טרגדיה איומה התרחשה בימים האחרונים. רעות כהן, שהייתה בהיריון עם תאומות, התמוטטה ומתה. בני משפחתה מספרים שסבלה מכאבים קשים לאורך ההיריון, התלוננה על כך בפני רופאיה ואף הגיעה לחדרי מיון בעקבות הכאבים העזים. לדברי המשפחה, למרות שאושפזה, הסיבה לכאב לא אותרה, נאמר לה שאין טיפול, והיא שוחררה לביתה. נכון לרגע כתיבת הדברים האלה, סיבת מותה של רעות כהן אינה ידועה.
אך גם בלי קשר לנסיבות הספציפיות בסיפור הקשה הזה, נשים חוזרות וטוענות שאין די התייחסות רפואית לתלונותיהן על כאב. האם נשים מופלות בטיפול בכאב לעומת גברים?
3 צפייה בגלריה
כאב של נשים נתפס לעיתים כפחות חמור מזה של גברים
(צילום: Reshetnikov_art / Shutterstock)
על סמך מקרים ספציפיים וסיפורים אישיים קשה לקבוע אם נשים אכן מקבלות יחס שונה לכאב לעומת גברים. על כל אישה שמספרת שרופאים התעלמו מכאביה, ייתכן שיש גבר עם סיפור דומה. עם זאת, בשנים האחרונות מחקרים בתחומי הפסיכולוגיה והרפואה החלו לערוך השוואות שיטתיות כדי לבחון זאת. מסקנתם היא שאכן קיימת הטיה מגדרית בתפיסת כאב.
האם לנשים "כואב פחות"?
המחקרים מראים שכאב של נשים נתפס כפחות עוצמתי מזה של גברים. באחד המחקרים הוצגו למשתתפים סרטוני וידאו של נשים וגברים המספרים על כאב אמיתי שחוו. המשתתפים, אנשים מן השורה ללא השכלה רפואית, התבקשו לדרג את עוצמת הכאב של המספרים. הם דירגו את הכאב שתיארו הנשים כנמוך יותר, בממוצע, מזה של הגברים. כלומר, באופן כללי הם סברו שלנשים כואב פחות.
"כאב של נשים נתפס כפחות עוצמתי מזה של גברים. משתתפים דירגו את כאבן כנמוך יותר, ואף סברו שנשים נוטות להפריז בדיווח. התפיסה הזו משקפת נטייה חברתית רחבה שמערערת על אמינות חוויית הכאב של נשים"
במחקר נוסף, משתתפים העריכו כי גברים ונשים חווים רמת כאב זהה בעקבות פגיעות פיזיות דומות. למשל, הם סברו שאישה או גבר שישברו רגל יחוו כאב בעוצמה דומה.
פרופ' שהם חשן-הללצילום: מיכל רביבועם זאת, אותם משתתפים העריכו שנשים ידווחו על רמת כאב גבוהה מזו שהן חוות בפועל. למשל, הם סברו שאישה שתחווה כאב בעוצמה של 7 מתוך 10, תדווח על כאב בעוצמה של 8. לעומת זאת, הם העריכו שגברים ידווחו על רמת הכאב האמיתית שלהם. ממצאים אלה מעידים על נטייה כללית בציבור לתפוס נשים כמגזימות בדיווחי הכאב שלהן - ומתכתבים עם היסטוריה ארוכת שנים של תיוג נשים כ"היסטריות", רגשניות, דרמטיות ומגיבות באופן מוגזם.
בין כאב אמיתי לדימוי חברתי
האם החלטות רפואיות של צוותים מקצועיים, כמו רופאות ואחיות, מושפעות מתפיסה סטריאוטיפית של כאב נשי? בסדרת מחקרים שערכתי בשנים האחרונות יחד עם עמיתיי ועמיתותיי מהאוניברסיטה העברית, המרכז הרפואי הדסה, וכן בתי חולים ואוניברסיטאות בארצות הברית, מצאנו שהתשובה היא חד-משמעית: כן. בהחלטות רפואיות בחדרי מיון קיימת הטיה בטיפול בכאב נגד נשים.
הממצאים שלנו מבוססים על נתונים של מיליוני מטופלים ומטופלות, שביקרו בחדרי מיון ברחבי העולם, וכן על נתונים מחדרי מיון ספציפיים בבתי חולים בישראל ובארצות הברית. מצאנו שנשים עם תלונות על כאב קיבלו פחות מרשמים למשככי כאבים מגברים - גם כאשר דיווחו על אותה עוצמת כאב וסבלו מאותה בעיה.
"מצאנו שנשים עם תלונות על כאב קיבלו פחות משככי כאבים מגברים, גם כשדיווחו על אותה עוצמה. כאבן תועד פחות, והן המתינו זמן רב יותר לטיפול. ההטיה הזו קיימת גם בקרב רופאים, רופאות ואחיות"
לדוגמה, מטופל שהגיע לחדר מיון עם כאב גב שדירג בעוצמה של 9 מתוך 10, היה בעל סיכוי גבוה יותר לקבל משככי כאבים מאשר מטופלת שהגיעה עם אותה תלונה בדיוק. נשים קיבלו פחות משככים באופן כללי - הן משככים "קלים" כמו אקמול, והן משככים "חזקים" כמו אופיאטים. בנוסף, מצאנו שכאב של נשים תועד פחות במערכת הרפואית, ושנשים המתינו זמן רב יותר עד שקיבלו טיפול לכאב במיון. ההטיות נמצאו במידה דומה בקרב רופאים ורופאות, וכן בקרב אחיות.
פחות משככי כאבים לנשים
לטיפול נכון בכאב חשיבות רפואית מכרעת. טיפול לא נכון בכאב עלול לא רק לגרום לסבל מיותר, אלא גם לפגוע בשיקום של החולה, להוביל לפספוס אבחנות רפואיות שהכאב הוא סימן האזהרה שלהן, ואף להתפתחות הפרעת כאב כרונית. עם זאת, חשוב לציין שגם עבור צוות רפואי מיומן ומסור, הטיפול בכאב הוא מורכב, ולעיתים קרובות קשה לדעת מהו "הטיפול הנכון".
הסיבה לקושי היא שהטיפול בכאב נסמך על מרכיבים סובייקטיביים. לא קיימים מדחום או בדיקת דם שיעידו על רמת הכאב ה"אמיתית" של מטופל, ובלתי אפשרי להשוות את חוויית הכאב של אדם אחד לזו של אדם אחר. הממצאים שלנו מצביעים על כך שהצוותים הרפואיים אינם מודעים לכך שהם נוטים להציע פחות טיפול בכאב לנשים. אין לי ספק שהם מנסים לעשות את המיטב, במערכת עמוסה לעייפה ובתנאי אי ודאות. לא תמיד הם מצליחים.
האתגר: כאב הוא סובייקטיבי
מה אפשר לעשות? ההמלצה הראשונה היא ברמת מדיניות הבריאות. נדרשת אכיפה משמעותית יותר של כללי הטיפול בכאב בחדרי המיון ובשאר מחלקות בתי החולים, וכן הגברת המודעות של הצוותים להטיה נגד נשים. פרוטוקולים לטיפול בכאב קיימים בחדרי מיון, והם קוראים לטיפול שווה במטופלים בהתאם לרמת הכאב המדווחת, ללא הבדל דת, גזע ומין. אך מחקרים מהארץ ומהעולם מראים כי במקרים רבים ההנחיות אינן נאכפות.
לא תמיד נערך תיעוד שיטתי של עוצמת הכאב, אף שהוא נדרש. יש פחות מדי טיפול בכאב אצל גברים ונשים לעומת ההמלצה, בפרט ברמות כאב גבוהות. נדרש טיפול מערכתי בתופעה. עד אז, ההמלצה שלי למטופלות ולמשפחותיהן היא לדווח על הכאב לצוות הרפואי, גם אם לא נשאלו, ולבקש - ואף לדרוש - טיפול בכאב אם הן זקוקות לו. בריאות שלמה לכולם.ן.
פרופ' שהם חשן-הלל, סגנית דיקן בבית הספר למנהל עסקים וחברה במרכז פדרמן לחקר הרציונליות, האוניברסיטה העברית
