נשים רבות מצליחות להחזיק שגרה מתפקדת כלפי חוץ בזמן שבתוך הבית מצטברים חרדה, שחיקה ולעיתים גם פוסט-טראומה. "מבחוץ את מחזיקה גאווה ואמונה, ובפנים את מחזיקה חרדה מאוד מאוד גדולה", תיארה מרים עמדי, מנכ"לית פורום נשות המילואימניקים, בפאנל שעסק בהתמודדות עם פוסט טראומה והשפעות המלחמה. הדברים נאמרו בוועידת הנשים של המדינה של ynet ו-ידיעות אחרונות בשיתוף נעמת.
בוועידה עלו הקולות האישיים והמקצועיים של נשים שחוות את השלכות המלחמה גם הרחק משדה הקרב: מיכל ברקאי ברודי, מייסדת "המתמרנות" וחברת קואליציית המשרתים; עמדי; עו"ס צביה נבנצאל, מומחית לטראומה ומנהלת מרכז נעמת לאישה ולמשפחה; ואביטל שפירא, מנכ"לית עמותת "ארים ראשי" – שיתפו מניסיונן על המחירים הנפשיים, המשפחתיים והחברתיים של התקופה.
ועידת "הנשים של המדינה": התמודדות עם פוסט-טראומה: שיח אישי וחברתי על השפעות המלחמה
מרים עמדי שיתפה כיצד הפציעה של בן זוגה טרפה את הקלפים ושינתה את חייה מן היסוד. "הפציעה שינתה הרבה דברים בבית, בטח בדברים הברורים האלה של להשתקם ולבנות את עצמנו מחדש", סיפרה. לדבריה, לצד ההתמודדות האישית נוצר גם שינוי עמוק בתפקיד שלה במרחב הציבורי: "הבחירה של אפילו להיות כאן, או לנהל את פורום נשות המילואימניקים, זאת בחירה שלא הייתי עושה לפני כן".
בתוך המציאות החדשה, היא מצאה את עצמה לוקחת על עצמה אחריות רחבה בהרבה: "ברגע הפציעה הבנתי שיש לי עכשיו תפקיד כלפי מאה אלף משפחות מילואים, ויש לי צורך לדבר את זה. פתאום קיבלתי טלפונים והודעות מאנשים שאני לא מכירה, וגם אם זה נוח לי וגם אם לא להיות במקום יותר פומבי – יש לי אחריות כלפי נשים שחוות דברים כמוני".
מהפציעה האישית לשליחות ציבורית
החשיפה הציבורית, כך מתברר, היא לא רק כלי אלא גם חלק בלתי נפרד מתהליך ההתמודדות. עמדי תיארה כיצד הפעילות בפורום הפכה עבורה למרחב של עיבוד אישי: "הפורום זה הטיפול שלי בסופו של דבר, זאת דרך לשיקום אישי שלי ולהתמודדות שלי". לצד זאת, היא לא מסתירה את המורכבות שמגיעה עם התפקיד: "זה גם מורכב, כי בסוף אני אוכלוסיית היעד של מה שאני מנסה לתקן ולטפל בו. כל פעם שמגיעים מקרים קשים, או מקרה של פציעה ודברים מורכבים, זה אוטומטית מחזיר אותך הביתה".
מיכל ברקאי ברודי: "אנחנו עומדות מול חוסר אונים נרכש, מול מערכות שמתפרקות. אם זכיתי ביכולת להשמיע קול, אז הקול שלי הוא שופר שמהדהד קולות רבים – גם של נשים שאין להן לגיטימציה להגיד שנשברו או שקשה להן"
לדבריה, ההתמודדות היומיומית נשענת גם על בחירה מודעת להמשיך קדימה למרות הקושי. "נושמים", אמרה, והוסיפה כי היא "מחזיקה מטרה שיש לדבר הזה ערך ומשמעות". לצד זאת, היא מודה שיש גם רגעים קשים יותר: "יש רגעים שקשים ומורכבים יותר, ובסוף מחבקים את הילדים חזק".
הפער בין החזות החיצונית למה שמתחולל בפנים, כך עולה מדבריה, הוא אחד האתגרים המרכזיים של נשות המילואימניקים. "מבחוץ את מחזיקה גאווה ואמונה בדרך שלשמה הוא יצא מהבית, ובפנים את מחזיקה חרדה מאוד מאוד גדולה", תיארה. היא מתארת מציאות של מתח מתמשך: "כשאת לא יודעת איפה הוא ויודעת שהוא בלחימה, אז בבטן ובלב זה כואב. את מפחדת מטלפון או דפיקה בדלת, וכל פעם שאת פותחת חדשות משהו בך נצבט".
לדבריה, אותה "החזקה" חיצונית אינה בהכרח מסכה, אלא חלק ממנגנון ההתמודדות עצמו. "ההחזקה הזאת זה משהו שתורם לחוסן", הסבירה. "זה תורם לי, זה תורם לבית שלי". עם זאת, היא מדגישה כי לא מדובר במצב שניתן לשמר לאורך זמן ללא סדקים: "יש גם רגעים של שבר ונפילה לכולם. אי אפשר להחזיק את זה לאורך זמן, אבל רוב הזמן כן, את מנסה בשבילך קודם כל ובשביל הילדים להחזיק את זה".
מרים עמדי: "מבחוץ את מחזיקה גאווה ואמונה בדרך שלשמה הוא יצא מהבית, ובפנים את מחזיקה חרדה מאוד מאוד גדולה. כשאת לא יודעת איפה הוא ויודעת שהוא בלחימה, אז בבטן ובלב זה כואב, וכל פעם שאת פותחת חדשות משהו בך נצבט"
להחזיק מבחוץ, להישבר מבפנים
מיכל ברקאי ברודי הצטרפה לדברים, אך הדגישה את הצורך בלגיטימציה להישבר לצד החוסן. "לפעמים אני לא רוצה להיות וונדר-וומן", אמרה, והוסיפה כי "ההסכמה לשים את הקושי נותנת לגיטימציה גם לאחרות להכיר בקושי שלהן". לדבריה, מדובר במתח מתמיד בין שני כוחות מנוגדים: "אנחנו כל הזמן מאזנות בין שני הכוחות האלה, ששניהם נכונים וקיימים".
בהמשך הרחיבה את המבט לביקורת רחבה יותר על המציאות הציבורית והמערכתית. "אנחנו עומדות מול חוסר אונים נרכש, מול מערכות שמתפרקות", אמרה, וקראה לשינוי תפיסתי: "אנחנו צריכות להסתכל על מדינת ישראל כמו אימהות, ולקחת עליה אחריות כמו אימהות של המדינה הזאת". מבחינתה, עצם ההשתתפות בשיח הציבורי היא חלק מתהליך הריפוי: היכולת להשמיע קול, גם כשהוא "לפעמים שבור", היא משמעותית.
בתוך כך הדגישה כי מתחת לפני השטח עולים גם קולות קשים יותר, שלעיתים אינם זוכים לבמה. "יש נשים שמספרות על בעל שנהיה אלים, על אלימות מינית, על בעל שחוזר מהחזית והוא לא האדם ששלחנו", תיארה, והוסיפה כי יש גם נשים מחברות שמרניות יותר שאינן מרגישות שיש להן לגיטימציה להישבר: "אצלנו בחברה זה לא לגיטימי להגיד שנשברנו, להגיד שקשה לנו". בעיניה, האחריות שלה היא להביא גם את הקולות האלה: "אם זכיתי ביכולת להשמיע קול, אז הקול שלי הוא שופר, שמהדהד קולות רבים – ואני יכולה להביא את הקול עבורן".
עו"ס צביה נבנצאל: "כשבטלוויזיה משדרים מקרי קצה, יש אישה שנפגעת מאלימות כלכלית או מינית ואומרת לעצמה 'אני לא שם'. אבל צריך לתת לגיטימציה – את אישה נפגעת אלימות, תקבלי עזרה, את לא צריכה להגיע למקומות האלה"
אלימות, שתיקה ומה שביניהן
עו"ס צביה נבנצאל חיזקה את הדברים מהשטח, וציינה כי מאז תחילת המלחמה נרשמה עלייה בפניות, בעיקר לקווי ייעוץ אנונימיים. "הלחץ יותר גדול, יש יותר הישרדות, ולהיות בבית כל כך הרבה זמן עם גבר אלים", תיארה, והסבירה כי מדובר בתופעה שמגיעה בגלים: "כשיש איזשהו מבצע או לחימה אינטנסיבית יש התכנסות פנימה, רגע להישרדות, אין זמן לטפל בעצמי. אבל כשיש הפוגה – יש עלייה ממש גדולה בכמות הפניות".
לדבריה, לא תמיד נשים מרגישות שיש להן לגיטימציה לפנות לעזרה, במיוחד על רקע השיח הציבורי. "כשבטלוויזיה משדרים מקרי קצה, יש אישה שנפגעת מאלימות כלכלית או מינית ואומרת לעצמה 'אני לא שם'", הסבירה. "אבל צריך לתת לגיטימציה – את אישה נפגעת אלימות, תקבלי עזרה, את לא צריכה להגיע למקומות האלה".
עוד הדגישה כי חוסן אמיתי אינו רק היכולת להמשיך לתפקד, אלא גם היכולת לעצור ולהתפרק. "אין יכולת להיות כל הזמן בתפקוד גבוה", אמרה, ותיארה כי אחד הרגעים המשמעותיים בתהליך הוא כאשר אישה מרשה לעצמה לשחרר: "אחד הדברים שאנחנו מחכות איתה לראות זה מתי היא תאפשר לעצמה להיות שנייה היא".
אביטל שפירא: "ההבדל המהותי הוא בנשים שמרגישות שאין הכרה ותוקף לקושי שלהן, ולכן הן לא פונות לבקש עזרה. התהליך עצמו ארוך וקשה נפשית, והרבה מוותרים עליו מראש – וזה קורה אצל נשים אפילו יותר"
אביטל שפירא התמקדה בהבדלים המגדריים בהתמודדות עם פוסט טראומה ובחסמים שמונעים מנשים לפנות לעזרה. "אצל נשים זה יותר הימנעות, דיכאון, פחות החצנה", אמרה, אך הדגישה כי הפער המרכזי עמוק יותר: "ההבדל המהותי הוא באמת בנשים שמרגישות שאין הכרה ותוקף לקושי שלהן, ולכן הן לא פונות לבקש עזרה".
לדבריה, גם המערכת עצמה אינה מקלה על ההתמודדות. "התהליך הזה מפגיש אותם שוב ושוב בעוד ועדה ועוד אבחון, זה תהליך ארוך וקשה נפשית, והרבה מוותרים עליו מראש", הסבירה. אצל נשים, כך ציינה, הקושי מתעצם עוד יותר: "אם אגיד שיש לי פוסט טראומה... הרבה לא מתחילות את התהליך מהסיבה הזו".
בהמשך חזרה השיחה להשפעות הישירות של שירות המילואים על חיי המשפחה. מרים עמדי הדגישה עד כמה המציאות הזו מטלטלת את שגרת החיים: "הדרך הכי קלה לפתור – אם בן זוג לא ילך למילואים. המצוקה הרגשית שלנו תרד אם יצטמצמו הימים". היא תיארה את חוסר היציבות שמלווה את התקופה: "פתאום מקפיצים, זה מכניס לסטרס וחרדה... תוך שבוע אבא עוד פעם עוזב את הבית".
גם הילדים, כך עולה מדבריה, חווים את ההשלכות באופן ישיר. "המדים הופכים להיות טריגר", סיפרה, "זה מזכיר את מה שהיה ומה המשמעות של רגע היעדרות".
5 צפייה בגלריה
המלחמה שלא נגמרת בבית: נשות המילואימניקים חושפות את המחיר הנפשי והמשפחתי
(צילום: יריב כץ)
משפחות המילואים תחת עומס מתמשך
ברקאי ברודי הוסיפה ממד נוסף לדיון – כלכלי וזהותי – והדגישה כי המחיר אינו מסתכם רק בעומס הרגשי. "אני כבר לא יודעת להגיד כמה הפסדתי, מאות אלפי שקלים", אמרה, ותיארה גם את הפגיעה בתחושת הזהות האישית: "פתאום אני אשתו של - מה זה קשור אלי הסיפור הזה בכלל?". לדבריה, מדובר בתהליך רחב יותר שמתרחש מתחת לפני השטח: "משפחות מילואמינים הופכות להיות יותר ויותר דומות למשפחות רווחה - וזה גובה מחיר ברמה אישית, בריאותית, כלכלית ורגשית".
גם ברמה הלאומית, כך עלה מהשיחה, קיימים פערים משמעותיים במענה. עמדי התייחסה לכך וציינה כי גם כאשר מבקשים סיוע, לא תמיד יש לכך מענה מותאם: "אם אני רוצה לקבל טיפול במרכזי החוסן, אני לא נכנסת בתעדוף". לדבריה, יש צורך בהכרה רשמית בצרכים הייחודיים של משפחות המשרתים: "חייב להיות כאן מרכז חוסן שמיועד למשפחות המשרתים".
לקראת סיום עלתה השאלה מה יכולה החברה הישראלית לעשות כדי לשפר את המצב. תשובתה של שפירא הייתה חד משמעית: "להיות ביחד, אין לנו ארץ אחרת". היא קראה לאחד כוחות ולפעול מתוך אחריות משותפת, גם במחיר של ויתור חלקי על עמדות: "לעשות הכי טוב שהוא יכול ולהיות בהשתלמות תמידית".
הדיון הסתיים בתחושה ברורה: לצד הלחימה בחוץ, מתקיימת מערכה יומיומית נוספת – שקטה יותר אך לא פחות מורכבת – על החוסן, ההכרה והיכולת לבקש עזרה. מהשיח עלה כי מדובר בהתמודדות מתמשכת, שמתרחשת בתוך הבתים והמשפחות, ודורשת לא רק פתרונות מערכתיים, אלא גם שינוי עמוק באופן שבו החברה הישראלית רואה, מקשיבה ותומכת.
