בחסות אסטרהזניקה
מחלת הזאבת או בשמה הלועזי "לופוס", היא מחלה אוטואימונית שבה מערכת החיסון תוקפת את הגוף עצמו. היא מאופיינת בתקופות של התלקחות ורגיעה ("רמסיה"), ועלולה לפגוע באיברים שונים כמו מפרקים, כליות, עור, מוח, לב וריאות. עד היום, לעולם המדע אין הסבר חד משמעי מדוע הגוף תוקף את עצמו.
מקור השם של המחלה – "זאבת" אינו ידוע בוודאות, אך הסברה הרווחת היא שהפריחה שהופיעה על פניהם של החולים הזכירה לרופאים בימי הביניים את הכתמים המעטרים את פניהם של זאבים.
"המחלה מתפרצת לרוב בנשים בגיל הפוריות. עם זאת, היא מתוארת, בשכיחות נמוכה יותר גם בילדים וגם במבוגרים יותר. זאבת כמו הרבה מחלות אוטואימוניות אחרות, שכיחה יותר בנשים", מסבירה פרופ' מרב לידר, מנהלת היחידה לראומטולוגיה בבית החולים שיבא ויו״ר איגוד הראומטולוגיים.
הסיבה לכך שהמחלה תוקפת בעיקר נשים בגיל הפוריות נעוצה, ככל הנראה, בהשפעה ההורמונלית. "המחשבה היא שהשפעת ההורמונים הנשיים על מערכת החיסון מטה את שיווי המשקל להתפתחות של מחלה אוטואימונית. בשנות הפוריות המרכיב של ההורמונים הוא הרבה יותר דרמטי", מסבירה הרופאה הבכירה.
4 צפייה בגלריה
"זאבת כמו הרבה מחלות אוטואימוניות אחרות, שכיחה יותר בנשים", פרופ' מרב לידר
(shutterstock.com)
התבטאות מחלת הזאבת משתנה בין כל חולה; יש מגוון רחב מאוד של תסמינים שיכולים לבוא לידי ביטוי. "זה יכול להיות מישהי שיש לה עייפות וכאבי מפרקים ומישהי שיש לה פריחות ונשירה ופצעים בפה. יכולים להיות חום וכאבים בחזה בגלל מעורבות של הריאה", מפרטת פרופ' לידר. "מאחר וזו מחלה אוטואימונית רב מערכתית, כל איבר כמעט יכול -להיפגע. השילובים הם אינספור אפשרויות".
אומנם, זו מחלה שלא ניתנת לריפוי מלא, אך כיום, בזכות הרפואה המודרנית, ישנם סוגים שונים של טיפולים שמטרתם לטפל בתסמיניה ולהביא להקלה משמעותית לחולים בה. בבסיס הטיפול נמצא שימוש במשככי כאבים נוגדי דלקת, ובתרופות נגד מלריה שעוזרות לווסת את התופעות החריגות במערכת החיסון המאפיינות חולי זאבת. בנוסף, ניתן לטפל בתרופות "תרופות אימונו-מודולטוריות" שמרסנות את פעילות היתר של מערכת החיסון ובכך מפחיתות את תסמיני המחלה.
כאשר הטיפול הבסיסי אינו מספיק, מתקדמים לשימוש בסטרואידים. אולם, בגלל הנזק שעלול להיגרם לטווח ארוך כתוצאה מהשימוש בהם, ובגלל תופעות הלוואי בטווח הקצר כמו עליה במשקל, שינויים במצבי רוח, קושי בשינה וכדומה, קיימת שאיפה להגיע למינון הנמוך ביותר ואם ניתן – להפסיק כלל את הטיפול בסוג זה של תרופות. "החיסכון בסטרואידים מהותי כי נשים עם לופוס לוקחות סטרואידים למשך -תקופה ארוכה מאוד. אפילו מינונים נמוכים לאורך שנים, עלולים לגרום לאוסטיאופורוזיס (ירידה בצפיפות העצם), השמנה, קטרקט, סוכרת, יתר לחץ דם ועוד", מסבירה פרופ' לידר.
4 צפייה בגלריה
יש מגוון רחב מאוד של תסמינים שיכולים לבוא לידי ביטוי, פריחה היא אחת מהם
(shutterstock.com)
המהפכה בטיפול: הגעה לחיים יציבים
בשנים האחרונות חלו פריצות דרך בטיפול במחלה ונוספו טיפולים ביולוגיים ממוקדים לארגז הכלים. הטיפולים האלו מבוססים על נוגדנים חד-שבטיים נגד ציטוקין – חלבון מעודד דלקת, שחסימתו מסייעת להפחתת התסמינים ולשיפור איכות החיים של המטופלים.
"יש חשיבות לצמצם את מספר ההתלקחויות שכן כל אחת מהן עלולה לגרום לפגיעה נוספת ולהצטברות נזק לאיברים", מסבירה פרופ׳ לידר. "התרופות הביולוגית מייצבות את המחלה, מונעות התלקחויות ומורידות שכיחותן, משפרות את הרווחה הכללית של המטופל ומאפשרות להפחית במינון הסטרואידים ואף בחלק מהמקרים להוביל להפסקת נטילת סטרואידים לחלוטין".
חשוב לדעת כי לפני כניסה להיריון יש לוודא שמחלת הזאבת נמצאת באיזון. טיפולים מתקדמים – ובהם התרופות הביולוגיות – מאפשרים כיום להביא את המחלה לשליטה טובה יותר, כך שהריון מתוכנן מראש יכול להסתיים בתוצאות טובות בהרבה. "כאשר יש מודעות, אבחון נכון וטיפול מתאים, ניתן להביא את המחלה למצב מאוזן", מסבירה פרופ' לידר. עם זאת היא מדגישה: התרופות הביולוגיות אינן ניתנות בהכרח במהלך ההיריון עצמו, ויש להתאים את הטיפול באופן פרטני. "במצב שבו המחלה מאוזנת וכשההריון מתוכנן מראש, כבר אין סיבה שחולות לופוס יוותרו על החלום להפוך לאימהות".
מה הסכנה בהפסקת הטיפול?
לחולים במחלה יש נטייה להפסיק את הטיפול בתקופות בהן יש הפוגה מהמחלה. פרופ' לידר מדגישה כי "ההרגשה הטובה לא תמיד משקפת מחלה לא פעילה בלופוס ועדין יכולה להיות פעילות אימונולוגית. מערכת החיסון יכולה להמשיך להיות פעילה ורוחשת ובוחשת מתחת לפני השטח בלי שהמטופלת תרגיש. ואז כל טריגר קטן יטה את הכף ויגרום לה להתלקחות".
חשוב להבין שלא כל התלקחות תוביל לפגיעה קשה, אך אלו שכן , עלולות לפגוע בתפקוד האיברים הפנימיים של החולה. פגיעה בכליה, למשל, "תדרדר אותנו בבת אחת להתקדם חמש-שש שנים בגיל הכלייתי שלנו. על כן צריך לדאוג שמערכת החיסון תהיה מיוצבת", מזהירה הרופאה הבכירה.
בכל הנוגע לעיתוי התחלת הטיפול הביולוגי בחולי לופוס הדגש כיום , בהתאם להמלצות האירופאיות לטיפול בלופוס (EULAR), הוא על הקדמתו ולא על שמירתו כשלב מאוחר בלבד. לצד הטיפולים הסטנדרטיים הניתנים בשלבים מוקדמים, יש מקום לשקול טיפול ביולוגי כבר עם הופעת סימני חוסר איזון במחלה, כגון כאבי מפרקים, פריחות או חום, ואף בהתלקחויות משמעותיות יותר. גישה זו מאפשרת לייצב את המחלה מוקדם יותר, להפחית את הצורך בטיפולים כרוניים אחרים ולצמצם תופעות לוואי ארוכות טווח.
4 צפייה בגלריה
"במחלות אוטואימוניות, המטרה המרכזית שלנו, היא לאפשר למטופלים ולמטופלות לנהל חיים מלאים ובריאים ככל האפשר", פרופ' מירב לידר
(צילום: Shutterstock)
המטרה: חיים בריאים עם זאבת
"במחלות אוטואימוניות המטרה המרכזית שלנו, שעומדת תמיד לנגד עינינו, היא לאפשר למטופלים ולמטופלות לנהל חיים מלאים ובריאים ככל האפשר. ייתכן שהם יידרשו להמשיך ולקחת תרופות, אך השאיפה היא שלא יחושו מגבלות משמעותיות ושאם יידרשו להתאמות – הן יהיו מינימליות בלבד", מסכמת פרופ' לידר.
מוגש כשירות לציבור. בחסות אסטרהזניקה
