אל הקליניקה נכנסת נטע (שם בדוי), אישה צעירה עם עיניים עצובות. כשהגיעה אליי לראשונה היא סיפרה לי שהיא קצה בחייה. מאז ניסינו יחד כמה דרכי טיפול, מתרופות מסוגים שונים ועד פסיכותרפיה, וגם היום ממשיך להתקיים בה הרצון לא להתקיים. להיות או לא להיות. אצל נטע זו שאלה שהיא חיה מדי יום.
בכל מפגש איתה אני מרגיש שאני נמשך לשני כיוונים. אני רוצה להילחם על חייה, להציע עוד ועוד פתרונות. לפעמים אני חושש שדווקא המאבק הזה מרחיק אותי ממנה. יש רגעים שבהם נדמה לי שמה שהיא הכי צריכה הוא שאשב איתה על שפת הבור, בלי להציע, בלי לעשות, רק להיות. גם לי קשה לשבת שם, עם חוסר האונים הזה.
חוסר האונים שאני חולק עם נטע הוא גם מה שמניע אותי לחקור. אני מחפש דרכים לעזור לה להישאר בחיים, ואולי גם לחיות חיים שיהיו בעלי משמעות עבורה.
הקלה בתוך שעות
כל פסיכיאטר מכיר את הרגע הזה, שבו הוא מגלה שוב כמה לאט עובד ארגז הכלים שלו. תרופות דורשות שבועות, פסיכותרפיה חודשים, ואפילו הטיפולים המתקדמים שברשותנו דורשים זמן שלפעמים אין לנו. אשפוז יכול להגן על המטופל בזמן הזה. ועדיין, כשאני יושב מול אדם שנמצא בסכנה עכשיו, קשה לדעת שהטיפול שאני מציע עשוי להתחיל לעזור רק בעוד שבועות.
ואז הגיע הקטמין. זהו חומר הרדמה שנמצא בשימוש רפואי מאז שנות השישים, ובמינון נמוך התגלתה לו השפעה מפתיעה. הוא יכול להפחית מחשבות אובדניות בתוך שעות. במחקר שערכנו עם מטופלים אובדניים בחדר מיון ראינו את זה בעצמנו. ההסבר המקובל היה שהקטמין מעודד צמיחה של קשרים חדשים בין תאי עצב. אלא שצמיחה כזאת נמשכת ימים. מה קרה בשעות הראשונות?
ד"ר יואב דומניצילום: פרטיכשניסינו לענות על השאלה גילינו שאת אותו כאב מתארים בכמה שפות מדעיות, שבקושי מדברות זו עם זו. חשבתי על המשל הישן על העיוורים והפיל. אחד ממשש רגל ואומר עמוד, אחר אוחז בחדק ואומר נחש. מי שמחזיק באוזן מתאר מניפה, ומי שמחזיק בזנב מתאר חבל. כל אחד מתאר היטב את מה שהוא מצליח להרגיש.
מתי הכאב הופך לרצון למות?
בקליניקה אני פוגש אנשים שנושאים כאב עצום ועדיין רוצים לחיות. אני פוגש גם אנשים שהכאב שלהם נראה לי, מבחוץ, דומה, והם מייחלים למותם. קשה למדוד את הרגע שבו הכאב הופך לרצון למות, ובחיית מעבדה אי אפשר להדגים אותו.
ברשימת התסמינים של דיכאון מופיעות גם מחשבות אובדניות. בקליניקה אני יכול לפגוש מטופל שהדיכאון שלו לא השתנה והרצון למות נעלם. אני יכול לפגוש גם את ההפך. במפגשים האלה הכאב הנפשי הבלתי נסבל נראה לי קרוב יותר לרצון למות מאשר הדיכאון כשלעצמו. ועדיין, נשארת השאלה מה מתווסף לכאב הזה ברגע שבו אדם מרגיש שהוא רוצה למות.
כדי להבין מאין הכאב מגיע, חזרתי לתורת ההיקשרות של ג'ון בולבי. בולבי תיאר את הקשר האנושי כמערכת ביולוגית שמחזיקה אותנו קרובים לאנשים שאנחנו אוהבים. רוב הזמן אנחנו לא שמים לב לתחושת הביטחון שהקשר הזה נותן לנו. אנחנו מרגישים מה הוא עשה בשבילנו כשהוא נקרע. בולבי תיאר מה קורה אז: קודם באה המחאה, ואחריה הייאוש. מערכת שנועדה לשמור אותנו קרובים למישהו נשארת בלי מענה.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו
בדימות מוחי אפשר לראות קבוצות של אזורים שפועלים יחד. אחת הרשתות האלה נכנסת לפעולה דווקא כשהמחשבות שלנו נודדות, כשאנחנו מספרים לעצמנו, בלי לשים לב, את הסיפור על מי שאנחנו. בדיכאון הרשת הזאת עובדת שעות נוספות. אותן מחשבות חוזרות שוב ושוב. אני נטל. אין דרך החוצה. מבפנים, המחשבות האלה יכולות להישמע הגיוניות לחלוטין.
כאן נכנס הקטמין. הוא מרפה לזמן קצר את אחיזתן של הרשתות האלה. בספרות הפסיכדלית מתארים חוויות כמו התמוססות האגו או תחושת אחדות עם היקום. במשך שנים הפסיכיאטריה התייחסה אליהן כתופעות לוואי. במודל שלנו אנחנו מציעים שהן עשויות להיות חלק ממנגנון הפעולה. לרגע נפתח חלון שבו אדם יכול להתבונן מבחוץ בסיפור שהוא מספר לעצמו. ברפואה הפסיכדלית מייחסים חשיבות גם למי שנמצא איתו כשהחלון הזה נפתח.
כשהדחייה כואבת בגוף
כשחזרנו לבולבי דרך חקר המוח, הופתעתי לגלות עד כמה קרובות השפות האלה זו לזו. דחייה חברתית מפעילה אזורים במוח שמעורבים גם בעיבוד כאב גופני. האזורים האלה עשירים בקולטנים אופיואידיים, חלק מהמערכת שעוזרת לנו להחליש כאב.
המוח מייצר בעצמו חומרים דמויי מורפין, ובהם אנדורפינים, שמשתחררים ברגעים של קרבה. לפי המודל שלנו, תחושת הביטחון שקשר טוב מעניק לנו נשענת גם על אות כימי. כשקשר נקרע, האות הזה נחלש בבת אחת. אולי זו המחאה שבולבי תיאר. כשהאות נשאר חלש לאורך זמן, אולי שם מתחיל הייאוש. בולבי כתב על המעבר הזה בשנות השישים. היום אפשר לשאול מה קורה במוח בשני הרגעים שתיאר.
יש ממצאים בבני אדם שמתיישבים עם הכיוון הזה. אצל אנשים עם היקשרות לא בטוחה נמצאה תגובה אופיואידית מוחלשת לגירויים חברתיים. ובמחקר ישראלי מבוקר בהובלת פרופ' יורם יובל, מינון נמוך במיוחד של בופרנורפין, חומר אופיואידי, הפחית מחשבות אובדניות בלי שנמצא שינוי מקביל בדיכאון.
הקטמין מפגיש בין התיאורים האלה. הוא מרפה את אחיזתן של הרשתות שמעורבות בסיפור שאדם מספר על עצמו, והוא משפיע גם על מערכת האנדורפינים, שמעורבת בקשר ובכאב חברתי. פתאום יכולנו לשאול מה קורה כששני הדברים האלה משתנים כמעט באותו זמן.
כשהמוח לא רואה מוצא
כאן אני מגיע להשערה הנועזת ביותר במאמר, זו שעוד מחכה לאישוש. בעומק המוח נמצא גרעין זעיר ושמו ההַבֶּנוּלָה. לפי המנגנון שאנחנו מתארים, הפעילות המוגברת שלו בדיכאון בולמת את מערכות ההנאה. דברים שפעם שימחו אדם מפסיקים לשמח אותו. קטמין יכול לשחרר את החסימה הזאת במהירות.
תהינו אם ההבנולה מעורבת גם בתחושה שאין מוצא. אם כן, אולי היא ממלאת תפקיד ישיר באובדנות. זו אפשרות אחת לענות על השאלה ששאלתי בתחילת הדרך. אולי הכאב הופך לרצון למות ברגע שבו אדם כבר לא מצליח לראות דרך לצאת ממנו.
את המודל הזה פרסמתי עם אביב סולומון-שעשוע בכתב העת Neuroscience & Biobehavioral Reviews. אנחנו מציעים לחשוב על פעולת הקטמין בשני שלבים. לראשון קראנו "הצלה". הוא מתרחש בדקות ובשעות הראשונות, ולפי המודל פועלים בו כמה מנגנונים במקביל ומפחיתים את המחשבות האובדניות. לשלב השני קראנו "תיקון". הוא מתחיל ביממה שאחרי, כשהמוח מתחיל לייצר קשרים חדשים בין תאי עצב. התהליך ההדרגתי הזה, שנקרא נוירופלסטיות, עשוי לעזור לקבע את השינוי.
מבחינתי, ההפרדה בין שני השלבים מחזירה אותנו למה שראינו בחדר המיון. ההקלה הגיעה לפני שהיה די זמן לצמיחת הקשרים החדשים. וזה מעלה שאלה שאני לוקח איתי לקליניקה: האם אובדנות חריפה ודיכאון כרוני מצריכים מאיתנו להבין שני תהליכים שונים, שכל אחד מהם מתרחש בקצב משלו? במודל שלנו אותה מולקולה יכולה להשפיע על שניהם, בזמנים שונים.
בחזרה אל החדר
כשאני יושב עם נטע על שפת הבור, אני עדיין מרגיש לפעמים את הדחף להציע לה משהו. אם המודל שלנו נכון, ייתכן שגם בזמן שאני פשוט יושב איתה קורה משהו. לאט נבנה בינינו קשר שהיא יכולה להרגיש בו בטוחה. הקשר הזה עשוי להשפיע על אותה מערכת שהקטמין מגיע אליה דרך הכימיה.
אני חושב על הכאב שנטע מתארת לי בחדר, ועל מה שאנחנו מנסים למדוד במעבדה. אולי אנחנו מתארים פעמיים את מה שקורה לה פעם אחת. אמשיך לפגוש את נטע בשבוע הבא.
הבהרה: המאמר המדעי שעליו מבוסס הטור מציג מודל תיאורטי שעבר שיפוט עמיתים. קטמין ואסקטמין ניתנים במסגרת רפואית מוסדרת בלבד, בידי אנשי מקצוע ובפיקוח צמוד. שימוש עצמאי מסוכן, במיוחד במצב אובדני.
הכותב הוא ד"ר יואב דומני, פסיכיאטר, חוקר מוח ופסיכותרפיסט במרכז הרפואי מעייני הישועה, ומרצה לפסיכיאטריה בפקולטה לרפואה ולמדעי הבריאות ע"ש גריי באוניברסיטת תל אביב.
אם אתם או מישהו מסביבכם נמצאים במצוקה, אפשר לפנות לער"ן, קו סיוע שפועל 24 שעות ביממה, בטלפון 1201.







