זה היה אמור להיות החודש הוורוד. התכוננתי רבות לקראת אוקטובר האחרון - חודש המודעות למניעה וגילוי מוקדם של סרטן השד. כמקדמת הבריאות של האגודה למלחמה בסרטן, הייתי אחראית על מערך הרצאות ההסברה בארגונים ורשויות, תיאמתי מאות הרצאות ושלחתי חומרים. המטרה שעמדה לנגד עיניי הייתה העלאת המודעות של נשים בכל הארץ למחלה הממאירה הנפוצה ביותר בעולם. כדי שנשים יכירו את השדיים שלהן, שיידעו להבחין בכל גוש או שינוי וייבדקו בהתאם לגיל ולמצב. כי הדבר החשוב ביותר בכל הקשור לסרטן – הוא הגילוי המוקדם.
כשפרצה מלחמת 7 באוקטובר, וצבעה את החודש הזה בשחור, כל ההרצאות בוטלו ולמי היה כבר ראש למניעה של סרטן השד. אבל בשבילי, אוקטובר הזה הפך לחודש המודעות הפרטי שלא אשכח לעולם.
לא אשכח את התחושה של אצבעות הממששות גוש בצד שמאל. גוש שהרגיש לי ענק, בגודל של כדור פינג פונג בערך, עצום וקשה. הייתי בהלם. איך יכול להיות שלא הרגשתי אותו קודם? אני עם כל המודעות שלי? איך הוא צמח לו שם לגודל כזה בלי שהרגשתי? בידיים רועדות התחלתי להרים טלפונים כדי להשיג תור לכירורגית שד עוד באותו היום. ידעתי שהזמן משחק לרעתי, כל רגע חשוב, ודעתי לא תנוח עד שלא אגלה במה מדובר. ממוגרפיה, אולטרסאונד וביופסיה, MRI, PET CT, חוסר ודאות, דאגה, בירוקרטיה, תורים בלתי אפשריים – לא היה בזה שום דבר ורוד.
לקח כמעט חודש עד שקיבלתי את הבשורה הקשה. יום לפני שהכירורגית התקשרה להודיע שהגיעו תוצאות הביופסיה, עוד עבדתי על צילומי סרטון הסברה של האגודה בנושא "איך אספר לילדיי שחליתי בסרטן". לא האמנתי שאני נאלצת לשאול את עצמי את השאלה. תחילה הייתי מבועתת, אך למזלי היו לי הכלים והמומחים להתייעץ איתם. (הדרכת הורים בנושא ניתנת ללא תשלום בידי העובדת הסוציאלית של האגודה למלחמה בסרטן במשרדי האגודה בגבעתיים וגם אונליין).
לקח לי חודש נוסף להשלים את כל הבדיקות כדי לדעת באיזה סוג סרטן מדובר ומה מצבו. למזלי תפסתי אותו בזמן – הגידול היה בשלב 2 ראשוני, ללא גרורות. פתאום הסלוגן שעמד לנגד עיניי בעבודה, "גילוי מוקדם מציל חיים", הפך בשבילי למציאות. הבנתי עמוקות שהמודעות שלי, שהובילה לגילוי המוקדם, היא נס בשבילי - ובעיקר זכות. זכות להמשיך ולגדל את הילדים שלי, להמשיך וליהנות מנפלאות החיים ולראות אור גם בתקופות החשוכות ביותר, כי כוח החיים הוא הכוח החזק ביותר.
"גיליתי שחשיפת המסע הפרטי שלי נותנת ערך רב לעוקבים שלי וגם לי. פתאום המסע שלי מקבל משמעות נוספת. השאיפה שלי היא להגיע לכמה שיותר חולות וחולים, ולתת להם כוח להתמודד. הידיעה שיש אנשים שיכולים להיעזר ביומן המסע שלי מחזקת אותי ונותנת לי מוטיבציה"
אם כבר סרט, שיהיה מעניין
וכך חיי הפכו לסרט שאף אחד לא רוצה לחיות בו ואני לשחקנית הראשית, הבמאית והמפיקה שלו. אמרתי לעצמי, שאם כבר סרט, זה לא חייב להיות סיוט ולא דרמה, אבל זה חייב להיות מעניין. קראתי לסרט הפרטי הזה "מורתי הסרטנית", על משקל "מורתי התמנונית" של נטפליקס, שבו צוללן מתיידד עם תמנון בר ממין נקבה והיא מלמדת אותו על חברות ואהבה. מיד שאלתי את עצמי את השאלה - מה הגידול הזה בא ללמד אותי? את השאלות והתשובות שמצאתי תוך כדי המסע, תיעדתי בצורה ספונטנית בחשבון האינסטגרם שלי, שהפך למקום שבו אני פותחת הכול בלי לחשוש או להתבייש.
צילמתי את עצמי גוזרת את שיערי במספריים באמבטיה כי הנשירה הפכה להיות בלתי נסבלת. צילמתי את עצמי בוכה בזמן שחברה מגלחת לי את הראש. צפו:
מסע הסרטן של אירה
צילמתי את עצמי מדברת שטויות כי המוח שלי מעורפל אחרי טיפול כימותרפי, כי מתברר שהכימו משפיעה מאוד על המוח. צילמתי את עצמי מזריקה לעצמי חומר לחיזוק המערכת החיסונית ועוד ועוד ועוד. גיליתי שחשיפת המסע הפרטי שלי נותנת ערך רב לעוקבים שלי וגם לי. פתאום המסע שלי מקבל משמעות נוספת. השאיפה שלי היא להגיע לכמה שיותר חולות וחולים, ולתת להם כוח להתמודד. הידיעה שיש אנשים שיכולים להיעזר ביומן המסע שלי מחזקת אותי ונותנת לי מוטיבציה.
למעשה, החלטתי שאני מנצלת את תקופת ההחלמה כתקופה של למידה והתפתחות אישית. כתקופה של ריטריט - נסיגה מחיי היומיום והתכנסות פנימה. סוג של התנזרות. הזדמנות ללמוד עוד משהו על עצמי. על ההתמודדות שלי עם פחד ועם סבל. זה לא שלא פחדתי ולא סבלתי בחיים. עליתי לארץ לבד בגיל 15 במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה ללא הורים), ועברתי תקופות לא פשוטות כמי שחיה בארץ בלי הורים ובלי משפחה מורחבת. אבל הפעם בחרתי לעשות את זה בעיניים פקוחות ממש. להסתכל לפחד ולסבל בעיניים ולבחור את דרך ההתמודדות שלי עם המחלה שתקפה אותי בהפתעה.
הפרידה מהשיער
בשנים האחרונות אני לומדת ומתרגלת מדיטציה בשיטת זן בודהיזם, שיטה שמלמדת לשלוט בתשומת הלב ובתהליך החשיבה, וזה כאילו הכין אותי לרגע הפרידה מהשיער. די בהתחלה היה ברור שאני הולכת לעבור כימותרפיה, ולאבד את השיער. הגידול שלי הוא גידול מהסוג HER2, נדיר יחסית, אגרסיבי ומסוכן, אבל מגיב היטב לטיפול כימותרפי בשילוב עם ביולוגי.
נשירת השיער ריחפה מעלי כענן אפור וכבד ונדרשתי לקבל החלטה: האם ללכת על "כובע קרח" (כובע פינגווין), המצאה של השנים האחרונות, שמאפשרת לשמר את השיער באמצעות קירור הראש במהלך הטיפול הכימותרפי, או לוותר עליו. מקפיאים את הכובע למינוס 30 מעלות ומניחים אותו על הקרקפת במהלך הטיפול. אין הבטחה שכל השיער יישמר, או יישמר בכלל. זה אמנם עובד למרבית המטופלות (ומצריך התעסקות מרובה), אך בחרתי לוותר.
כשנזיר או נזירה בודהיסטים נכנסים למנזר, הם מגלחים את הראש. בפילוסופיה הבודהיסטית שיער מסמל את האגו, את ה"אני המשתוקק" והחשיבות העצמית. מגלחים בכל פעם שהוא צומח. פעם אחר פעם. למה שאדם חופשי יעשה זאת לעצמו? ייכנס למסגרת "כובלת" ויוותר על ייחודיות המראה החיצוני? כי דווקא שם נמצא החופש. הפחד הכי גדול שלי היה להסתכל במראה ולא לזהות את עצמי ולא לאהוב את מה שאני רואה. ובחרתי לעבור דרך הפחד הזה דוך. רציתי לשחרר. לשחרר כל אחיזה. גם את האחיזה בשיער. אני מאמינה שכשמסתכלים לפחד בעיניים הוא זה שמשחרר אחיזה.
אני מרגישה שההתקרחות לימדה אותי אהבה ללא תנאי, אהבה עצמית. בלי השיער אני חשופה לגמרי ואני מגלה שלהסתכל לפחד הכי גדול שלי בעיניים ולעבור דרכו, זה מחזק. למעשה, בחודשים האחרונים כמה מהפחדים הכי גדולים של החיים שלי התממשו אחד אחרי השני. ומה גיליתי? שבמציאות, הדבר עצמו לא כל כך מפחיד. כשכבר פוגשים אותו, בין אם זה הסרטן, או ההתקרחות או הטיפול הכימותרפי, כל אלה הם רק מצבים שאפשר להתמודד איתם. זה לא נעים, אבל כבר לא מבעית. שפוגשים את הדבר פנים מול פנים, הפחד נעלם. הפחד ניזון מציפייה, מחוסר אונים ומחוסר ודאות. ברגע שהדבר ממנו פחדתי מתרחש, לפחד אין מקום. זה רק להיות ולפעול ולהתגבר. ולקבל עוצמות חדשות. ולדעת שהנה, את יכולה. הסתכלת לו בעיניים והוא הלך. והאמונה נשארת ומרפאה.
הברכה של אנג'לינה ג'ולי
מהיום שהתחלתי לעבוד באגודה למלחמה בסרטן, אחת המשימות שהכנסתי לטו דו ליסט הפרטי שלי היה לעשות את הבדיקה למוטציה בגן BRCA1,2 שנפוץ בקרב נשים ממוצא יהודי אשכנזי ומעלה באופן משמעותי את הסיכון לחלות בסרטן השד והשחלות. הסברתי להרבה נשים על הבדיקה הפשוטה והחשובה הזו במסגרת עבודתי אך לא הגעתי לעשות את זה בעצמי. אין לי תירוץ טוב למה, אולי מכיון שאין לי שום היסטוריה משפחתית, זה לא היה לי דחוף.
בימים האחרונים, אחרי שחזרו התוצאות של הבדיקות הגנטיות שעורכים לנשים שחלו, גיליתי שלמחצית מהנשאיות אין היסטוריה משפחתית ואני ביניהן. אם הייתי עושה את הבדיקה לפני שנתיים בקופת החולים הייתי יודעת שהסיכון שלי לחלות בסרטן השד הוא סביב ה 80% ואולי הייתי יכולה להיערך אחרת. היום, אחרי שחליתי יש סיכוי של 50% שזה יחזור בצד השני. לכן ההמלצה הרפואית היא כריתה של שדיים ושחלות. אני עדיין מעכלת את הבשורה ואעשה את ההחלטות בהמשך.
המוטציה התפרסמה אחרי שאנג'לינה ג'ולי עברה כריתת שדיים מניעתית כשאובחנה כנשאית והיא נמצאת היום בסל הבריאות עבור נשים שמעידות על עצמן כי הן ממוצא אשכנזי ואם עדיין לא ביצעתן את הבדיקה, אז כדאי לקבוע ממש עכשיו.
מי תרצי להיות היום: בלונדינית או ברונטית?
ויש גם כיף. כשאני בחוץ אני חובשת פאות וחווה את העולם פעם כבלונדינית עם שיער ארוך, ופעם כברונטית עם קארה בסגנון אומה תורמן מ"ספרות זולה". יש לי חופש לבחור איך בא לי להיראות היום, אבל יותר מזה, יש לי חופש לבחור מי אני רוצה להיות מבפנים. האם אני הקורבן של החיים? איזו אנרגיה אני מפזרת בעולם? מה אני מפזרת באינטראקציה עם אנשים? האם מפרגנת ומעצימה או מרוקנת ומקטינה? איך אני מדברת לילדים שלי? איך אני מדברת לעצמי בתוך הראש שלי?
והנה, כמו מקל קסמים, דווקא בתקופה הזו, כשהכימו מטיל עלי מגבלות קשות וסבל פיזי, אני מרגישה חופשיה מתמיד. חופשיה להיות פשוט אני. אחרי שנים של מילוי תפקידים שמילאו אותי בחשיבות עצמית, כעת נכפה עלי לא למלא שום תפקיד (פרט לתפקיד האמא כמובן, שהוא תפקיד חיי). לא עיתונאית או אשת טלוויזיה, ולא מקדמת בריאות, ולא מייצגת אף גוף, פרט לגוף הפרטי שלי, שדורש ממני המון תשומת לב. לקחתי על עצמי את התפקיד לדאוג לו בצורה הטובה ביותר, כמו שעשיתי בכל תפקיד שמילאתי בעבודה. עשיתי תחקיר, למדתי את הנושא וכך הגעתי למטפלת ברפואה סינית שמלמדת אותי לתמוך בגוף שלי באמצעות תזונה ופורמולות צמחיות אשר מצמצמות את תופעות הלוואי למינימום האפשרי. החלמה מסרטן וטיפולי כימו זה לא דבר שאפשר לעשות על הדרך. זה דורש זמן וסבלנות ואני משקיעה בזה את כל המאמצים שלי.
לא פחות מזה אני משקיעה בנפש שלי. בכל בוקר אני מתרגלת מדיטציה כדי לשמור על תודעה צלולה. אני רואה את זה כאימון לשרירי המוח שעוזר לי לטפח חשיבה חיובית ולראות שגם המצבים הקשים ביותר של חולשה וכאב וחוסר אונים, באים והולכים. לראות שגם בתוך התקופה הזו יש רגעים נפלאים ותמיד-תמיד יש על מה להגיד תודה. להודות על כך שהכימו עובד והגידול שלי מגיב וקטן מטיפול לטיפול. להודות על כך שהילדים שלי מפתחים חוסן נפשי בתוך ההתמודדות המשפחתית שלנו. כל כך הרבה תודות.
כעת אני במחצית הדרך של תקופת הכימו, עברתי שלושה טיפולים ועוד שלושה לפניי. לאחר מכן צפוי לי ניתוח וטיפולים נוספים ככל שיידרש עד להחלמה מלאה. הדרך עוד ארוכה והיא רצופה אתגרים ופחדים. אז אני רק מזכירה לעצמי שהפחד הוא לא האמת, הוא לא המציאות והוא בשום אופן לא הדבר עצמו. והסבל לא חייב לנהל אותי, כי כל הכאבים והתופעות תמיד חולפים ואחריהם מגיעה הקלה, אז לא להאמין לסיפורים שהסבל מריץ בראש שלי. להאמין בעצמי ולפעול מתוך אמונה.
גילוי מוקדם מציל חיים
נכון להיום, גילוי מוקדם הוא האמצעי היעיל ביותר במאבק בסרטן השד. כ-90% מהחולות עשויות להחלים ממחלתן הודות לגילוי המחלה בשלב מוקדם. שמרי על אורח חיים בריא, הכולל פעילות גופנית, שמירה על משקל גוף תקין, הקפדה על תזונה מאוזנת, הגבלת שתיית אלכוהול והימנעות מעישון - כל אלה יכולים להפחית את הסיכון לחלות בסרטן השד.
במקרה של סרטן שד או שחלה במשפחה:
- מומלץ לקבל מרופא המשפחה הפניה לייעוץ גנטי: במסגרת הייעוץ תתקבל החלטה אם על האישה לבצע בדיקה גנטית לשלילת או למציאת גורם סיכון תורשתי למחלה.
- בקשי בדיקת ממוגרפיה מוקדמת: לאישה שקרובת משפחה שלה בדרגה ראשונה (אם, בת, אחות) חלתה בסרטן השד, מומלצת בדיקת ממוגרפיה מגיל 40, אחת לשנה, או מוקדם יותר, בהתאם להמלצות הרופא.
- לנשאית מוטציות בגנים BRCA1/2 ולנשים בקבוצות סיכון נוספות: מומלץ לבצע בדיקת MRI של השד אחת לשנה, בהתאם להמלצות משרד הבריאות. הבדיקה מומלצת גם לנשים שהוגדרו כבעלות סיכון של יותר מ-20% לחלות בסרטן השד במשך חייהן.
- למי שעברה טיפולי קרינה בבית החזה: בעיקר לפני גיל הפריון, נמצאת בסיכון מוגבר לחלות בסרטן השד, ומומלץ כי תבצע מעקב רפואי לגילוי מוקדם בהתאם להמלצות הרופא.
