני עובד".
אלא שהפעולה נקטעה באחת. "איך שהסברתי לו איפה להתמקד, בדיוק במילה האחרונה - בום! התחלנו לקבל ירי מטורף של קלצ'ניקובים", מתאר מ'. "רצנו לכיוון הטנק. אני זוכר שראיתי את היריות פוגעות באדמה, הכול עף מסביב. אתה שומע את השריקות ליד האוזן, רואה את הכדורים נוחתים לידך, ממש כמו בסרטים. אנחנו באים לטפס ולהיכנס כל אחד לכיפת מפקד שלו. לא הספקנו להיכנס, חטפנו RGP ועפנו באוויר. בדיעבד נפלנו למארב של 14 מחבלים. לא ידענו את זה. זחלנו למחסה. הוא היה ממש פצוע אנוש, אני הוגדרתי כפצוע קשה. המשיכו לירות. איבדתי הכרה עד שבאו לפנות אותי".
חמישה ניתוחים ואמונה אחת
מ' וחברו פונו במהירות למנחת הקרוב. למרבה ההפתעה, את ההכנה לאותו מנחת הכין בעצמו יום קודם לכן. "הכנתי לעצמי את השטח, כמו שאומרים, לפציעה. כי בדרך כלל לא מנחיתים ככה מסוק סתם. אתה צריך לעשות לו סוללות מסביב, שזה יהיה מתוחם טוב", הוא מסביר. "לקחו אותנו לשם, מהמנחת ישירות לרמב"ם".
משדה הקרב עבר אל מיטת בית החולים. הייתי מונשם מורדם. כשהתעוררתי הייתי כולי בגבס. היה לי רסיס ליד בית השחי, ממש ליד הלב. הרופאים אמרו לי שהוציאו אותו מיד בחדר הניתוח, כי הוא היה ממש מסוכן. הייתי עם רסיסים ברגל, ברך שבורה, צולבת קרועה. באוזניים לא שמעתי כלום", הוא משחזר.
"אחר כך עברתי לשיבא, שם הייתי מאושפז שמונה חודשים. עברתי חמישה ניתוחים: שלושה ניתוחים לרגל, אחד לאוזן ואחד לאצבע ביד. איבדתי חלק מהראייה, ועכשיו אני עם משקפיים. נותחתי באוזניים, שמו לי צינוריות, ואני עם מכשירי שמיעה. ה-RPG פגע בדיוק חמישה סנטימטרים מתחתינו. חמישה סנטימטרים למעלה ולא הייתי מדבר איתך היום. זה ממש נס", הוא מספר.
"שנה הייתי מרותק לכיסא גלגלים. לא יכולתי ללכת, לא לדרוך, לקום, לשטוף פנים, לעשות צרכים. הרגשתי כמו תינוק, זה היה שובר מנטלית. ממנהל עבודה שאחראי על קרוב ל-30 חיילים - הפכתי לבנאדם שבסוף לא יכול לצחצח שיניים לבד"
בבית החולים גילה פרט נוסף שהוסיף ממד מצמרר לסיפור. "כששכבתי בבית החולים היה פצוע אחד לידי. החבר שלו, שגם הוא היה פצוע, הגיע לבקר אותו. הוא היה בתקרית שלנו. הוא סיפר לי שהוא היה בתוך בית. הוא היה ממש באירוע וראה הכול. הוא סיפר ששלושה מחבלים באו לעשות לנו וידוא הריגה, כי הם ראו אותנו עפים וזוחלים. הם באו ממש לסיים אותנו. הוא ירה בהם. ואז כשהוא יצא מהבית, גם הוא קיבל כדור בצוואר. אחר כך הוא שכב לידנו בבית החולים. היה סביב זה בלגן גדול. תבין את הנס הזה. לא ברור איך אני פה".
אבל הקרב האמיתי באמת התחיל רק לאחר הפציעה. מ' מספר על חודשים ארוכים של שיקום מפרך, שכל יום בהם היה מאבק בפני עצמו. "אני עוד מעט חוגג שנה לפציעה ולחיים החדשים", הוא אומר. "קיבלתי את החיים במתנה. נולדתי מחדש ב-24 באוקטובר. בבית חולים שיבא יש לך כל יום לוח זמנים מסודר - פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, פסיכולוג, פסיכיאטרים, בדיקות. עובדים איתך על הרגל, על הכול. באים אנשים מבחוץ שרוצים לעזור, וגם בבתי החולים עצמם, הפיזיותרפיסטים, המרפאים בעיסוק, הם איתך כל הזמן. כל היום יש שעות מסודרות, בדיקות, צילומים. ככה מעבירים שמונה חודשים - מניתוח לניתוח".
גם הניתוחים עצמם לא עברו בקלות. "היו מקרים שהייתי מתעורר מההרדמה ומרגיש שאני שוב בתוך לבנון. הייתי קם עם דופק 250, לא מתאושש טוב. היו צריכים להרדים אותי שוב, וזה קרה במשך חמישה חודשים", הוא מספר בגילוי לב.
בתוך כל זה, הוא מתאר שגרה לא פשוטה של התמודדות עם פציעה. "שנה הייתי מרותק לכיסא גלגלים. לא יכולתי ללכת, לא לדרוך, לקום, לשטוף פנים, לעשות צרכים. אתה חייב מישהו שיעזור לך. הרגשתי כמו תינוק, זה היה שובר מנטלית. תחשוב, ממנהל עבודה שאחראי על קרוב ל-30 חיילים ומלמד אותם איך להפעיל, איך לעבוד ואיך לעשות את הדברים - הפכתי לבנאדם שלא יכול לצחצח שיניים לבד".
לא לבד במסע
אבל לצד הקושי, מ' מצא גם נקודות אור. "הכרתי שם מלא חברים, פצועים, שעד היום אני בקשר איתם", הוא מספר. "אתה יודע, כל דבר שהוא רע יש בו גם משהו טוב - זה שאנשים עוברים איתי את אותם דברים. כל פציעה לגופה, יש פצועים יותר קשים ממני ויש פחות, אבל כולנו באותו סרט, באותה הבנה. כולנו באותה סירה. גם אם מישהו נראה הכי בריא בעולם, בסוף הנפש שלו יכולה להיות מרוסקת. למדתי שאי אפשר לשפוט אף אחד, כי אתה לא באמת יודע מה הוא עובר ומה הוא חווה. וזה אולי הדבר הכי יפה שיצא מכל זה".
את הכוחות מצא גם בבית, במשפחה הקרובה ובבת הזוג. "אני אצל אמא שלי. היא לא עזבה אותי לרגע. היא מטפלת בי, עוזרת לי, לוקחת אותי, מה שצריך", הוא מתאר. "וגם בת הזוג שלי: היא עשתה איתי את כל התהליך הזה. ישנה איתי בבתי החולים, הפסידה עבודה. היא עובדת במשטרה וגם בכוחות הביטחון. אחרי שסיימה את העבודה - באה אליי. אנחנו גרים בצפון, והיא נסעה כל פעם למרכז, עברה איתי את כל השיקום, את כל הניתוחים. הכול. כמו מלכה".
על הרצון לחזור לצבא: "זה היה ברור לי חד משמעית. את כל שמונה החודשים האלו עשיתי הכי מהר שיש: כל חודש וחצי עוד ניתוח ועוד ניתוח בשביל לחזור כמה שיותר מהר. ובסוף חזרתי. נכנסתי לעזה. הייתי שבוע בתוך הלחימה. נלחמתי כי הייתי צריך את זה בשבילי, לסגירת מעגל. בשביל להגיד - 'לא ניצחתם אותי'. פצעתם אותי, אבל לא הצלחתם להרוג אותי. והנה אני פה, ממשיך להילחם"
כמעט שנה אחרי, מ' מביט לאחור ומתקשה להאמין בעצמו. "בסופו של דבר אני מסתכל על זה כמעט אחרי 11 חודשים, ואני אומר 'וואו, עברתי חתיכת דרך בשנה הזאת'", הוא אומר. גם היום, השגרה שלו עדיין סובבת סביב טיפולים. "אני עדיין עובר שיקום בבית החולים בני ציון בחיפה, שלוש פעמים בשבוע. עדיין אותו הדבר: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק. עדיין הרגל לא חזרה לאותו המצב. אני עם מכשירי שמיעה ומשקפי ראייה".
הוא התעקש לחזור לצבא. "אתה יודע, צריך להמשיך להגן על המדינה", הוא אומר, "זה היה ברור לי חד-משמעית. עשיתי את כל מה שיכולתי. את כל שמונה החודשים האלו עשיתי הכי מהר שיש. בדרך כלל אף אחד לא עושה ניתוח אחד לחודש-חודשיים. עשיתי כל חודש וחצי עוד ניתוח ועוד ניתוח בשביל לחזור כמה שיותר מהר, ובסוף חזרתי. נכנסתי לעזה. הייתי שבוע בתוך הלחימה. נלחמתי כי הייתי צריך את זה בשבילי, לסגירת מעגל. בשביל להגיד 'לא ניצחתם אותי'. פצעתם אותי, אבל לא הצלחתם להרוג אותי. והנה אני פה, ממשיך להילחם. חזרתי להילחם לשבוע, ואחרי זה הבנתי שזה קצת גדול עליי".
היום הוא כבר מתכנן את הצעד הבא. "עכשיו אני יוצא ללימודים, תואר בקרימינולוגיה. אני צריך לעבור עוד שני ניתוחים. יש לי עוד ניתוח אחד שבעוד חודשיים אני אמור לעבור. אני אצא ללימודים, אשתקם כמו שצריך, אעשה את הניתוחים שאני צריך לעשות ונחזור כשירים יותר וחזקים יותר. עדיין יש לי כוונה לחזור לצבא. אֶשָּׁאֵר בצבא, אני חושב, עד הפנסיה שלי. ככה אני רואה את זה".
מסר לסיום?
"שכולנו נהיה מאוחדים. תאהבו אחד את השני, ואל תשפטו אדם. תסתכלו עליו בגובה העיניים. לכו תדעו מה הוא עבר ומה הוא לא עבר. אין לשפוט. בקיצור - שכולנו שנדע להיות בני אדם".
