באחת השבתות החליט רס"ן (מיל') ד"ר ס., רופא טראומה ורפואה דחופה במרכז שניידר לרפואת ילדים, לפצות את אשתו ואת שלושת ילדיו על היעדרותו הממושכת בגלל המילואים, ולקח את המשפחה לטיול בנחל הבשור. "הם נהנו מאוד, וגם אני, עד שראיתי את הגבעה ממול. ב-8 באוקטובר נחתו עליה מסוקים כדי לפנות חיילים שנפצעו קשה, וממש בסמוך, בשביל שמוביל מבארי לעזה, ראיתי חפצים ובגדים זרוקים ששדדו מחבלי הנוח'בה מבתי התושבים. כבר אז, וגם בטיול, עלתה לי האסוציאציה של צעדות המוות בשואה".
והטיול הזה לא היה הטריגר היחיד. מאז שגויס ב-7 באוקטובר, הרופא התרוצץ בין יחידת עילית של חיל האוויר לבין שניידר, ותזכורות חיכו לו בכל פינה. "מכל פלקט שתלוי על הקיר, גם בכניסה לבית החולים, ניבטים פניהם של הלוחמים הגיבורים שלא הצלחנו להציל".
כרופא ביחידה מובחרת הוא היה רגיל למילואים, אבל לא בהיקפים כאלה. "גם לפני המלחמה עשיתי לפחות 45 ימי מילואים בשנה, אבל מהיום שהיא פרצה אני מרגיש שהפכתי לאזרח צה"ל. רשמית טחנתי לפחות 450 ימים, אבל גם עכשיו, כשאני בג'ינס וטי-שירט, אני מגויס זמין להקפצה בכל רגע. בבגאז' של הרכב יש לי דרך קבע תיק גדול עם המדים, כלי הרחצה וכל הפק"ל שמילואימניק צריך".
ד"ר ס., 48, נשוי לרופאה ואב לשלושה, נולד בירושלים וכיום מתגורר בחיפה. בתיכון הצטרף לנוער מד"א, ובצבא שירת כחובש ביחידת עילית של חיל האוויר. אחרי השחרור התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית, אבל לא נפרד מהמדים. "בכל שנות הלימודים המשכתי לעשות מילואים כחובש ביחידה".
שתי זירות שונות בתכלית
אחרי שקיבל את התואר התמחה בשלושה תחומים: טראומה, רפואה דחופה ורפואת ילדים. "גדלתי בשניידר, ובמקביל להתמחויות עשיתי תואר במדעי המוח במכון ויצמן". את התמחות-העל בטראומה עשה במלבורן שבאוסטרליה, בשירות הטראומה של בית החולים אלפרד ובמכון הלאומי לחקר טראומה, ומשם חזר לשניידר.
"חדר הטראומה בשניידר והמקבילה הצבאית שלו בשטח הן שתי זירות שונות בתכלית, עם אתגרים שונים", הסביר. "אלינו לבית החולים מגיעים ילדים שנפגעו בתאונות דרכים, שנפלו מגובה, ששברו גפה או שסובלים מחבלות ראש קשות, עם השלכות מצערות לטווח הארוך. בזירה הצבאית, לעומת זאת, מדובר בטראומה חודרת בתנאי שדה, ורוב המקרים הם אירועים רבי נפגעים".
פינוי פצוע ליד קיבוץ בארי בידי מסוק חיל האוויר
(צילום: רס"ן במיל' ד"ר ס.)
ב-7 באוקטובר המלחמה תפסה אותו בבלגיה, שם הדריך קורס טראומה. כשהקריאה להתייצב הבהבה בנייד לצד סרטוני האימה, הוא ארז בחופזה. באותה שבת לא היו טיסות מבריסל לנתב"ג, ולכן חזר דרך פריז. "ביקשתי מאשתי שתוריד את הצ'ימידן של המילואים ותפגוש אותי באיזה צומת, ומשם הדרמתי ליחידה".
ב-8 באוקטובר, כבר הייתי בבסיס, ומ-12 בצהריים בתוך הלחימה. זה היה אירוע מערער: רכבים שרופים, גופות פזורות, פציעות ברמה קיצונית וכאוס מוחלט
מאותו רגע חייו התהפכו. "בבוקר יום ראשון, 8 באוקטובר, כבר הייתי בבסיס, ומ-12 בצהריים בתוך הלחימה. זה היה אירוע מערער: רכבים שרופים, גופות פזורות, פציעות ברמה קיצונית וכאוס מוחלט".
"בינג' המילואים הראשון"
כשההלם הראשוני התפוגג, המשימה של השבוע הראשון הוגדרה, לדבריו, "כיבוש הנגב". "התחנה הראשונה הייתה בבארי", סיפר. "כבר הייתי כועס ומוצף, ולצד הגופות שאנשי זק"א טיפלו בהן הבחנתי בעציצי פרחים לחג במכולת השרופה. המראה הזה, של שגרה שנקטעה באחת, חזר גם בקיבוצי העוטף האחרים".
"בינג' המילואים הראשון", כהגדרתו, נמשך 180 ימים, עם אפטרים שלדעתו היו קצרים ומיותרים. "בלילה הראשון שלי בבית, במיטה שלנו, אחרי שישנתי בחצי הלא-שרוף של המכולת בניר עוז, בחדר הדואר של נחל עוז ובבריכה של רעים, ביקשתי מאשתי שתבדוק למה הגב שלי מגרד כל כך. היא גילתה פשפשים".
את מה שעבר עליו בשנים האלה הוא עדיין לא עיבד. לדבריו, תקופות המילואים הארוכות וההקפצות התכופות טשטשו אצלו את תחושת הזמן.
"הצוות הרפואי שאני חלק ממנו מוזעק בעיקר לאירועים רבי נפגעים, מורכבים מבחינה צבאית ורפואית", אמר. "בינואר 2025 הוקפצנו לאירוע בשומרון. בשתיים בלילה חברנו לכוח, והפרמדיק עדכן אותי על חמישה פצועים: אחד מהם, פצוע קשה, כבר מת, השאר נפצעו קל, ומצבו של עוד אחד לא היה ברור. התברר שהוא פצוע אנוש. הוא הוטס לשיבא בהלם עמוק מסכן חיים, עם פציעות רבות בכל הגוף, כולל אגן מרוסק. בשטח ביצענו פעולות כירורגיות מצילות חיים: פתחנו לו נתיב אוויר, ניקזנו את בית החזה והנשמנו אותו. בזכות העבודה שלנו בשטח, החייל שרד והשתקם".
כשיש ספק, אין ספק
מכונת הזיכרון המשיכה לפלוט מקרה אחרי מקרה. "בתחילת המלחמה הוזעקנו לטפל בחייל עם פצע פעור בבית החזה, ממש בור. הייתי בטוח שהוא מת, אבל כשזיהיתי סימני חיים, אני ורופא נוסף התנפלנו עליו והצלנו אותו. רופא במסוק המשיך במאמצי ההחייאה, ובסורוקה החייל הועבר מיד לחדר ניתוח ונותח במשך יומיים בידי צוותים מתחלפים. הוא חזר ממצב של טרום מוות".
"אילו היה מת, היו אומרים שברור שהוא לא היה בר הצלה", הוסיף. "אבל כרגיל ביחידה, כולנו, כולל הפרמדיקית, היינו במיטבנו. אם תראי אותו היום ברחוב, לא תמצאי עליו שום זכר לאותה פציעה אנושה, רב-מערכתית ומסכנת חיים".
בתחילת המלחמה הוזעקנו לטפל בחייל עם פצע פעור בבית החזה, ממש בור. הייתי בטוח שהוא מת, אבל כשזיהיתי סימני חיים, אני ורופא נוסף התנפלנו עליו והצלנו אותו
בשטח, הוא מתאר, אין זמן לדיונים ולהערכות מצב. "כשיש ספק, אין ספק, ולכן הצוות הרפואי נלחם גם על מי שיש לו שביב של סיכוי לחיות, גם אם לא תמיד בהצלחה. טיפלתי בחייל עם פחות מחצי סיכוי לשרוד. נלחמתי עליו, והוא מת".
"הצוות הרפואי נלחם גם על מי שיש לו שביב של סיכוי לחיות, גם אם לא תמיד בהצלחה". פינוי פצוע באזור רפיח בידי מסוק חיל האוויר
(צילום: רס"ן במיל' ד"ר ס.)
"באירוע קשה אחר היינו בתנועה מנהלית כשהוזעקנו", נזכר. "דיווחו לנו בקשר על זירה קשה, עם נפגעים רבים והרוגים. הגענו למקום הרוס, בוער וממולכד, ששררו בו אי-סדר ובלבול. ירו עלינו, ולא הצלחנו לאתר את מקור הירי או את מקורותיו. אף אחד לא הצליח להבין את האירוע. פגשתי שם רופאה גדודית שעדכנה שגם החבר'ה שלנו ספגו אבדות, והיא הצביעה על לוחמים שרק יום קודם הכנתי להם קפה ואיחלתי להם הצלחה. זה היה אחד האירועים הקשים ביותר שעברתי, עם הרבה לוחמים ומפקדים הרוגים. אני רופא, והמקצוע שלי נועד להשפיע לטובה ולהציל חיים, אבל שם לא יכולנו לעזור. עד היום זה מורכב לי רגשית".
"אבא, שמור על עצמך"
מאז פרוץ המלחמה העביר ד"ר ס. את רוב זמנו בצבא, בסביבה גברית מוצפת טסטוסטרון, בהצלת חיים בתנאי שטח קשים. הביתה, ומדי פעם גם לבית החולים, חזר רק לפרקי זמן קצרים. האם אפשר בכלל לגשר על פער כזה? "אני חוזר הביתה מכונת מלחמה: בוטה ומחוספס, עטוי שריון, טעון ודרוך, עם תקשורת בין-אישית שלא מתאימה לחיי משפחה. כל זה יוצר נתק, ואין לי אפילו זמן לתקן אותו".
"אני מרגיש שאנחנו מתגלגלים משבוע לשבוע, ואנחנו שחוקים. גם עכשיו, כשאני בג'ינס, אני לגמרי באירוע". רס"ן במיל' ד"ר ס.
(צילום: פרטי)
"את המחיר של שלוש השנים האחרונות", המשיך, "משלמים בעיקר אשתי, שמחזיקה לבדה את הבית, והילדים, שכבר נשבר להם. אני חסר להם, והם דואגים לי: 'אבא, שמור על עצמך, אל תעשה שטויות'. גם כשאני עובד פה ושם בבית החולים, אני דרוך כמו מחסנית, כל שלוש שעות מזנק. לפני כמה שבועות, בתורנות, רופאה עמיתה נתנה לי צ'פחה על הגב. הגבתי כמו בחירום וקפצתי אחורה. מזל ששלטתי בעצמי ובתגובה הספונטנית שהתעוררה".
גם כשאני עובד פה ושם בבית החולים, אני דרוך כמו מחסנית. לפני כמה שבועות, בתורנות, רופאה עמיתה נתנה לי צ'פחה על הגב. הגבתי כמו בחירום וקפצתי אחורה. מזל ששלטתי בעצמי ובתגובה הספונטנית שהתעוררה
על הקריאה "נמות ולא נתגייס", שמשמיעים פלגים חרדיים קיצוניים, הוא מגיב: "זה לא הוגן וזה מרתיח. אנחנו מטפלים בשטח בחיילים צעירים מוסרי נפש, ואנחנו, בצוותים הרפואיים, ניתן מילואים עד שניפול מהרגליים. לא פעם, בגלל מחסור בכוח אדם, נמנעת מאיתנו התרעננות. אני מרגיש שאנחנו מתגלגלים משבוע לשבוע, ואנחנו שחוקים. גם עכשיו, כשאני בג'ינס, אני לגמרי באירוע".
רק עכשיו, כשהוא עדיין נתון כולו לחזית אחת ונוכח-נפקד בחזית השנייה, המשפחתית, התחיל ד"ר ס. לפרק את החוויות ולהרכיב את הפאזל מחדש. לשם כך הכין אלבום, ובו צילומים, שמות של מקומות ותאריכים. "אני מחכה לחזור לשגרה ולמשפחה, ויודע שלא יהיה קל לעבור את הגשר".
