מחקר שנערך במרכז הרפואי שערי צדק בקרב חיילים שנפצעו במלחמת "חרבות ברזל" מצא כי 64% מהם אובחנו בהפרעת דחק חריפה. הממצאים הצביעו על קשר משמעותי במיוחד לטראומה אישית קודמת ולחשיפה להרוגים באירוע שבו נפצעו החיילים. החוקרים הדגישו כמה חשוב לאתר מבעוד מועד חיילים בסיכון, כדי להתאים להם התערבות נפשית מוקדמת ולצמצם ככל האפשר השלכות ארוכות טווח, ובהן הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).
"ההבנה מי הם החיילים שנמצאים בסיכון מוגבר להפרעת דחק ולפוסט-טראומה מדגישה את החשיבות של התערבות נפשית ראשונית, שיכולה לסייע להחלמה ספונטנית טובה יותר", אומר יונה לוריא, מנהל השירות הפסיכולוגי בשערי צדק וממובילי המחקר. "הגורמים שזיהינו הם עבור הצוות דגלים אדומים, שמסמנים באילו מקרים נדרשת התערבות משמעותית יותר או ליווי אינטנסיבי יותר".
המחקר, שפורסם בכתב העת Military Medicine, בחן את הרשומות הרפואיות של 142 חיילים שנפצעו במלחמה ואושפזו במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים בין 7 באוקטובר 2023 ל-31 בדצמבר 2024. החוקרים ביקשו לזהות אילו גורמים - חברתיים, משפחתיים, טראומה קודמת ומאפייני אירוע הפציעה - קשורים להתפתחות של הפרעת דחק חריפה (ASD), וכך לאתר חיילים בסיכון מוגבר להפרעות דחק ולפוסט-טראומה.
הפרעת דחק חריפה עלולה להתפתח בעקבות אירוע טראומטי ומסכן חיים. היא מתאפיינת בתסמינים שנמשכים בין שלושה ימים לחודש, ובהם, בין היתר, מצב רוח ירוד, דיסוציאציה (ניתוק מהמציאות), עוררות יתר שמתבטאת בעצבנות ובקשיי שינה, מחשבות חודרניות כמו פלאשבקים וסיוטים, והימנעות מלהיזכר באירוע או לדבר עליו. אם התסמינים נמשכים יותר מחודש ופוגעים בתפקוד, הם עלולים להתפתח להפרעת דחק פוסט-טראומטית. לדברי החוקרים, המעבר מתגובת הדחק הראשונית להפרעת דחק חריפה, ובהמשך לפוסט-טראומה, הוא חלון זמן חשוב להתערבות ולתמיכה פסיכולוגית מוקדמת.
יונה לוריאצילום: המרכז הרפואי שערי צדק "תגובת דחק אקוטית היא תגובה נורמלית למצב חירום. אלה מנגנונים של הגוף שעוזרים לו להגיב היטב למצב החירום", מסביר לוריא. "אם אדם עובר, למשל, תאונת דרכים ויוצא מהרכב רועד ובוכה, עם דופק מהיר, זו תגובה נורמלית לאירוע הטראומטי שחווה. הבעיה מתחילה כשהתסמינים האלה נמשכים יותר מכמה שעות או כמה ימים, והמטופלים לא מצליחים להחלים מהאירוע באופן ספונטני ונשארים באותה עוררות כמו בתגובה הראשונית. אז אנחנו רואים אבחנה קלינית של הפרעת דחק חריפה, שבחלק מהמקרים עלולה להתפתח בהמשך להפרעת דחק פוסט-טראומטית".
"הפכנו לחלק מזירת הקרב"
כ-96% ממשתתפי המחקר היו גברים, וגילם הממוצע היה 25.6. כ-45% (64 חיילים) היו בשירות חובה, והשאר אנשי מילואים. רוב המשתתפים, 113 (כ-80%), שירתו ברצועת עזה.
יונה לוריא: בכל אירוע טראומה, ובייחוד באירועי חירום שכאלה, חשוב לשלב באופן מיידי את הטיפול בנפש עם הטיפול הפיזי, ולא לחכות שחייל שנפצע יתאושש פיזית כדי להעניק לו טיפול נפשי
"עוד הרבה לפני 7 באוקטובר שמנו דגש על המענה הנפשי לפצועים בבית החולים, גם באירועי שגרה, אבל מרגע שפרצה המלחמה הפכנו לחלק מזירת הקרב. חיילים הגיעו אלינו מדי יום, והבנו שאנחנו באירוע אחר", מספרת מרי בבקין קליין, אחות מתאמת טראומה בשערי צדק ויוזמת המחקר. "ראינו הבדלים בתגובות של החיילים לאירועים שונים ובנסיבות שונות, ומכאן עלה הרעיון לבדוק את כל הגורמים שעשויים להוביל להפרעת דחק חריפה: חומרת הפציעה, האזור בגוף שנפגע, מאפייני זירת האירוע וגורמים אישיים. חשבנו שכך נוכל כצוות רפואי לזהות מראש את החיילים שנמצאים בסיכון לפתח הפרעת דחק חריפה, שעלולה להוביל בהמשך לפוסט-טראומה, להיערך באופן מיטבי ולהתאים לכל מטופל את ההתערבות הנכונה ביותר".
פינוי פצועים לבית החולים שערי צדק. ארכיון
(צילום: שלו שלום)
מבין 142 החיילים שנכללו במחקר, 91 (64%) אובחנו בהפרעת דחק חריפה. את האבחנה קבעו פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, על סמך הערכה קלינית שתועדה ברשומות הרפואיות במהלך האשפוז. ההערכות נערכו בין הימים הראשונים שאחרי האירוע לבין תום החודש הראשון, ומועדן נקבע לפי מצבו הרפואי של כל מטופל.
הטראומה שקדמה לפציעה
אחד הממצאים הבולטים נגע לטראומה קודמת: אצל חיילים שחוו בעבר טראומה אישית, הסיכויים לאבחנה של הפרעת דחק חריפה היו גבוהים פי 6.49 בהשוואה לחיילים ללא היסטוריה כזו. לפי החוקרים, מדובר באירועים מהחיים הפרטיים, כמו גירושים שהתרחשו לאחרונה, מוות של אדם קרוב או אבחנה רפואית קשה של בן משפחה. טראומה קודמת שקשורה ללחימה נקשרה לסיכויים גבוהים פי 3.9.
החוקרים בחנו גם את מאפייני האירוע שבו נפצע כל חייל, ומצאו ש-62 מהפצועים (43.7%) נכחו באירועים שהיו בהם הרוגים. מבין 91 החיילים שאובחנו בהפרעת דחק חריפה, 49 נחשפו לאירוע כזה. נוכחות הרוגים באירוע נקשרה לסיכויים גבוהים פי 2.9 לאבחנה, ולעומת זאת עצם נוכחותם של פצועים נוספים לא נמצאה קשורה באופן מובהק להתפתחות ההפרעה.
מרי בבקין קלייןצילום: המרכז הרפואי שערי צדק "כבר מהרגע הראשון שהתקבלו התוצאות, זה שינה לנו את התפיסה ואת הפרקטיקה", מספרת בבקין קליין. "נכון שכל חייל עבר הערכה פסיכולוגית גם לפני כן, אבל בעקבות הממצאים ידענו מראש אילו לוחמים עלולים להיות בסיכון. למשל, אם קיבלנו מידע שמגיע מסוק עם פצועים ושבאותו אירוע היו גם הרוגים, הקפצנו מראש את הצוות הפסיכולוגי והסוציאלי והקדמנו את ההתערבות". לדבריה, עד המחקר התייחס הצוות בעיקר למצבם הנוכחי של הפצועים. "בעקבות הממצאים ידענו לשאול יותר מאיפה החייל מגיע, מה כבר עבר בחייו ועם אילו חוויות הוא מגיע, כדי להעריך את הצורך שלו בהתערבות פסיכולוגית ובהמשך בטיפול".
מרי בבקין קליין: בעקבות הממצאים ידענו לשאול יותר מאיפה החייל מגיע, מה כבר עבר בחייו ועם אילו חוויות הוא מגיע, כדי להעריך את הצורך שלו בהתערבות פסיכולוגית ובהמשך בטיפול
נמצאו הבדלים גם בחומרת הפציעה ובמשך האשפוז. אצל החיילים שאובחנו בהפרעת דחק חריפה, הציון החציוני במדד חומרת הפציעה (ISS) היה 9, לעומת 5 אצל אלה שלא אובחנו בה, והאשפוז שלהם היה ארוך יותר: שבעה ימים בחציון, לעומת ארבעה. בניתוח הראשוני נמצא קשר מובהק בין שני הגורמים האלה לבין הפרעת דחק חריפה, אבל כשהחוקרים שקללו במקביל גם גורמים אחרים, הקשר לחומרת הפציעה כבר לא היה מובהק.
היחידה כתחליף למשפחה?
גיל, מין, מצב משפחתי, נתק משפחתי ומעמד של חייל בודד: בניגוד לאחת מהשערות החוקרים, אף אחד מהגורמים הדמוגרפיים והחברתיים האלה לא נמצא קשור באופן מובהק לאבחנה של הפרעת דחק חריפה. לדברי החוקרים, הסבר אפשרי לכך הוא אופייה החריג של המלחמה, לצד תחושת הלכידות ביחידה והמטרה המשותפת. הם ציינו כי ייתכן שהיחידה הצבאית תפקדה במידה מסוימת כתחליף למשפחה, וסיפקה סולידריות רגשית, משמעות משותפת ותמיכה מיידית - גורמים שידועים כממתנים לחץ וחרדה בזמן לחימה.
"רבים מהם היו מוקפים בכל הגורמים הצבאיים לאורך האשפוז כולו, ויכול להיות שזה טשטש את עוצמת התמיכה המשפחתית", מסבירה בבקין קליין. עם זאת, החוקרים הדגישו כי ייתכן שהשפעתן של התמיכה החברתית והמשפחתית תתבטא בצורה ברורה יותר בתהליך השיקום ארוך הטווח, ולא מיד אחרי הטראומה.
פינוי פצועים מהשטח לבית החולים. הטיפול הנפשי חייב להשתלב בטיפול הפיזי. ארכיון
(צילום: דובר צה"ל )
למחקר יש גם כמה מגבלות: הוא התבסס על רשומות רפואיות של חיילים שאושפזו בבית חולים אחד, ולכן הממצאים לא בהכרח מייצגים את כלל הפצועים במלחמה. נוסף על כך, מדובר במחקר רטרוספקטיבי, שאינו מאפשר לקבוע קשר של סיבה ותוצאה.
כמו חתך בחדר המיון
לדברי לוריא, מערך בריאות הנפש בישראל עבר שינוי משמעותי מאז 7 באוקטובר, אבל עדיין יש צורך להרחיב את המענים כדי לתת טיפול מקיף לכל מי שזקוק לו. הוא מוסיף כי המחקר מדגיש גם את הצורך להכשיר אנשי צוות להתערבות ראשונית ומקצועית מוקדם ככל האפשר באירועי חירום. "בכל אירוע טראומה, ובייחוד באירועי חירום שכאלה, חשוב לשלב באופן מיידי את הטיפול בנפש עם הטיפול הפיזי, ולא לחכות שחייל שנפצע יתאושש פיזית כדי להעניק לו טיפול נפשי".
לוריא מסביר כי בעבר רווחה הסברה שאין לבצע התערבות כזו בשלבים הראשונים, אבל כיום מחקרים שונים מצביעים על חשיבותה במניעת פוסט-טראומה בהמשך. "גם אנחנו בבית החולים נערכנו לעבוד בשיטות של התערבות בזמן אפס. יש היום משמעות גדולה לשילוב מלא בין הטיפול בנפש לטיפול בגוף. אם מטופל מגיע לחדר המיון עם חתך, כל רופא יודע להעריך את עומק החתך ואת הטיפול הנדרש, תפרים או הדבקה, כדי שהצלקת תהיה קטנה ככל האפשר וההחלמה מיטבית. גם כאן, במחקר, זיהינו את הגורמים שיכולים לנבא 'צלקת נפשית' עתידית, כך שנוכל לבצע התערבות מתאימה או עבודה טיפולית משמעותית יותר".
למחקר שותפים גם מנהל יחידת הטראומה בשערי צדק, ד"ר אלון שורץ, מנהל המחלקה לכירורגיה זעיר-פולשנית, פרופ' פתחיה רייסמן, וכן חוקרים מחיל הרפואה, מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ומהחוג למנהל מערכות בריאות במכללה האקדמית רמת גן.
