"בכל פעם יש שלב בחיים שאת אומרת - 'זה הכי קשה', ואחר כך מגיע משבר שהוא עוד יותר קשה ואז עוד אחד", מספרת מיכל (שם בדוי), אם לנערה בת 15 שסובלת מאנורקסיה נרבוזה ומאושפזת במרכז הרפואי "זיו" בצפת. "כשהתחילה המלחמה היא שוחררה מהמחלקה לטיפול בית. בימים הראשונים ההידרדרות הייתה מהירה. היא הרגישה שהיא נזרקה מהמסגרת שלה ואין לה סדר יום. היא שקעה לדאון, הפסיקה לצאת מהמיטה ולפעמים סירבה לקחת כדורים. זו מלחמה בתוך מלחמה".
בתה של מיכל מאושפזת זה חמישה חודשים במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים. "באוקטובר היא התקבלה למחלקה, אחרי תקופת המתנה ואחרי שלחצנו", מספרת מיכל. "לאורך החודשים האלה היו לה התקפים של חוסר רצון לאכול. בתקופה שהמתנו היינו מגיעים לבית החולים כדי שיכירו את התיק".
יותר משבועיים חלפו מאז פרוץ הלחימה, ובתי החולים מצפון לחיפה שבהם פועלות מחלקות פסיכיאטריה לילדים ולנוער נמצאים תחת ירי כבד - הן מאיראן והן מלבנון. עם תחילת המלחמה המחלקות נאלצו להתמגן - והצטמצמו משמעותית. רוב הטיפולים הועברו למתכונת מקוונת. ילדים ובני נוער המתמודדים עם הפרעות נפשיות נאלצים לקבל טיפול בעיקר דרך המסך. עבור חלקם, המפגש הווירטואלי לא מספיק.
שני מרכזים רפואיים בצפון הארץ נותנים מענה פסיכיאטרי אשפוזי לילדים ובני נוער - המרכז הרפואי "לגליל" בנהריה והמרכז הרפואי "זיו" בצפת. רבים מהמטופלים מגיעים בצווי בית משפט בעקבות הפרעות נפשיות שונות, בין היתר מחשבות אובדניות, פגיעות עצמיות והפרעות אכילה.
במחלקת פסיכיאטריה לילדים ונוער בבית החולים בנהריה יש 25 מיטות אשפוז. כעת מאושפזים בה 13 ילדים במרחב מוגן, ועוד ארבעה בטיפול יום מרחוק. בבית החולים זיו שתי מחלקות אשפוז נוער שבהן 33 מיטות אשפוז מלא, וכ-15 באשפוז יום. בנוסף לכך מפעיל בית החולים 15 מרפאות ותת-מרפאות בריאות הנפש ברחבי הצפון, בין היתר בקריית שמונה, במרר ובקצרין.
במרפאות מטופלים ילדים במגוון גילים, ובכל זמן נתון מקבל בהן טיפול יותר מ-1,000 ילדים. בימים אלה שתי מחלקות האשפוז לנוער אוחדו למחלקה אחת ונותנות מענה רק ל-15 בני ובנות נוער באמצעות אשפוז.
"כדי לעמוד בסטנדרט המיגון איחדנו את שתי מחלקות האשפוז לאחת ושחררנו להמשך טיפול בבית יותר ממחצית מהילדים שהיו מאושפזים - אפילו כאלה שהגיעו בצו בית משפט", מספר ד"ר אורי יצקר, מנהל המערך לבריאות הנפש לילדים ונוער בבית החולים זיו. "ילדים שלא נשקף להם סיכון מיידי שחררנו באותו יום, גם בידיעה שאולי יש ביניהם כאלה שחוסר טיפול עלול לדרדר את מצבם הקליני".
ד"ר אורי יצקרצילום: פרטילדבריו, מערך בריאות הנפש בישראל הוא מהמתקדמים בעולם בעבודה מקוונת. "אנחנו מנוסים בעבודה מקוונת מאז הקורונה, וגם בגלל המלחמות", אומר ד"ר יצקר, ומוסיף שבמוצאי שבת לפני שבועיים יצאה הנחיה מהאגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות לבנות מענה מקוון. "המערכת פעלה כבר מראשון בבוקר".
ד"ר אורי יצקר: "אנחנו מכירים את הדפוס הזה במהלך ימי הלחימה, וכשהמצב נרגע - מגיע גל מאוד גדול של ילדים ובני נוער במשבר. אבל כבר עכשיו, בצורה קצת חריגה ביחס למלחמות קודמות, אנחנו רואים עלייה בפניות. רואים עלייה בהפרעות קשות כמו הפרעות אכילה ואובדנות"
מחד, מסביר ד"ר יצקר, יש יתרונות רבים לכך שמערך בריאות נותן מענה מקוון, אך מנגד, בפסיכופתולוגיות מורכבות יותר המענה הזה לא תמיד מספיק. "במצבים שמצריכים יותר השגחה ומענה אינטנסיבי - כמו מצבים קשים של הפרעות אכילה ואובדנות - אנחנו כבר רואים הידרדרות", הוא אומר. "בשבוע הראשון כולם קיבלו מענה מקוון - גם עשרות המטופלים ששחררנו מאשפוז, וגם יותר מאלף ילדים ובני נוער בשלוחות שלנו. ככל שהמלחמה מתקדמת אנחנו רואים שלהרבה מהם המענה הזה חסר".
"הסבירו לי שכל האחריות עליי"
בתה של מיכל חולה מגיל 13 באנורקסיה נרבוזה. "זה התחיל כשאחות בית הספר שקלה אותה ואמרה שהיא מתקרבת לאחוזון העליון. הבת שלי אמרה שהיא רוצה ללכת לדיאטנית כי היא רוצה לעשות מסיבת בריכה בקיץ. בהתחלה הכול נראה תקין, אבל לאט לאט הקלוריות הצטמצמו והירידה במשקל גרמה לה לסוג של אופוריה. ראיתי שהיא אוכלת, אז חשבתי שהירידה מבוקרת ושהכול בסדר".
לדברי מיכל, בינואר בשנה שעברה היא הבינה שמדובר בהרבה יותר מדיאטה. "חגגנו יום הולדת לבעלי, ובאותו ערב היא התחילה לבכות וסיפרה שיש לה בעיה. מרגע שסיפרה לי שמתי מצלמה בבית, ואז גילינו שהיא זורקת את כל הארוחות שאני מכינה לה ואוכלת בערב משהו קטן. פנינו לטיפול בקהילה, אבל המתנו זמן רב. בינתיים היא ירדה מ-45 קילו ל-40, ועם דופק 50. היינו על הגבול של אשפוז מלא".
באוקטובר האחרון התקבלה בתה לטיפול יום במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים זיו. "ברגע שהיא נכנסה למחלקה היה לה סדר יום מלא - המון טיפולים, ריפוי בעיסוק וארוחות מסודרות לאורך היום". אבל עם פרוץ המלחמה היא שוחררה לביתה. היא עדיין משויכת למחלקה באופן רשמי, אך כל הטיפול שהיא מקבלת כעת הוא מקוון. "בתחילת המלחמה הסבירו לי שכל האחריות עברה אליי", משחזרת מיכל.
"המעבר קשה - מלקום כל יום בשש בבוקר, להיות על ההסעה בשבע, עם סדר יום שלם של טיפולים עד חמש אחר הצהריים - למצב שבו 24 שעות אני צריכה גם לטפל בה, גם לדאוג שתאכל וגם לשמור על סדר יום, ובתוך זה האזעקות. אנחנו גרים באזור הקריות, אבל לא אכפת לה לנסוע שעה וחצי לכל כיוון לצפת גם בזמן אזעקות, כי היא ממש רוצה לחזור לטיפולים הפרונטליים. החברים שלה מבית הספר עסוקים, וכל מה שנשאר לה זה החלל שאני אמלא".
ד"ר רשא אליאסצילום: עופר חג'יוב"אנחנו מוטרדים מהילדים שנאלצנו לשחרר להמשך טיפול מהבית, כי מדובר בתהליכים ממושכים של פסיכותרפיה שנקטעים", אומרת ד"ר רשא אליאס, מנהלת מחלקת הנוער האשפוזית בזיו. "אנחנו מנסים לשמור על רצף טיפולי מרחוק, אבל זה לא מספיק. אנחנו יודעים שזה לא יחזיק עוד הרבה זמן. אנחנו כבר רואים יותר פניות למיון - גם מילדים שעד לא מזמן היו יציבים".
"אנחנו מכירים את הדפוס הזה במהלך ימי הלחימה, וכשהמצב נרגע - מגיע גל מאוד גדול של ילדים ובני נוער במשבר", מסביר ד"ר יצקר. "אבל כבר עכשיו, בצורה קצת חריגה ביחס למלחמות קודמות, אנחנו רואים עלייה בפניות. רואים עלייה בהפרעות קשות כמו הפרעות אכילה ואובדנות".
"כל המחשבות על האוכל חוזרות"
גם בתה בת ה-16 של ענבל (שם בדוי) שסובלת מבולימיה שוחררה מאשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים זיו. "עכשיו שהיא בבית אני שוב רואה רגרסיה", מספרת ענבל. "היא בלחץ, במתח ובחרדה. יש לה התפרצויות זעם ובכי. הבולימיה חזרה, ובעקבות כך העלו את מינון הכדורים".
7 צפייה בגלריה
המפגש הווירטואלי לא מספיק למתמודדי נפש צעירים שזקוקים לטיפול נפשי פרונטלי. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
"המחלקה נותנת לנו טיפול מרחוק. אני לא יכולה לומר עליהם משהו רע כי זה צוות מדהים, אבל עדיין זה לא אותו דבר כמו להגיע למקום שבו יש צוות נרחב עם טווח מאוד רחב של טיפולים. בימים כתיקונם ההסעה אוספת אותה בשבע בבוקר. היא בבית החולים עד ארבע עם סדר יום, ארוחת בוקר וצהריים וטיפולים - ופתאום ביום אחד הכול נפסק והילדה בלי מסגרת יושבת בבית עם פחדים וטילים, וזה טריגר".
ענבל: "ככל שהמלחמה נמשכת ויש יותר ויותר אזעקות ואנחנו קמים בלילה, בתי סובלת מסחרחורות, נופלת ונפצעת, היא מבולבלת. אני מדברת איתה, היא מתנתקת. לא פשוט. היא מספרת לי שהמחשבות על האוכל חוזרות - לטרוף את כל הבית ולהקיא. קשה לכולנו, אבל במיוחד קשה לה"
בתה של ענבל החלה לסבול מהפרעות אכילה בין כיתה ה' ל-ו'. "היא הלכה לחוג שחייה בבית ספר וחגורת ההצלה לא נסגרה עליה, והבנות צחקו עליה שהיא שמנה", היא נזכרת. "חשבנו שזה יעבור, אבל זה רק החמיר. לפני שנתיים היא אובחנה ולקח לנו שנה עד שמצאנו לה מקום. זאת ילדה מצטיינת בלימודים, מקובלת ואהובה, אבל היא הגיעה למצב שכל היום סובב סביב האוכל, ההקאות והמחשבות. זה נורא".
ענבל נזכרת בתקופה הקשה לפני האשפוז: "הייתי עושה קניות בסופר ב-700 שקל, ולמחרת קמה - והמקרר ריק. היא הייתה אוכלת כל הלילה ומקיאה הכול. בשיא היא הייתה מקיאה בין שבע לעשר פעמים ביום. הגעתי למצבים שבהם היה לי מקרר עם מנעול, והייתי מחביאה אוכל בבגאז'. היום היא מוכרת עם 100% נכות בביטוח הלאומי. המחלה גרמה לה לבעיות בלב ובמיתרי קול בגלל חומציות הקיבה".
"ככל שהמלחמה נמשכת ויש יותר ויותר אזעקות ואנחנו קמים בלילה, היא סובלת מסחרחורות ונופלת ונפצעת הרבה, היא מבולבלת. אני מדברת איתה, היא מתנתקת. לא פשוט בכלל. היא מספרת לי שהמחשבות על האוכל חוזרות - לטרוף את כל הבית ולהקיא. קשה לכולנו, אבל במיוחד קשה לה", אומרת האם.
ענבל מספרת גם על הקושי שלה כאם חד-הורית שמגדלת עוד שלושה ילדים ועובדת בהוראה. "ברגע שהיא חזרה הביתה, האחריות עברה אליי. לי אין את כל הכלים - אני לא פסיכיאטרית ולא מטפלת רגשית, אני עושה מה שאני יכולה בתור אמא. בתקופה של אזעקות, עבודה והשגחה עליה בין לבין - זה לא פשוט. אני מפספסת אותה הרבה פעמים כי אני לא פנויה מאה אחוז, וגם יש לי עוד ילדים שגם זקוקים לי".
ד"ר ליודמילה סנדלר, מנהלת המערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי לגליל, עובדת במערך יותר מ-20 שנה וזוכרת את ההשפעות על נפש הילדים לאחר מלחמת לבנון השנייה: "אחרי המלחמה במשך שנתיים טיפלנו בתגובות ובהפרעות שהתפתחו בעקבותיה. כרגע החוויה מפחידה, אבל יש בה גם תחושת ביחד. אחרי שילד חוזר לשגרה - בבית הספר או בחיים החברתיים - וגם ההורים חוזרים להתעסק בעבודה ובפרנסה, עלולה להופיע תגובה, בין אם תגובה הסתגלותית או דיכאונית או מעורבת דיכאון וחרדה.
ב-2006 ראינו גל בעיקר עם סיום המלחמה. כשהמלחמה נגמרה זה כאילו פתאום הכוחות אזלו - ואז ראינו הרבה פניות והרבה צורך בטיפול. אני חוששת שזה עלול לקרות גם הפעם", היא אומרת.
ד"ר יצקר מוסיף: "מה שקורה עכשיו הוא שכבר עברו שבועיים, והטיפול המקוון לא תמיד מספיק, ולכן אנחנו רואים החמרה, ובמקביל יחסית מהר מגיעים מטופלים שלא הכרנו קודם, שמגיעים פתאום במצב מסוכן - בעיקר בני נוער עם ניסיונות אובדניים".
האלימות שומטת את הקרקע
לתמונת המצב במחלקות הפסיכיאטריות לילדים ולנוער בצפון יש להוסיף גם את הנתון הבא: כ-30% מכלל המטופלים במחלקות במרכז הרפואי "זיו" ובשלוחות של בית החולים הם מהחברה הערבית, ובמרכז הרפואי לגליל בנהריה יותר ממחצית המטופלים הם מהחברה הערבית. המציאות האלימה שבה הם חיים מוסיפה גם היא על הקושי בטיפול.
"האלימות הגיעה לרמה בלתי נסבלת. אל תוך זה תכניסי את המערכה מול איראן - והמגזר חווה את זה כשתי מלחמות", אומרת ד"ר אליאס, מנהלת המחלקה הפסיכיאטרית לנוער במרכז הרפואי זיו. "זה לחיות בתחושה שאין ביטחון, ממש ברמה הכי בסיסית. אני יכולה להגיד לך אפילו מניסיון אישי - לעמוד ברמזור ואם אופנוע עוצר לידך הלב שלך דופק כי את חוששת שיירו בך. או שילדים שיוצאים מהבית ואת רק דואגת מה יקרה להם", היא אומרת.
"האוכלוסייה הערבית שאנחנו מטפלים בה חיה בתחושה שהיא לא בטוחה, וזה נכון גם לגבי חבריי הרופאים", מוסיף ד"ר יצקר. "כשאנחנו פוגשים אותם בתוך המלחמה, ובתוך המצב הזה, הנושא הזה הופך לחלק מהמלחמה עצמה - והוא לא פחות דרמטי ואפילו יותר, מבחינת תחושת הביטחון והאיומים".
ד"ר רשא אליאס: "אני מודאגת מההשפעות הכרוניות ארוכות הטווח של החשיפה למציאות הזאת. ואז פורצת מלחמה, ומנגנוני ההגנה עובדים פחות והחוסן נשחק. אמנם לא כל ילד שנחשף לטראומה יפתח פוסט-טראומה, אבל כשאוכלוסייה שלמה פגיעה מראש - הסיכוי לכך גדול יותר"
"אני מודאגת מההשפעות הכרוניות ארוכות הטווח של החשיפה למציאות הזאת", מסבירה ד"ר אליאס. "ואז פורצת מלחמה, ומנגנוני ההגנה עובדים פחות והחוסן נשחק. אמנם לא כל ילד שנחשף לטראומה יפתח פוסט-טראומה, אבל כשאוכלוסייה שלמה פגיעה מראש - הסיכוי לכך גדול יותר".
"יש מחקרים מאז 7 באוקטובר שבדקו ילדים ערבים ויהודים, וברובם רמת ההפרעות הנפשיות אצל ילדים ערבים הייתה גבוהה פי כמה. כשילד או נער ערבי מגיעים אלינו, הם מגיעים בדרך כלל במצב קשה יותר מכפי שהיינו רוצים, הם פונים כשההפרעה כבר החמירה מאוד. אנחנו יודעים שככל שמטפלים מוקדם יש סיכוי גדול יותר לשיפור, וכשלא פונים בזמן הם מגיעים ישירות לאשפוז", מצרה ד"ר אליאס.
"ילדים חוזרים להרטיב"
שנינה קסנץ שטרן, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית באזור הצפון, מספרת כי "מהניסיון שלי במלחמה הקודמת ילדים חוו חוויות קשות ופיתחו חרדות. פיתחו טקסים אובססיביים שעוזרים להם לשמור על תחושת ביטחון. אני גם רואה ילדים שפיתחו הפרעות אכילה - וכרגע זה מתחיל לחזור. אצל מטופלים שאני עוקבת אחריהם פסיכופתולוגיות צצות מחדש בעקבות מלחמות".
"זה קורה גם עכשיו, גם אצל הגדולים וגם אצל הקטנים. למשל התנהגויות רגרסיביות - ילדים שחוזרים להרטיב, או כאלה שבעבר נצמדו להורים ואז הצליחו להיפרד, ועכשיו שוב נצמדים אליהם", היא מתארת. "ככל שהמצוקה גדלה ומתפתחים דיכאון וחרדה, אין לנו תמיד את הפניות ואת הזמן להתחיל טיפול רגשי ארוך טווח". התוצאה: עלייה גם במתן תרופות פסיכיאטריות, שבמקרה אחר אולי לא היו ניתנות.
שנינה קסנץ שטרןצילום: פרטיגם ענבל, שבתה סובלת מבולימיה, מודאגת מהעלייה בשימוש בתרופות. "כשהיו משברים לפני המלחמה, יכולנו לעזוב הכול וללכת לטיול בים, אבל בזמן אזעקות אי אפשר לעשות את זה. היא מגיעה למצב שהיא לוקחת יותר כדורי הרגעה. עד המלחמה הכדור היה מוצא אחרון ברגעי משבר, והיום אנחנו נעזרים בו יותר. היא אומרת לי: 'אמא, המחשבות שלי כל הזמן על זה'. אין לה שקט בראש לרגע".
ענבל מספרת שבתה כבר הייתה לקראת שחרור מהמחלקה. "היא בכיתה י', וכדי לחזור לבית הספר היא צריכה להיחשף לתיכון בהדרגה - להתחיל להגיע פעם בשבוע ואז פעמיים. בשבועות האחרונים היא רק התחילה את התהליך, ואז הכול נעצר. בגלל המלחמה דחו את השחרור כי ראו שהיא ברגרסיה".
"אנחנו במצב חירום, אבל הקושי עלול להיות גדול יותר דווקא כשנחזור לשגרה", אומרת ד"ר אליאס. "אז נראה יותר ילדים - גם כאלה שלא היו מוכרים לנו קודם. כשהשגרה חוזרת מבינים שהכוחות שנדרשו מאיתנו נשחקו, והמצב הנפשי עלול להיות קשה יותר. אני רק מקווה שהמלחמה הנוכחית לא תימשך זמן רב, כדי שנוכל לחזור ולטפל בילדים שזקוקים לכך במהירות האפשרית - ולא להעמיק את הפערים".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il
