המלחמה המתמשכת מול איראן מטלטלת את החברה הישראלית כולה, אך עבור אוכלוסיות פגיעות במיוחד - ובהן חולי דמנציה ואלצהיימר והמטפלים הסיעודיים שלהם - מדובר באתגר מורכב פי כמה. בעוד מרבית האזרחים מתמודדים עם חרדה, חוסר ודאות ושיבוש שגרה, עבור אנשים המתמודדים עם ירידה קוגניטיבית כל שינוי קטן עלול לערער את תחושת הביטחון הבסיסית, ולעיתים אף להחמיר תסמינים קיימים.
2 צפייה בגלריה
כל שינוי קטן עלול לערער את תחושת הביטחון הבסיסית. בתמונה: ירידה לחניון בתל אביב שהפך למקלט בימי המלחמה
(צילום: מוטי קמחי)
רק השבוע נחשפנו בצער רב לאובדן הטרגי של מרי אן דה ורה, בת ה-32 בתל אביב, מטפלת זרה מסורה שטיפלה באישה סיעודית בדירה בבניין ישן, שדייריו התפנו בעת אזעקה למקלט ציבורי קרוב. היא והמטופלת שלה לא הספיקו להגיע למקלט, והיא נהרגה מפגיעה ישירה. מדובר בתקופה מאתגרת מאוד לחולים ולאנשים סיעודיים, ולא פחות מכך למטפלים/ות הזרים/ות. נדמה שאיש אינו נותן את הדעת על כך שהם נאלצים לעיתים לבחור בין להישאר לצד המטופל - שלא תמיד מוכן לרדת למקלט בבניין או במבנה ציבורי סמוך - לבין לפנות את עצמם בלבד, בשל סירוב או קוצר זמן בניוד המטופל.
שיבוש השגרה – טריגר להחמרה
חולי דמנציה ואלצהיימר נשענים במידה רבה על שגרה קבועה וצפויה. אזעקות פתע, ריצה למרחב מוגן, חדשות ברקע ושינויים בתפקוד בני המשפחה - כל אלה יוצרים עומס חושי ורגשי. במקרים רבים נצפית עלייה בבלבול, באי-שקט, בשיטוט לילי ובהתפרצויות חרדה. חלק מהמטופלים מתקשים להבין את המציאות הביטחונית, אך חווים היטב את המתח הסביבתי.
הקושי מתעצם כאשר האדם אינו מסוגל לזכור את ההסבר שניתן לו דקות ספורות קודם לכן. בני משפחה מדווחים על צורך להסביר שוב ושוב מדוע נשמעת אזעקה, מדוע כולם ממהרים, ולעיתים גם מדוע בני משפחה נעדרים בשל שירות מילואים. חוסר היכולת לעבד את המידע באופן רציף מגביר תחושת אובדן שליטה.
מעבר לבלבול, יש גם תגובתיות רגשית מוגברת. חלק מהחולים חווים פלאשבקים מתקופות עבר - במיוחד ניצולי שואה או מי שחוו מלחמות קודמות, והמציאות הנוכחית מציפה זיכרונות טראומטיים. אחרים מבטאים חרדה דרך סימפטומים גופניים: כאבי בטן, דופק מואץ או סירוב לאכול.
במצבים מתקדמים יותר של המחלה, האדם עשוי שלא להבין את הסיטואציה, אך לחוש בעוצמת הלחץ של הסובבים. מחקרים מצביעים על כך שאנשים עם דמנציה רגישים במיוחד לשפת גוף ולטון דיבור. כאשר המטפל עצמו לחוץ, התגובה עלולה להיות החמרה בהתנהגות תוקפנית או נסיגה.
המטפלים הסיעודיים בחזית כפולה
המטפלים הסיעודיים - בני משפחה שהפכו למטפלים, ומטפלים זרים כאחד - ניצבים בחזית כפולה: שמירה על ביטחון אישי והתמודדות עם טיפול מורכב בתנאי חירום. בעת אזעקה יש צורך להוביל אדם מבוגר עם מגבלות ניידות למרחב מוגן בתוך זמן קצר. במקרים מסוימים הדבר כמעט בלתי אפשרי ללא סיוע נוסף.
מעבר לכך, המטפל עצמו חווה חרדה קיומית, דאגה לילדיו או לבני משפחתו בארץ או בחו"ל, ולעיתים גם בדידות - במיוחד בקרב מטפלים זרים שנותקו ממולדתם וממערכת תמיכה. השחיקה הנפשית גוברת, והגבול בין מחויבות מקצועית לבין עומס רגשי מיטשטש.
ד"ר נתי בלוםצילום: נעה בשאריאנשי מקצוע בתחום הגריאטריה ממליצים על כמה עקרונות להתמודדות: שמירה ככל האפשר על שגרה קבועה, הפחתת חשיפה לחדשות ושימוש בהסברים קצרים ופשוטים שחוזרים על עצמם בטון רגוע. חשוב להימנע מעימותים לוגיים: אין טעם לנסות "להוכיח" את המציאות, אלא להתמקד בהרגעה ובתחושת ביטחון.
בנוסף, מומלץ להכין מראש "תיק חירום" ייעודי למטופל: תרופות, מסמכים רפואיים, פרטי קשר ופריטים מוכרים המרגיעים אותו. עצם ההיערכות עשויה להפחית לחץ גם אצל המטפל.
תפקיד המדינה והקהילה
במציאות ביטחונית מתוחה, האחריות אינה מוטלת רק על המשפחה. שירותי הרווחה, קופות החולים וארגוני מתנדבים נדרשים להנגשת מידע מותאם, תמיכה נפשית למטפלים והבטחת רציפות טיפולית. מוקדי סיוע טלפוניים, ביקורי בית יזומים והדרכות קצרות להתמודדות עם חרדה יכולים להוות חבל הצלה.
המלחמה מחדדת את השבריריות של אוכלוסיות מוחלשות, אך גם את חשיבות הערבות ההדדית. עבור חולי דמנציה ואלצהיימר, תחושת הביטחון נשענת על סביבתם הקרובה. כאשר המטפל מצליח לשדר יציבות, גם בתוך אי-ודאות לאומית, נוצר עוגן רגשי חיוני.
בסופו של דבר, ההתמודדות עם מציאות ביטחונית מורכבת דורשת רגישות כפולה: הבנה שהמחלה אינה "מושהית" בזמן מלחמה, ושמאחורי כל כותרת ביטחונית יש אנשים מבוגרים שזקוקים להגנה פיזית ונפשית כאחד.
ד"ר נתי בלום היא מנכ"לית עמותת עמדא
עמותת עמדא מפעילה קו מידע וייעוץ בשגרה ובחירום: 8889*
