במשך יותר מ-50 שנה התגוררו אהוד (85) ורינה (84) פאר בנוף הגליל. "היינו קבוצה קהילתית של 25 זוגות – נפגשנו פעמיים בחודש, היו מסיבות, טיולים, אירועים חברתיים, הרצאות. הייתה לנו קהילה די מגובשת", מספר אהוד ל-ynet. לדבריו, בשנים האחרונות, לאחר שהילדים עזבו את הבית, החלה הקהילה להתפזר, ורבים מהזוגות אף עזבו את העיר. "התבגרנו, הצאצאים עזבו את הקן, ולאט לאט התרחקנו. הפעילות נפסקה, והתחלנו להרגיש בודדים", הוא מתאר.
במהלך השנים המשיכו בני הזוג פאר להתגורר בנוף הגליל, אך עברו מדירה קטנה יחסית לבית גדול. "פתאום גרנו לבד בבית כל כך גדול, ומה שנותר זה לרוץ בין החדרים. זו בדידות נוראית", מספר אהוד. לדבריו, התחושה התעצמה עוד יותר בתקופת הקורונה, בעקבות הסגרים הממושכים.
לפני כשנתיים וחצי החליטו בני הזוג לעבור לבית אילדן – דיור מוגן בלב קריית מוצקין, מבית רשת "בית בלב" מקבוצת מכבי. "מה שדחף אותנו באמת הייתה תאונה: אשתי יצאה לעבוד בגינה, נפלה ונפצעה. אז התחוורה לנו ההבנה שאנחנו זקוקים להגנה, למערכת שתעטוף אותנו".
מעורבות חברתית מאריכה את תוחלת החיים
מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת של האגודה האמריקאית לגריאטריה (American Geriatrics Society) מצביע על כך שמעורבות חברתית עשויה להאריך את תוחלת החיים בגיל המבוגר.
המחקר התצפיתי, שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת קליפורניה בארה"ב, עקב אחר 2,268 אמריקאים בני 60 ומעלה, שמילאו בשנת 2016 שאלונים פסיכו-חברתיים וסיפקו דגימות דם – במסגרת מאגר הנתונים Health and Retirement Study (HRS).
המשתתפים סווגו לפי רמת המעורבות החברתית שלהם, ומהממצאים עלה כי מעורבות חברתית גבוהה נקשרה לשיעורי תמותה כללית נמוכים יותר במהלך ארבע שנות המעקב. אנשים בעלי רמת מעורבות גבוהה נמצאו בסיכון נמוך ב-42% לתמותה, בהשוואה לאלו עם מעורבות חברתית נמוכה – גם לאחר התאמה לגורמים בריאותיים והתנהגותיים. התנדבות, קשר קבוע עם נכדים והשתתפות בפעילויות חברתיות או ספורטיביות, היו בין הגורמים המנבאים המרכזיים להפחתת הסיכון לתמותה.
עוד נמצא כי למרות שהגיל הכרונולוגי החציוני של המשתתפים היה דומה בין הקבוצות (72–73), רמת המעורבות החברתית השפיעה על הגיל הביולוגי – כלומר, על אופן התפקוד הפיזי של הגוף. בקרב משתתפים עם מעורבות חברתית נמוכה, הגיל הביולוגי נמצא גבוה ב-1.5 שנים מהמצופה לפי גילם, ואילו בקבוצת בעלי המעורבות הגבוהה – הוא היה נמוך ב-3.8 שנים.
על פי החוקרים, הקשר בין פעילות חברתית לתמותה מוסבר בין השאר דרך השפעות מיטיבות על הבריאות הנפשית והפיזית – בהן רמות דיכאון נמוכות יותר, פעילות גופנית רבה יותר והאטה במדדים של הזדקנות ביולוגית.
"כשאין מערכת השתייכות - יש מצוקה וקושי"
בדיור המוגן מתאמנים בני הזוג פאר שלוש פעמים בשבוע, וכמעט מדי יום יוצאים להליכה. אהוד אף מתנדב שעה בשבוע ללמד עברית את עובדי המשק שאינם דוברי השפה. "העיקר זו החברה והקהילה שיש כאן בפנים. יש לנו הרצאות, קונצרטים, הקרנות סרטים והופעות", הוא אומר, ומספר גם על חברויות ואפילו קשרים רומנטיים שנוצרים במקום. "יש המון אינטראקציה – וזה יתרון עצום".
4 צפייה בגלריה
"בדידות אינה מוגדרת כהפרעה נפשית מוכרת, אבל אנחנו נתקלים במטופלים שאין להם מערכת השתייכות – וזה גורם להם למצוקה ולקושי"
(צילום: shutterstock)
גם ד"ר שרון פלגי, הפסיכולוגית הארצית במכבי שירותי בריאות, מדגישה כי מהניסיון הקליני המצטבר ומהמחקרים שנערכו בארץ בשנים האחרונות – במיוחד מאז תקופת הקורונה, אך גם לפניה – עולה שתמיכה חברתית ותחושת שייכות מהוות גורם חוסן רגשי משמעותי. לדבריה, ככל שנמצאים יותר בקשרים חברתיים, כך החוסן הנפשי והפיזי מתחזק – ואנשים חשים טוב יותר.
היא מציינת שלמעורבות חברתית יש השפעה גם על הורמונים ומוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) הקשורים לבריאות הנפש. "קשרים חברתיים גורמים להפרשה של אוקסיטוצין – הורמון שאנחנו מכירים בעיקר מהנקה ולידה. אבל בחמש עשרה השנים האחרונות התברר שזה גם 'הורמון הקשר', שמופרש כשאנחנו חשים קרבה לאנשים", מסבירה ד"ר פלגי.
ד"ר שרון פלגיצילום: מכבי שירותי בריאותלדבריה, אוקסיטוצין עשוי להפחית את הפעילות של ציר ה-HPA (במילים אחרות Hypothalamic-Pituitary-Adrenal axis) – מערכת הורמונלית המעורבת בתגובה ללחץ, וכוללת את ההיפותלמוס, בלוטת יותרת המוח ובלוטת יותרת הכליה. "אוקסיטוצין יכול לווסת את הפרשת הורמוני הלחץ, כמו קורטיזול, וזה עשוי להסביר גם את ממצאי המחקר שמצביעים על קשר בין מעורבות חברתית לבריאות כללית".
"בדידות אינה מוגדרת כהפרעה נפשית מוכרת, אבל אנחנו נתקלים במטופלים שאין להם מערכת השתייכות – וזה גורם להם למצוקה ולקושי", אומרת ד"ר פלגי. "אחת הדרכים שבהן אנחנו מתמודדים עם בדידות במכבי היא עידוד טיפולים קבוצתיים. הרעיון הוא שבטיפול קבוצתי אני לא רק פוגשת מטפל שנותן לי סיוע, אלא גם אנשים נוספים שמתמודדים עם קשיים דומים לשלי – ואני לא רק נעזרת בהם, אלא גם יכולה לעזור לאחרים, וזה משמעותי מאוד. אנחנו גם רואים היענות גבוהה מצד מטופלים לסוג כזה של סיוע".
4 צפייה בגלריה
"ככל שיש יותר תחושת שייכות וקיום בתוך קהילה, כך הסיכון לפתח הפרעה פוסט טראומטית יורד משמעותית"
(צילום: shutterstock)
לדבריה, אחת הגישות שמקדמים כיום היא פסיכותרפיה בין-אישית (IPT). "גם כשאני עובדת באופן פרטני עם מטופל, אני עוזרת לו לבחון את הקשרים החברתיים שסביבו, ללמוד איך ליצור קשרים ולהיעזר באחרים".
ד"ר פלגי מדגישה כי החשיבות של תחושת שייכות חברתית בולטת לאורך כל מעגל החיים. "זה ממש לא נוגע רק למבוגרים. גם בגילים צעירים אנחנו יודעים עד כמה יחסים בין-אישיים מסייעים בהתמודדות עם קשיים", היא אומרת. "בחברה הישראלית אנחנו רואים הרבה ילדים שגדלים בתוך מערכת חברתית קהילתית מצומצמת, שנפגשים פחות עם חברים – אם בשל מגפת הקורונה, ואם כיום בגלל המלחמה והחשש מאזעקות – ואנחנו מבחינים במצוקה שהם חווים".
היא מוסיפה כי בדידות עלולה לשמש גם גורם סיכון להתפתחות של פוסט טראומה (PTSD). "ככל שיש יותר תחושת שייכות וקיום בתוך קהילה, כך הסיכון לפתח הפרעה פוסט טראומטית יורד משמעותית". בשנים האחרונות, מקדמים במכבי גם שירות מתנדבים שמגיעים לבתיהם של מטופלים הזקוקים למפגש חברתי ולהפגת בדידות. "כיום אנחנו שמים על זה דגש גדול עוד יותר, כי אנחנו מבינים כמה זה משמעותי – במיוחד בתוך החברה הכאובה שאנחנו חיים בה", מסכמת ד"ר פלגי.
