כמעט 400 שנה חלפו מאז נולדה כריסטינה, מלכת שבדיה, אבל סיפורה עדיין נשמע כמעט בלתי אפשרי: היא ירשה את הכתר בגיל שש, עזבה את ארצה מחופשת לגבר, המירה את דתה ולבסוף נקברה בוותיקן. חייה הסוערים הולידו לא מעט שמועות ותעלומות, אך אחת השאלות נותרה פתוחה במשך קרוב ל-340 שנה: מה גרם למותה בגיל 62?
כעת מציעים שלושה חוקרים מעולם הרפואה תשובה חדשה. מדובר בפרופ' זייד עבאסי מהפקולטה לרפואה ע"ש רות וברוך רפפורט בטכניון והקריה הרפואית רמב"ם, פרופ' רולף בארת' מהמחלקה לפתולוגיה באוניברסיטת אוהיו סטייט ופרופ' ל' מקסימיליאן בוג'ה מהמחלקה לפתולוגיה ורפואה מעבדתית באוניברסיטת טקסס.
לאחר שחיברו בין מסמכים היסטוריים, תסמינים שתועדו בחייה וממצאים מדו"ח הנתיחה שלאחר המוות, הגיעו החוקרים למסקנה כי כריסטינה סבלה ככל הנראה מסוכרת שלא אובחנה. לדבריהם, המחלה הייתה קשורה לפצע כרוני ולזיהום חיידקי ברגלה, שהתפתח ככל הנראה לאלח דם קטלני. עם זאת, הם מדגישים כי אבחון רפואי של אדם שמת לפני מאות שנים מחייב זהירות, במיוחד כאשר המידע שנותר אחריו חלקי.
הוכתרה בגיל שש וחונכה כבן
כריסטינה נולדה בשבדיה ב-1626 והייתה בתו היחידה ששרדה של המלך גוסטב השני אדולף. כבר בלידתה סברו המיילדות בטעות כי מדובר בבן. בהמשך חונכה בדרך שנחשבה אז "גברית", בין השאר בלבוש, בגינונים ובפעילויות, דבר שתרם במשך השנים לשמועות בנוגע למינה ולזהותה המגדרית.
לאחר שאביה נהרג במלחמת שלושים השנים, ירשה כריסטינה את כס המלוכה בגיל שש. בגיל 18 קיבלה לידיה את השלטון בפועל. היא נחשבה לשליטה משכילה במיוחד, שלטה בשפות רבות, ובהן עברית וערבית, וקיימה קשרים עם אנשי רוח בולטים, בהם הפילוסוף רנה דקארט.
פרופ' זייד עבאסיצילום: דוברות הטכניוןשלטונה עורר מחלוקת, בין השאר בשל התרחקותה מהדת הלותרנית והמשיכה שלה לקתוליות. ב-1654 ויתרה על כס המלוכה, עזבה את שבדיה כשהיא מחופשת לגבר ולאחר מסע באירופה הגיעה לרומא. שם השתלבה בחיי האצולה והתרבות, זכתה לחסותם של כמה אפיפיורים ונודעה גם בפעילותה להגנת יהודי העיר.
החינוך שקיבלה, לבושה, קולה, סירובה להינשא והאופן שבו התנהלה המשיכו לעורר ספקולציות בנוגע למינה ולמיניותה גם לאחר מותה. עם זאת, החוקרים מדגישים כי חלק גדול מהטענות נשען על מידע חלקי, תצפיות מפוקפקות ופרשנויות מאוחרות, בתקופה שבה ההבנה הרפואית של מיניות וזהות מגדרית הייתה מוגבלת מאוד. לאחר מותה נקברה כריסטינה בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן, אחת הנשים המעטות שזכו לכך.
הפצע ברגל שלא החלים
בחודשים האחרונים לחייה הידרדר מצבה הבריאותי של כריסטינה. בפברואר 1689 הופיע שוב ברגלה הימנית פצע עקשני שלא החלים, ולצדו נגע אדמומי שאובחן כשושנה, Erysipelas. באמצע אפריל היא כבר סבלה מחום ומאירועים חוזרים של אובדן הכרה. ב-19 באפריל 1689, בגיל 62, היא מתה.
עוד בפברואר בדק אותה מרצ'לו מלפיג'י, מהאנטומיסטים האיטלקים הנודעים בתקופתו, לבקשת האפיפיור אינוקנטיוס ה-11. לא ברור מדוע נקרא לבדוק אותה, אך לדברי החוקרים ייתכן שבהמשך השתתף גם בנתיחת גופתה.
שרידיה של כריסטינה נבדקו בשנת 1965 באמצעים רפואיים ואנתרופולוגיים מודרניים
(צילום: Achim Wagner / Shutterstock)
הנתיחה נערכה בארמון ריאריו ברומא ב-22 באפריל, שלושה ימים לאחר מותה, בידי רופא החצר אלסיו ספאלה. עצם קיומה של נתיחה לאחר המוות היה חריג למדי במאה ה-17, אך גם היא לא סיפקה אז תשובה ברורה. דוח הנתיחה נעלם בין דפי ההיסטוריה, עד שהתגלה מאות שנים לאחר מכן בארכיון פרטי בווינה.
העיכוב בעריכת הנתיחה הקשה על פענוח הממצאים. בתוך שלושה ימים כבר החל בגופה תהליך חמור של פירוק עצמי של התאים והרקמות, המכונה Autolysis, ורבים מהאיברים הפנימיים נפגעו. החוקרים מציינים כי ייתכן שחלק מהממצאים נבעו גם מאלח דם. מלבד אבן בודדת בכיס המרה, לא נמצאו באיברים ממצאים חריגים שסיפקו הסבר למותה.
הרמז החשוב הסתתר דווקא ברגל. ספאלה תיאר בדוח נגע עור אדמדם שהופיע שוב ושוב ברגלה הימנית ואובחן כשושנה. המונח היה מוכר כבר בעת העתיקה, אך רק בשנות ה-80 של המאה ה-19 התברר כי המחלה נגרמת מזיהום חיידקי. כיום ידוע כי ללא טיפול הזיהום עלול להתפשט, לגרום לאלח דם ולהסתיים במוות.
כאשר חיברו החוקרים בין הפצע שלא החלים, האבחנה ההיסטורית וההידרדרות המהירה במצבה, הם הגיעו למסקנה כי סיבת המוות המיידית הסבירה ביותר הייתה אלח דם בעקבות הזיהום ברגלה. זהות החיידק או החיידקים שגרמו לזיהום אינה ידועה.
שיחת המסדרון שהפכה למחקר בלשי
הדרך לפענוח התעלומה לא החלה במעבדה, אלא בשיחת מסדרון מקרית באוניברסיטת אוהיו. פרופ' זייד עבאסי, ששהה במקום בשנת שבתון במחלקה לפתולוגיה, פגש את פרופ' רולף בארת'. השניים, חוקרי רפואה וחובבי היסטוריה, החלו לדבר על מותה המסתורי של מלכת שבדיה. השיחה התפתחה למחקר בלשי שחצה יבשות והוביל אותם אל רישומים היסטוריים ואל דוחות נתיחה בני מאות שנים.
סוכרת שאינה מאובחנת עלולה להיות מלווה בפצעים כרוניים ובזיהומים
(צילום: shutterstock)
"בעקבות השיחה התחלתי לנבור ברישומים היסטוריים ובדוחות נתיחה ישנים, שאחד מהם צץ במפתיע בארכיון פרטי בווינה", אמר פרופ' עבאסי. לדבריו, החיבור בין הדוח ההיסטורי לבין התסמינים שתועדו בחייה של כריסטינה סיפק לחוקרים כיוון חדש. "על סמך ניתוח מקצועי של מכלול התיעודים והתסמינים הקליניים, שכללו צימאון קיצוני, השתנת יתר, ירידה במשקל ופצעים כרוניים ברגליים, הצלחנו להגדיר את סיבת המוות של המלכה כריסטינה: סוכרת לא מאובחנת שלוותה בזיהום חיידקי כרוני בגפה".
הסימנים לא הופיעו רק סמוך למותה. מהמסמכים עולה כי כריסטינה סבלה מצימאון ומירידה במשקל כבר בשנות ה-40 לחייה. בחודשים האחרונים לחייה תועדו גם צימאון קיצוני והשתנה מרובה, תסמינים שעשויים להתאים לסוכרת.
אלא שבמאה ה-17 הרופאים עדיין לא הכירו בסוכרת כמחלה שניתן לאבחן. הם ידעו רק כי אנשים מסוימים סובלים מהשתנה מוגברת ומשתן בעל טעם מתוק, ככל הנראה בשל הימצאות גלוקוז בשתן. לכן, גם אם כריסטינה אכן סבלה מהמחלה, לא הייתה לרופאיה אפשרות לזהות אותה כפי שמקובל כיום.
"יש לזכור שסוכרת עדיין לא הוכרה כישות אבחנתית במאה ה-17", הסביר פרופ' עבאסי. "האבחנה שלנו שופכת אור על סיבת מותה ומשלימה את הממצאים של קודמינו, שטענו בצדק כי מדובר במוות מזיהום. אכן, זיהום מסוג זה היה שכיח וקטלני בקרב חולי סוכרת באותה תקופה".
סוכרת היא הפרעה מטבולית הנגרמת מרמות גבוהות של סוכר בדם, גלוקוז ומולקולות אינסולין בדם. הדמיה בתלת-ממד
(צילום: Shutterstock)
לדברי החוקרים, הסוכרת שלא אובחנה הייתה קשורה לפצע הכרוני ולזיהום החיידקי ברגלה של כריסטינה. הזיהום התפשט ככל הנראה בגופה, גרם לאלח דם והוביל למותה.
השלד סיפק תשובה לתעלומה אחרת
אלא שדוח הנתיחה לא היה הניסיון הראשון לפתור את התעלומות שנקשרו בשמה של כריסטינה. ב-1965, יותר מ-250 שנה לאחר מותה, הוצאו שרידיה מהקבר ונבדקו באמצעים רפואיים ואנתרופולוגיים מודרניים. החוקרים תיארו ומדדו את עצמות השלד בפירוט, אך לא הצליחו לקבוע באופן חד-משמעי מאילו מחלות סבלה בחייה.
הבדיקה בכל זאת סיפקה שתי תשובות חשובות. היא העלתה כי כריסטינה סבלה מעקמת בעמוד השדרה, וגם הכריעה בשאלה אחרת שהעסיקה רבים במשך מאות שנים: מבנה האגן והכתפיים הראה כי השלד הוא של אישה.
כעת, המחקר החדש מוסיף נדבך רפואי לסיפורה. "המחקר הזה, המשלב פתולוגיה, פיזיולוגיה וארכיאולוגיה רפואית, מוכיח שגם אחרי מאות שנים, המדע המודרני יכול לשפוך אור על חייהן ומותן של דמויות מהעבר ולפתור תעלומות שהיו חתומות בין דפי ההיסטוריה", אמר פרופ' עבאסי.
המאמר פורסם במדור ההיסטוריה הרפואית של כתב העת השבדי "Lakartidningen". לצד המסקנות, מחבריו מדגישים כי אבחון של אדם שמת לפני מאות שנים מחייב זהירות, משום שהמידע הרפואי שנותר הוא חלקי בלבד.
