הנחישות מנצחת
פרופ' אייל שיינר, מנהל מחלקת נשים ויולדות בסיכון במרכז הרפואי סורוקה: "כרופא רב ניסיון אני מלווה לא רק נשים שחוות היריון תקין, שהכול בו ורוד ומרגש. יוצא לי לא פעם גם ללוות מקרים פחות משמחים. כאלה המסתיימים בהפלה, בלידה מוקדמת, בגילוי מומי עובר המחייבים הפסקת היריון ועוד. אבל את המקרה של גברת א' לא אשכח כל חיי. ההיכרות נוצרה במסגרת המרפאה להיריון בסיכון. הם היו בני זוג שחוו שלוש לידות שקטות ברצף, שכולן הסתיימו באסון בין השבועות 30־37. במעקב של ההריונות האלה הכול היה תקין. גם אחרי כל לידה שקטה שכזו, כשניסינו לברר את הסיבה שגרמה לה, נשארנו חסרי אונים. כלום לא קידם אותנו לתובנה מה קרה, למה היריון התפתח באופן כל כך תקין, ופתאום העובר מת.
"הייתי אובד עצות ונבוך. ולכן, כשליוויתי גם את ההיריון הרביעי, החשש שלי היה גדול. כל אימת שהנחתי את המתמר על הבטן שלה, רעדתי. אבל זו הייתה דווקא היא שהרגיעה אותי, הרופא: 'יהיה בסדר דוקטור, אל תדאג', היא אמרה שוב ושוב. הייתי יוצא שטוף זיעה מהחדר, ומהצד השני מתפעל ומתעודד ממנה. מניין שאבה כוחות? היא עברה גיהינום של ממש, ועדיין הייתה זו שעודדה אותי. היא שבתה את נפשי. ממנה למדתי שיעור בנחישות שמנצחת פחדים".
כוחה של אהבה
ד"ר טטיאנה מיכאלוב, מומחית ברפואה פנימית, ניהלה מחלקת קורונה במרכז הרפואי הלל יפה: "זה קרה בגל הקורונה הראשון, כשהמגפה נפלה עלינו משום מקום וחייבה אותנו ללמוד להילחם בה תוך כדי הליכה. יום אחד מביאים אלינו בחור צעיר, בן 36, מאוד מפוחד וגם מאוד חולה. הוא היה במצב מאוד קשה ולא יציב, כפסע לפני הנשמה. למרות החולשה שגרמה לו המחלה, הוא היה מאוד לעומתי כלפי הצוות והתנגד לכל מה שהוצע לו. הוא לא שיתף פעולה עם הפיזיותרפיסטים שניסו לתרגל איתו נשימה, תלש מדי פעם את מסכת החמצן והיה באנטי ובאי־שקט מאוד גדולים. שיתפנו את העובדות הסוציאליות וגם הן לא הצליחו להרגיע אותו.
"פתאום נזכרתי שהוא התחתן לא מזמן. התקשרתי לאשתו, שסיימה בביתם החלמה מקורונה, וביקשתי ממנה להגיע אליו. ללא היסוס היא הגיעה, התמגנה, ומלבד הפסקות אוכל וקפה, היא לא עזבה אותו לרגע. וככה, כשהיא על ידו, סערת הרגשות שלו בבת אחת התמתנה. הוא תירגל נשימה, נשאר עם המסכה ושינה את גישתו לטיפול. וכשמצבו הנפשי התייצב, היה קל לו, ולנו, בהתמודדות הזאת. כך למדתי על כוחן המרפא של האהבה והמסירות, וזה היה שיעור לחיים".
להקשיב לחולה
ד"ר עידית תמיר, מנהלת היחידה לנוירוכירורגיה תפקודית במרכז הרפואי בילינסון: "במהלך 2019 מגיע אליי למרפאה בחור בן 40 בכיסא גלגלים ומספר שהיה איש בריא ופעיל ולפתע הגיע למצב של קומה. הוא הובהל לבית חולים אחר, הורדם והונשם, ובהדמיות שעבר זוהה דמם מוחי צמוד לגזע המוח. הרופאים לא ידעו בשלב הזה אם מקור הדמם הוא מולד, או שנגרם בגלל גידול. לימים גמלו אותו מההנשמה ואחרי השיקום הוא מצא את עצמו מרותק לכיסא גלגלים, עם חצי פנים משותק, מתקשה בדיבור ובליעה, כשרק מצבו הקוגניטיבי לא נפגע. לימים התווסף לכך רעד בפנים, בלסת ובגפיים השמאליים.
"אליי הוא הגיע בבקשה לעבור הליך ניתוחי מוחי להפסקת הרעד. מכל הרעות החולות שפקדו אותו – זה הדבר שהכי הפריע לו. הסברתי לו שהניתוח עלול לסכן את חייו, גם לא בטוח שיועיל, וזו גם לא נחשבת סיבה מספקת להליך כזה. אבל הוא היה ממוקד מטרה, אמר 'או ניתוח או המתת חסד', והסביר שהרעד מטריף אותו. אחרי התלבטות החלטתי לשים בצד את הרפואה 'היבשה' וללכת עם מה שהחולה רוצה. אם במיעוט הנדל"ן הגופני שיש ברשותו רק הרעד מציק לו – צריך להיענות לבקשתו. השיעור שלמדתי: להקשיב לחולה ולא לפעול רק משיקולים מדעיים".
האדם בתוך המחלה
ד"ר אורן טנא, מנהל המרפאה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי איכילוב: "ממטופל אחד, נקרא לו דני, למדתי שיעור על החיים. מגיל צעיר הוא חולה בסכיזופרניה שעמידה לתרופות, ושנים ארוכות בילה באשפוז. תרופה חדשה שניתנה לו הצליחה במעט לדכא את סימני המחלה אבל הפסיכוזה ממשיכה. בכל רגע נתון הוא משוכנע שמצלמים אותו ועוקבים אחריו. הוא רדוף מקולות שלא קיימים, כשחלקם מעליבים ופוגעים בו. אליי הוא מגיע פעם בחודש ומספר: 'אני יודע שאתה לא מאמין לי אבל אני לא מדמיין שום דבר. הכול אמיתי. ובכל זאת אני אוהב אותך'.
"בשנים האחרונות הוא גר בהוסטל למתמודדי נפש, ובסופי שבוע נוסע לצפון הרחוק לטפל בהוריו הקשישים. הוא קונה להם אוכל, מנקה ומבשל ובעיקר מרגיש אוהב ואהוב. במקביל להזיות הקשות שלו דני מצליח ליצור חיים מקבילים ומשמעותיים, של נתינה וראיית האחר. וזה השיעור הגדול שלמדתי: שהמחלה לא מוחקת את הבן אדם שאתה, ומה יותר חשוב מזה?"
איכות חיים עד הסוף
ד"ר מירב יעקובסון־בנצקי, מומחית ברפואת המשפחה במכבי שירותי בריאות: "לאורך השנים אני מלווה קשיש במחלותיו השונות והמורכבות. הוא אדם מעניין, וקשר האמון שנוצר בינינו הוביל גם לשיחות אישיות. בוקר אחד הוא הגיע אליי למרפאה, כבר בן 81, במצב רפואי סופני בגלל סרטן גרורתי, וביקש את המלצתי לעבור הליך להשתלת שתלי שיניים. הסברתי לו שההליך כרוך בסיכון ותהיתי למה לו? כמה זמן לדעתו יוכל ליהנות מהשתלים האלה? בקור רוח הוא אמר לי: 'אני חי כל יום חיים מלאים. אם אהנה מהשתלים אפילו יום אחד, שווה לי. כל עוד אני חי, אני רוצה איכות חיים של בן אדם חי'.
8 צפייה בגלריה
ד"ר מירב יעקובסון-בנצקי. "בקור רוח הוא אמר לי: 'אם אהנה מהשתלים אפילו יום אחד, שווה לי'"
(צילום: אלבום פרטי)
"למרות העובדה שעל פניו רצונו לא היה הגיוני, תמכתי ברצון שלו למצות כל רגע בחיים. הוא התחיל בהליכים, אבל התמוטט. כשבאתי לבקר אותו בבית החולים, יום לפני מותו, הוא אמר שהוא שלם עם ההחלטה לעבור את טיפול השיניים. השיעור שלמדתי ממנו: תילחם על איכות חייך גם במצב סופני".
חברים שקולים למשפחה
ענבל עמית, אחות אחראית במרכז הרפואי אסותא אשדוד: "כשעוד הייתי אחות במחלקה הכירורגית, עבדה איתנו אחות שעלתה לבדה מצרפת, התחתנה בארץ וילדה שני ילדים. כשהגדול היה בן חמש והקטנה עוד תינוקת, התגלה אצלה סרטן שד גרורתי. לצד הטיפולים הקשים שעברה, היא לא עשתה לעצמה הנחות והמשיכה לעבוד. לא התמסכנה ולא ביקשה הקלות. להפך, גם מעמדת החולה היה חשוב לה לעזור למי שחלש ונזקק ממנה. היא פיזרה אופטימיות, ולשמחת הצוות גם נמנעה מלהעציב אותנו בסיפורים על ההתמודדות הלא פשוטה שלה, כשרוב משפחתה בפריז ולא לצידה. מרגע שלבשה את מדי האחות, הסימן היחיד למחלה הייתה הפאה. נרתמה כולה למען החולים והייתה השראה לכל הצוות בבחירה שלה שלא להיכנע למעמד החולה אלא לפרוץ ממנו, וגם לתת לאחרים.
"את השיעור הגדול למדתי ממנה דווקא בסוף חייה. כשמחלתה החמירה מאוד היא ביקשה להעביר את ימיה האחרונים במחלקה שלנו. זה היה בום בלב. לא פשוט לצוות לטפל באחת מאיתנו במצב גסיסה. זה אירוע שיוצר חרדה ומציב אתגר. למרות שידעתי שלא יהיה לנו קל, הסכמתי. היא התאשפזה במחלקה שבה היא עבדה, כשכל אחת מאיתנו עושה משמרות סביב מיטתה. לא הנחנו לה לרגע. רחצנו והאכלנו אותה, החלפנו לה והיטבנו איתה ככל שיכולנו. במקביל, יצרנו קשר עם משפחתה בפריז. אמה ואחיה, שהגיעו לארץ, היו חסרי אונים מול גסיסתה. כך יצא שאנחנו, חברותיה לעבודה, היינו תחליף משפחתי הולם, מסור ומחויב. וזה השיעור שלמדתי: במקרים מסוימים חברים שקולים למשפחה".
לפעמים צריך להרפות
פרופ' עידו וולף, מנהל המערך האונקולוגי במרכז הרפואי איכילוב: "כל השנים מלמדים אותנו איך להילחם על חייו של כל חולה. איך לשדרג ולהיטיב אותם ולנסות למשוך אותם לעוד שלב. לעוד מנת חיים. לפי ההיגיון הזה, לנצח זה שווה ערך להצלת חיים ולהרים ידיים זה כישלון. לכן היה לי כל כך קשה מול החולה האונקולוגי הראשון שלי שביקש ממני להרפות. זה הרי מנוגד לכל מה שאני מאמין בו. בא לי לצעוק לו: 'אני פה כדי לנסות להציל ולרפא אותך, ואתה מבקש שאגיש לך את תעודת הנכשל שלי?' האמת שבאותו רגע חשבתי על האגו המקצועי שלי ולא כל כך על החולה ועל בני משפחתו, שיחד איתו סבלו דקה אחרי דקה את ייסוריו הקשים.
8 צפייה בגלריה
פרופ' עידו וולף. "ככל שצברתי ניסיון, למדתי יותר לכבד את מערכת השיקולים של החולה"
(צילום: ליאור צור)
"אני מוכרח להודות שזו הייתה נקודת מפנה שממנה הבנתי שאני מתעסק למעשה בצד הטכני: כמה נוזלים לתת, מה מינוני התרופות, במקום להתמודד במקביל עם צרכיו האמיתיים. מאז אני לומד. כל חולה שמבקש ממני להרפות, עדיין מרגיש לי ככישלון, כי מול אותו חולה אני לא רק רופא אלא עידו שנכשל, אבל ככל שצברתי ניסיון, למדתי יותר לכבד את מערכת השיקולים של החולה ולנסות להתאים את עצמי אליו. יחד עם זאת, האמת היא שאני עדיין מוצא את עצמי מתמקח: 'למה שכבר תרים ידיים ותוותר? אני יכול לקנות לך עוד חמישה־שישה חודשי חיים'. אבל כשהוא מסרב, עם קשיים אמנם - למדתי להרפות. וזה השיעור הכי חשוב שלי".
להקשיב לאימהות
ד"ר רקפת בכרך, מומחית ברפואת המשפחה, מחוז שרון של הכללית: "ליוויתי משפחה שבנה הצעיר נולד עם שיתוק מוחין קשה, שרק הלך והידרדר והצריך אשפוזים רבים וחוזרים בין גיל שנתיים לארבע. באשפוז האחרון שלו, כשצוות המחלקה זימן את ההורים להיפרד ממנו, הגעתי לתמוך בהם. להורים נאמר שנכותו כל כך קשה שגם אם ישרוד, בכל מקרה צפויים לו חיים איומים, עם צורך בסיעוד מלא. שאלתי את האמא: 'למה את בעצם מתעקשת על חייו? אלה באמת החיים שאת רוצה לתת לו?' התשובה שלה לא הייתה אוטומטית, אלא באה ממקום אימהי עמוק: 'כי אני אוהבת אותו ונכות זו לא סיבה מספיק טובה לוותר על ילד. אנחנו, ההורים והאחים, נעזור לו, ואני מרגישה שהוא יסתדר'. וכך, כשהוא רתוק למיטה, נידון כל חייו למצב שכיבה, הילד הזה סיים בית ספר בלי שביקר בו אפילו יום אחד. כושר הדיבור שלו לא נפגע, כך שהוא יכול היה לתקשר ושמח כשחברים באו לבקר אותו.
"לימים, כשמסך ענק מותקן על התקרה מול מיטתו, הוא סיים לימודי תואר ראשון, הפך פעיל ברשתות החברתיות השונות, כשכל בני המשפחה – שלא ויתרו על חייהם למענו – מסייעים לו באימוני שחייה, מתבדחים ואוהבים אותו. מהאמא הזו, שלקחה את המינימום והרחיבה אותו למקסימום, למדתי המון. ההתעקשות שלה להשאיר אותו בחיים לא הייתה אגואיסטית, אלא אינטואיטיבית. היא הבינה בחושיה האימהיים את מה שהשכל הישר של הרפואה לא ראה: שהילד הזה, עם הנכות הקשה כל כך, יגיע להישגים ויחיה חיים שיש בהם משמעות. השיעור שלמדתי ממנה הוא שצריך להקשיב לתחושות אימהיות".
