כאשר ביקרתי לפני זמן מה בבתי ספר בנגב, לא נזקקתי לנתונים סטטיסטיים כדי להבין את גודל הבעיה. המציאות נגלתה לעיניי כבר בשער: פחי אשפה גדושים במנות חמות, פירות טריים וירקות שנזרקו באין דורש. בחטיבות הביניים ובתיכונים רוב המזון הבריא פשוט לא נאכל. מדובר במזון טוב, טרי ומזין, ולכן עלינו לשאול מדוע זה קורה. אין זה כישלון של הילדים, אלא כישלונה של מערכת מזון שאינה מצליחה ליצור איתם חיבור אמיתי.
הנתונים הרפואיים מצביעים על מציאות חמורה ומדאיגה, לפיה שליש מהילדים בכיתה ח' בנגב סובלים מעודף משקל ומהשמנה. לא מדובר בפרדוקס מקרי, אלא בסימפטום של בעיה מבנית עמוקה המכונה "המגדירים החברתיים של הבריאות". הקשר בין מעמד סוציו-אקונומי ובין השמנה וסוכרת אינו טמון רק במאכלים שהילדים צורכים, אלא גם בנגישות שלהם למזון בריא ובהשפעה הישירה של תנאים חברתיים וכלכליים המעצבים את בריאות הפריפריה, ובעיקר את זו של בני הנוער בחברה הערבית בנגב.
מציאות זו של השמנה והתפרצות הסוכרת מציבה אתגרים כבדים בפני מערכת הבריאות. השכיחות של מחלות נלוות, כגון יתר לחץ דם וסוכרת מסוג 2, עולה בעקביות עם משקל הגוף, והפערים בשליטה במחלה בין המעמדות הסוציו-אקונומיים השונים הם עובדה שאינה ניתנת להכחשה. הנתון המזעזע אותי ביותר הוא הפער בניהול המחלה: קיים פער של יותר מפי חמישה באיזון הסוכרת לרעת המעמדות הנמוכים. במהלך השנים האחרונות נחשפתי ל"עיוורון התרבותי" השורר במערכת ההזנה הבית-ספרית, המתבטא בתפריט אחיד ותעשייתי המחומם מחדש בחמגשיות פלסטיק. עבור ילד המגיע מבית שבו האוכל טרי, מגוון ומתובל, המזון המוגש בבית הספר נתפס כזר, תפל ולא מגרה. פער זה לא ייפתר רק על ידי שינוי רכיבי התפריט, אלא על ידי הבנה עמוקה של סוג המזון ש"מדבר" באמת אל הילדים ומסוגל לעורר בהם רצון לאכול בריא.
פרופ' נדב דוידוביץ': "הפערים בשליטה במחלה בין המעמדות הסוציו-אקונומיים השונים הם עובדה שאינה ניתנת להכחשה. הנתון המזעזע אותי ביותר הוא הפער בניהול המחלה: קיים פער של יותר מפי חמישה באיזון הסוכרת לרעת המעמדות הנמוכים"
כאשר תלמיד מסרב לאכול את ארוחת הצהריים המוגשת לו, הוא פונה לחלופה הזולה והזמינה ביותר מחוץ לשער - חטיפים עתירי נתרן ושתייה מתוקה שגורמים לו להרגיש רע מבחינה בריאותית. כך הופכת הפריפריה לכר פורה למחלות כרוניות - לא בשל חוסר מודעות של ההורים, אלא בשל היעדר נגישות פיזית וכלכלית למזון בריא. בתפיסה הרפואית המסורתית, הפתרון לכל בעיה בריאותית נמצא במרפאה או בבית החולים. המציאות בשטח מראה שמדינת ישראל עדיין משקיעה הון עתק בטיפול בסיבוכי הסוכרת, כגון קטיעות גפיים ודיאליזה, ומעט מדי בתשתיות המונעות את המחלה מלכתחילה. כאשר הבעיה מתחילה כבר בתפריט חדר האוכל, במכולת השכונתית או בידע התזונתי המונגש למשפחה, נדרש שינוי פרדיגמה דרמטי המעביר את המוקד מהמרפאה לקהילה, ומהמרשם התרופתי אל המטבח הקהילתי.
הפתרון הקהילתי
כחלק מהשינוי הזה, אני עוקב אחרי יוזמות קהילתיות העוסקות במזון ובתזונה ולומד מהן בכל פעם מחדש. בפרויקטים שבהם התושבים לוקחים חלק פעיל משלב התכנון והבישול ועד לצריכה - חל שינוי מהותי בהתנהגות הבריאותית. המשתתפים לומדים לקרוא תוויות מזון, לזהות רכיבים מזיקים ולהכין בעצמם מזון בריא בתקציב מצומצם. המהות כאן אינה רק שיפור במדדים רפואיים, אלא גם עלייה בתחושת המסוגלות האישית והשייכות החברתית. תפיסת עולמי התחדדה עוד יותר לאחר שנוכחתי בעוצמת שיתוף הפעולה בזמני משבר, כפי שקרה לאחר טבח 7 באוקטובר. המפונים ששוכנו במלונות נאלצו להסתמך על קייטרינג מונוטוני, אך זיהינו תהליך מדהים שבו המפונים, במקום להישאר פסיביים, החלו להכין את ארוחותיהם בעצמם. יוזמה זו לא רק סייעה להם לשלוט בתזונתם, אלא חיזקה את חוסנם ואת יכולת ההתמודדות שלהם עם האתגרים הרגשיים של התקופה.
פרופ' נדב דוידוביץ'צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן גוריוןהנתון המקרו-כלכלי המטריד ביותר הוא שישראל משליכה כ-2.5 מיליון טון מזון מדי שנה, כשמחציתו ראוי לחלוטין למאכל, בעוד 16.2% ממשקי הבית סובלים מחוסר ביטחון תזוני. המודל שאני מציע הוא "המטבח המעגלי", גישה המחבר בין הרשות המקומית, מערכת החינוך וההדרכה התזונתית. במקום לזרוק עודפים, המטבח משתמש בהם בתבונה תוך מעורבות הילדים. ברגע שילד מבין מאיפה האוכל מגיע וכיצד הוא הוכן, הערך הרגשי והבריאותי שלו בעיניו משתנה, והמרחק בין הצלחת לפח גדל משמעותית.
כדי לנצח את המגפה הזו עלינו לפעול בארבעה צירים: שינוי תפיסתי המגדיר השמנה כבעיה חברתית-כלכלית; השקעה במטבחים קהילתיים כפלטפורמה להעצמה; רפורמה עמוקה במערך ההזנה בבתי הספר הכוללת חינוך תזונתי והתאמה תרבותית; ויצירת חיבור סינרגטי בין השלטון המקומי, הבריאות והחינוך לבניית רשת ביטחון קהילתית.
הגיעה העת להפסיק להתמקד אך ורק בחדשנות רפואית ובטכנולוגיות קצה, בזמן שכל כך הרבה בני נוער סובלים מעודף משקל והמזון בבתי הספר נזרק לפח. עלינו להבין שהפתרון לסוכרת ולהשמנה לא יימצא רק במעבדה או במרפאה הממוזגת; הוא נמצא בקהילה, בשיתוף הפעולה בין הרשויות ובחזרה אל המטבח כמקום של משמעות ובריאות.
אוניברסיטת בר-אילן עוסקת בנושא זה היום (ב') בכנס של "ספרת הסוכרת בגליל" ע"ש ראסל ברי, הפקולטה לרפואה בגליל, ע"ש עזריאלי. במהלך הכנס מתקיימים הרצאות ודיונים בנושאים שונים שמטרתם מלחמה במגפת הסוכרת
