"עוד לפני שנכנסנו לסיבוב, הבנתי שאני עומדת למות. אני זוכרת את עצמי צורחת בקסדה - הילדים והחיים עברו לי מול העיניים בתמונות מהירות, ואז המוח פשוט נכבה, כמו חור שחור". כך משחזרת ענבל מיכאלי (43) את תאונת האופנוע שכמעט גבתה את חייה, בספטמבר האחרון.
תשעה חודשים חלפו מאז שהאופנוע שעליו הורכבה פגע בגדר והשניים - היא והרוכב - עפו מגשר אל תוך נהר הירדן. מיכאלי, אם חד-הורית לשני ילדים ומדריכת פילאטיס במקצועה, עברה שיקום אינטנסיבי במרכז רעות בתל אביב לאחר פציעה קשה ברגלה - ותסמונת כאב נדירה שהתפתחה בעקבותיה.
החילוץ של ענבל מיכאליאחרי תאונת האופנוע - והשיקום במרכז רעות
(צילום: פרטי)
בחודש האחרון הצליחה לעשות את צעדיה הראשונים בכוחות עצמה, עדיין בסיוע קביים - אבל היא נחושה. "עם כל הקושי והטראומה, קיבלתי הזדמנות. קיבלתי כרטיס צהוב לחיים", היא אומרת. "מאז אני נלחמת לחזור לחיות חיים טובים כמו שהיו לי. אני לא מוכנה לוותר".
"הייתי צריכה לקלוט שאני בחיים"
מיכאלי החלה להצטרף לטיולי אופנועים רק בשנה שעברה. "בחיים לא רכבתי על אופנועים - גם בטיול הזה הייתי מורכבת, כחלק מקבוצת מטיילים. הטיול הראשון היה כיפי, אז החלטתי להצטרף לטיול נוסף". בשבת בצהריים, בנסיעה בכביש 918 סמוך לגשר הפקק, איבד רוכב האופנוע את השליטה על הכלי, פגע בגדר ההפרדה, ושניהם עפו מרחק רב למי הירדן - מה שבדיעבד, כך מתברר, הציל את חייהם.
4 צפייה בגלריה
"קיבלתי כרטיס צהוב לחיים". ענבל מיכאלי ניצלה מתאונת אופנוע ועברה שיקום במרכז רעות
(צילום: דוברות בית החולים השיקומי רעות)
"הדבר הבא שאני זוכרת זה חבטה חזקה מאוד בראש מסלע במים, והוצפתי מים, גם בתוך הקסדה. זה היה מאוד מבהיל". צוותי כבאות והצלה שהוזעקו למקום חילצו את השניים באמצעות אלונקות ומערכת חבלים. "הייתי בהכרה אבל לא קלטתי מה קרה. כל הזמן אמרתי לעצמי 'תנשמי'. הסתכלתי למעלה, ראיתי מים, שמיים - הייתי בהלם". היא פונתה לבית החולים זיו בצפת, שם נמצא שבר בקרסול ימין. כעבור מספר ימים עברה שני ניתוחים לקיבוע פנימי של השבר באמצעות פלטות וברגים. "הרופאים אמרו שזה נס שאני בכלל בחיים אחרי תאונה כזו".
ענבל מיכאלי: "מאישה עצמאית ופעילה ואמא חד-הורית עם הרבה תפקידים, הפכתי להיות תלותית לחלוטין. קיבלתי פיצוץ לנפש שלי. הייתי במקום טוב מאוד בחיים, והפציעה עצרה לי הכול"
היא חזרה הביתה על כיסא גלגלים, מגובסת עד מעל הברך. "מאישה עצמאית ופעילה ואמא חד-הורית עם הרבה תפקידים, הפכתי להיות תלותית לחלוטין. קיבלתי פיצוץ לנפש שלי. הייתי במקום טוב מאוד בחיים, והפציעה עצרה לי הכול". ילדיה, בני 12 ו-15, נאלצו להתמודד עם המצב. "הם היו בשוק. למזלי הם מקסימים ובוגרים ועצמאיים ולקחו על עצמם כל מה שיכלו".
"כאילו שורפים את הרגל"
כחודשיים לאחר התאונה הוסר הגבס, ומיכאלי החלה בשיקום ביתי. אלא שההחלמה לא התקדמה כפי שציפתה. "חשבתי שיורידו את הגבס ולאט לאט אתחיל ללכת, אבל ראיתי שאין סיכוי. כל פעם שהורדתי את הרגל למטה היא התחילה להתנפח ולהחליף צבעים מאדום לסגול. הרגשתי ממש בערה - כאילו שורפים לי את הרגל עם ברנר, תחושה של סכינים ומחטים".
היא חזרה אל המנתח לביקורת. הוא חשד מיד כי מדובר בשלב הראשוני של תסמונת CRPS - Complex Regional Pain Syndrome, תסמונת הכאב האזורי המורכב. בדיקת MRI שביצעה בהמשך אישרה את האבחנה. "בהתחלה לא הבנתי מה זה הדבר הזה", אומרת מיכאלי. "התחלתי לחקור ולקרוא, וגיליתי שמדובר במצב שבו מערכת העצבים נמצאת במצב חירום תמידי - כמו אזעקת רכב שנדלקת בלי סיבה - כתוצאה מהטראומה שהגוף והנפש עברו".
4 צפייה בגלריה
"הרגשתי ממש בערה - כאילו שורפים לי את הרגל עם ברנר, תחושה של סכינים ומחטים"
(צילום: פרטי)
הביטויים היו קיצוניים: "הרגשתי שהרגל הופכת לאיבר זר. ישנתי עם הרגל מחוץ למיטה כי לא יכולתי לשאת מגע - בין אם של סדין, מכנס או גרב. התקלחתי עם הרגל בחוץ כי לא יכולתי להתמודד עם מגע טיפות המים. דברים יומיומיים שסידרתי סביבם מערך שלם, רק כדי שלא יגרמו לכאב".
כאב שלא תואם את הפגיעה
ד"ר אנטולי ליבשיץ, מנהל מרכז רפואי רעות בקהילה של בית החולים השיקומי רעות, מסביר כי תסמונת CRPS היא הפרעה עצבית השייכת לקבוצת תסמונות הכאב הכרוני. "התסמונת מופיעה בגפיים ומאופיינת בכאב חריג בעוצמתו ביחס לפגיעה שגרמה לו. חלקו נגרם מגירויים שבדרך כלל אינם כואבים - ליטוף, מגע עדין, ואפילו משב רוח - לצד הפרעות תחושה, בצקת, שינוי צבע, חום מקומי, הזעה והפרעות תנועה".
4 צפייה בגלריה
במהלך השיקום האינטנסיבי. בתמונה: עם הפיזיותרפיסט יצחק שוקר
(צילום: דוברות בית החולים השיקומי רעות)
לדבריו, התסמונת מתפתחת כחודשיים עד שלושה לאחר הפציעה, ונגרמת לרוב לאחר שבר, ניתוח או נזק עצבי - אבל לא בהכרח. "יש כאלה שאפילו לא זוכרים מה הייתה הפגיעה הקלה שהובילה לתופעה - מכה ממגירה, נפילה במהלך משחק, התקלות בפינת ארון". התסמונת נדירה: בין שישה ל-20 מקרים חדשים לכל 100,000 בני אדם בשנה, ושכיחה יותר בנשים בגילי 50 עד 70. האבחון המוקדם קריטי - התערבות בשלבים הראשונים מביאה לריפוי מלא בכ-75% מהמקרים. "מדובר בטיפול רב-מקצועי המתייחס למכלול ההיבטים התפקודיים והמנטליים, תוך איזון תרופתי במטרה לעודד את הפעלת האיבר למרות הכאב".
ד"ר אנטולי ליבשיץצילום: דוברות בית החולים השיקומי רעותבחודש ינואר אושפזה מיכאלי בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב. "ככל שקראתי, הבנתי שהמצב יכול להידרדר עד לקטיעת הגף - וזו הייתה הידיעה הכי מפחידה שנחשפתי אליה. זה האיץ בי את הרצון להגיע למקום שייתן לי את המענה הטוב ביותר".
התמודדות לכל החיים
ד"ר דיאנה גולדין, מנהלת מחלקת השיקום ברעות, מסבירה שמיכאלי הגיעה כשהיא סובלת מכאבים משולבים ממקור גרמי ועצבי, שינויי צבע ברגל, נפיחות, קושי בנשיאת משקל ואי-סבילות למגע. הצוות הרב-מקצועי שהיא מנהלת התמקד בהדרגתיות: תרגול מגע של מים, בד ונעל סגורה, העמסה הולכת וגוברת על הרגל, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה - לצד ליווי נפשי.
"יש פה רפואה אלטרנטיבית וחדר כושר - דברים שאני כל כך זקוקה להם", אומרת מיכאלי. "הטיפולים הרפואיים לצד האווירה הטובה במחלקה עוזרים לריפוי. נוצרים חיבורים עם אנשים שמבינים אותך ואת מה שאתה עובר".
בחודש האחרון ההתקדמות נעשתה מוחשית. "ענבל לא הייתה מסוגלת לדרוך על רגלה, ולשמחתנו היא מתניידת כבר עם קב אחד, יותר פעילה ויכולה לסבול מגע", אומרת ד"ר גולדין. בשבוע הבא, לאחר חמישה חודשי אשפוז, צפויה מיכאלי להשתחרר ולהמשיך את תהליך השיקום במסגרת טיפול יום.
היא מודה שהמאבק עוד רחוק מסיומו. "אני סובלת מפוסט-טראומה, עדיין מתעוררת בלילות מסיוטים ומטופלת בתרופות - אבל אני לא נשארת עם זה לבד ואני מקבלת מענה". עם זאת, היא בוחרת להסתכל קדימה. "הכי אני מתגעגעת להיות חופשיה - לנהוג, ללכת לים, להתאמן, לרקוד. להרגיש נורמלית. אני מבינה שזו תהיה התמודדות לכל החיים, ולכן אני צריכה לגייס את כל האופטימיות שאני יכולה".
