בשיתוף BMS
שמי טובה טמנה, אני בת 32 מנתניה, אקטיביסטית בתחום בריאות הנפש ומרצה. אבל לפני 12 שנים, החיים שלי נראו אחרת לגמרי.
בצבא התנדבתי בשירות לאומי בגן ילדים של אלו"ט, למדתי לפסיכומטרי וחלמתי על קריירה אקדמית. בבוקר הבחינה, דבר לא הכין אותי למה שעמד לקרות. ישבתי בכיתה, הסתכלתי על טופס המבחן וראיתי שמספר תעודת הזהות שלי לא נכון. הבוחן התעקש שהכל תקין, אבל בראש שלי משהו נשבר. התחלתי לצרוח, ממררת בבכי בלתי פוסק, לא מסוגלת לעצור. באותו ערב עליתי על הרכבת להורים בנתניה. עברתי את התחנה, המשכתי עד חיפה, מנותקת לחלוטין מהמציאות. כשהגעתי הביתה, באישון לילה, הלכתי לישון כאילו כלום לא קרה, אבל בבוקר שאחרי הכל כבר היה מעורפל. לא הבנתי מי זו הבחורה הזועמת, שקיללה את כל מי שניסה לשאול "איך היה במבחן?".
"העולם החיצון הפך לאיום", טובה טמנוצילום: מור צידוןזה היה ההתקף הפסיכוטי הראשון בחיי וחודש וחצי לאחר מכן, הגיעה האבחנה: סכיזופרניה. המילים של הפסיכיאטר הרגישו כמו גזר דין. מצעירה מחוננת, חברותית ואהובה, הפכתי לבחורה מסוגרת עם חרדה חברתית קשה. הפסקתי לקרוא ספרים, הזיכרון שלי בגד בי והעולם החיצון הפך לאיום. בשיא המחלה, הרגשתי שהטלוויזיה מדברת אליי. האמונה שלי התערבבה עם הזיות – הייתי בטוחה שאני המשיח, שאני זו שתביא את הגאולה לעולם. לקח לי זמן להבין שגם אם אני לא מבינה עד הסוף מה קורה לי, אני חייבת לשתף פעולה עם הטיפול.
השיקום היה איטי ומפרך. מהזנחה עצמית מוחלטת, חזרתי לאט לאט להיות הבחורה ה"מתוקתקת" והסטייליסטית שהייתי. השלמתי את השירות הלאומי ומצאתי עבודה במוקד שירות לקוחות, כשאף אחד בחוץ לא מעלה בדעתו מה מתחולל אצלי בפנים. אבל אז הגיע מחיר אחר: הטיפול התרופתי גרם לי לעלות 40 קילוגרם והביטחון העצמי שלי צנח.
הרגע המכונן שבו מתוך השבר נולדה השליחות של חיי
6 שנים אחרי האבחון, התחלתי לזלזל בטיפול התרופתי, כי רציתי להרגיש 'רגילה' ולא חולה. שקעתי במחשבות רעות, אובדניות ובדיכאון עמוק. אחרי ששיתפתי את אבא שלי, המושיע שלי, בהרגשתי, הדרך לאשפוז מרצון הייתה קצרה. במשך ימים ארוכים במחלקה הפסיכיאטרית הרגשתי שבר כלי, שאני במקום הכי נמוך בעולם. שם הבנתי שאני חייבת לרפא את הנפש שלי, בידיעה ברורה שאני לא אתאשפז שוב. הבנתי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים, שיש לי מטרות ושאני הולכת להגשים אותם, על אף האתגרים ומאז אני מתמידה בטיפול התרופתי.
אחרי השחרור מבית החולים התחלתי ללמוד נהיגה ועברתי לעבודה שתרמה רבות לשיפור הביטחון העצמי שלי. עברתי בעמותת "אנוש", קורס שמכשיר מתמודדי נפש לספר את סיפורם האישי – על היציאה מ'ארון הבושה', והשתתפתי בפרסומת של משרד הבריאות, שהעלתה מודעות למוגבלות ולהתמודדות נפשית.
הפכתי לאקטיביסטית בתחום בריאות הנפש: השתתפתי בתכנית "טאבו" של חנוך דאום וב"סליחה על השאלה", במסגרת יום בריאות הנפש העולמי שצוין בבית הנשיא. התנדבתי במשך 6 שנים בבית חם לנערות בסיכון בנתניה. בשנים האחרונות נתתי עשרות הרצאות על סיפור חיי, בפני מתמודדים, בני משפחה, אנשי מקצוע, חברות ועמותות בתחום בריאות הנפש.
השליחות שלי בחיים היא להנגיש ולהעלות את המודעות להתמודדות נפשית, כדי לפתוח דלתות לאנשים אחרים. הקושי הכי גדול הוא ה"נכות השקופה". לפני זמן קצר, כשניסיתי להשתמש בפטור מתור בעגלת קפה, מישהי תקפה אותי במילים קשות ומאז אני נמנעת מהשימוש בפטור מתור, שמגיע לי ולנו על פי חוק. לא רואים עליי את המחלה ושם טמון העוול – התוקפנות הזו גורמת למתמודדים רבים לוותר על זכויותיהם רק כדי לא להתעמת עם הסביבה.
הסטיגמה על מתמודדי נפש איומה וצריך למזער אותה, בגלל זה הזעקה שלי חזקה. אני לא מתביישת במה שעברתי, כי זה מה שבנה אותי להיות מי שאני היום. אני יודעת שאני השראה למתמודדים ומקבלת הרבה פידבקים חיוביים אחרי ההרצאות. מתמודדים ומשפחות מתייעצים איתי.
קיבלתי את חיי והחלמתי בגלל תהליך השיקום והטיפול התרופתי. אם הייתי יכולה לחזור לאותה בחורה בת 20 בכיתת המבחן, הייתי לוחשת לה: "את חזקה, ואת תעברי את הכל". המסר שלי למתמודדים ולמשפחות הוא פשוט: אל תאבדו תקווה. כולנו עוברים משברים, אבל אם נסתכל עליהם כאתגרים זמניים, הכל ישתנה.
המוטו שלי? השמיים הם לא הגבול, הם רק קו ההתחלה.
