ד"ר גבריאל (גבי) ויסמן, ניצול שואה, לוחם פלמ"ח וקצין בריאות הנפש הראשון של צה"ל הלך לעולמו בגיל 97. אדם שחייו שזורים כמעט בכל צומת מכונן של המדינה, מהשואה, דרך מלחמת העצמאות, ועד להקמת מערך בריאות הנפש הצבאי, תחום שכיום ברור יותר מתמיד עד כמה הוא קריטי.
בתו, הסופרת והמאיירת שירלי ויסמן, ובנו, השחקן והבמאי ארז שפריר, סיפרו באולפן ynet על האיש שמאחורי התפקידים, הדרגות והספרים, אבא וסבא, שהיה עבורם נוכחות חיה, יומיומית, אוהבת ומעורבת עד יומו האחרון. צפו בריאיון המלא:
"היה בראש החנית של החלוצים שהקימו את היחידה לטיפול בנפגעי נפש ובהלומי קרב" | הריאיון המלא
(צילום: ליאור שרון)
השריד היחיד מהמשפחה שלו
ויסמן נולד בשנת 1928 בפולין. כילד עבר את התופת בגטו ורשה, נתפס, שהה במחנה המוות מאוטהאוזן ושרד לבדו. "הוא בעצם נשאר שריד יחיד לכל השבט של המשפחה שלו", סיפר ארז שפריר. "הוא הסתובב עם ניירות מזויפים בכפרים בפולין, עבר דרך גטאות ומחנות ריכוז, עבר את כל מוראות המלחמה בצורה הכי טראומטית שיכולה להיות".
בשנת 1946 עלה לארץ, ובמסגרת עליית הנוער נקלט בקיבוץ דן למשך כשנה. במאי 1948 התגייס לצה"ל, עבר הכשרה בעפולה ושירת כרובאי בגדוד השישי של חטיבת הראל. בזיכרונותיו תיאר את הקושי העצום של ניצולי השואה שנקלטו אז בצבא: "נקלטנו בקושי בגדוד אשר דימם ולא היו לו הכלים לקלוט אותנו שדממנו מפצעי השואה שטרם הגלידו. היו לנו שני קורבנות אשר נפלו בכפר בילו ולא היו לנו הכלים להתאבל עליהם. תחושת היתמות הייתה קשה וכן של בדידות עמוקה".
"במלחמת יום כיפור הוא נסע בימים הראשונים לחזית כדי לטפל באופן אישי בהלומי קרב, וחזר עם סיפורים מאוד קשים. הוא היה מהאבות המייסדים של תחום בריאות הנפש בצבא, והיום אנחנו מבינים יותר מתמיד איזו חשיבות קריטית יש לטיפול בנפגעי נפש בלוחמים"
לאחר המלחמה בנה ויסמן את חייו בארץ, תרתי משמע. "אבא שלי היה ממקימי מדינת ישראל", סיפרה בתו. "הוא הגיע ב-1947, גורש לקפריסין, חזר ב-1948, בנה את המדינה, עבד כפועל בניין, בנה בניינים. אחר כך התחיל בעבודה סוציאלית, לטפל בילדים".
בהמשך למד והפך לפסיכולוג, סקסולוג ומומחה למצבי דחק. במשך כ-70 שנה עסק בטיפול נפשי, ועד גיל 90 המשיך לעבוד כפסיכולוג פעיל. בין השנים 1962 ל-1978 שימש כקצין בריאות הנפש הראשי של צה"ל. ענף בריאות הנפש בצה"ל הוקם באופן רשמי בתקופת מלחמת ששת הימים, והוא היה קצין המערך הראשון.
"הוא היה בראש החנית של החלוצים שהקימו את היחידה לטיפול בנפגעי נפש ובהלומי קרב, עוד לפני שהיחידה בכלל הייתה קיימת", סיפר שפריר. "במלחמת יום כיפור הוא נסע ממש בימים הראשונים לחזית כדי לטפל באופן אישי בהלומי קרב, וחזר עם סיפורים מאוד קשים. הוא היה מהאבות המייסדים של התחום הזה, והיום אנחנו מבינים יותר מתמיד איזו חשיבות קריטית יש לטיפול בנפגעי נפש בלוחמים".
"גאה להיות הבת שלו"
הטראומה האישית שעבר בילדותו לא הוסתרה, אלא להפך, הפכה למצפן. "אבא לא הסתגר בקודרנות", אמר שפריר. "הוא היה מאוד פתוח, סיפר, שיתף. זה בער בעצמותיו, איך לעזור לאנשים שסובלים מטראומות, איך להוציא אנשים ממצבי דחק וסיטואציות שחורות. הוא ידע מה זה לאבד משפחה, ומה זה להתמודד עם מצבי קיצון, וזה היה בקשר ישיר לבחירה המקצועית שלו".
שירלי הוסיפה זיכרון משפחתי עמוק: "אמא שלו אמרה לו שהכי חשוב זה לשרוד. 'לא משנה מה, תעשה הכול, רק תשרוד ותספר לעולם מה עברת'. והוא לא רק שרד, הוא התחתן, הקים משפחה, ילדים ונכדים. אני גאה להיות הבת שלו".
לצד עבודתו המקצועית היה ויסמן גם סופר. הוא כתב ביוגרפיה אישית, ספרים מקצועיים על מצבי דחק הנלמדים באוניברסיטאות, ספרים על הצבא מנקודת מבט נפשית, רומנים וספרים שעסקו גם בסיפור האהבה הגדול שלו עם אשתו. שירלי עצמה היא מאיירת ספרי ילדים כבר כ-20 שנה, בארץ ובחו"ל, ואף כתבה ספר בהשראת אביה.
"הבן שלי חזר יום אחד מהגן ואמר: 'אמא, סבא כל כך עתיק, הוא כמעט בן 100, הוא צריך להיות במוזיאון'", סיפרה. "אז כתבתי ספר על סבא, על זה שהוא אוהב לספר על ההיסטוריה שהוא חווה. בספר הוא נהיה מפורסם, הילדים מתגעגעים אליו, גונבים אותו מהמוזיאון ובסוף כולם נשארים ביחד".
בשנים האחרונות לחייו התגורר ויסמן עם משפחתו ברמת חן שברמת גן. "גרנו יחד שבעה אנשים בבית אחד", סיפרה שירלי. "אבא שלי והמטפל, בעלי ואני ושלושת הבנים שלי. 16 שנה טיפלנו בו, עטפנו אותו באהבה. הוא אף פעם לא היה לבד. הנכדים היו איתו כל יום, מנגנים, שרים. הוא היה חלק בלתי נפרד מאיתנו".
