"צריך לחיות עם הצער אבל לא למות מצער. ולכן חשוב כל כך לא להתכנס לעצירה. חשוב לנסות בכל דרך ליצור את הרצף מהטוב שלפני לטוב שאחרי: מטוב לטוב מאור לאור". כך משרטטת הפסיכואנליטיקאית הישראלית המוערכת פרופסור מירב רוט את הדרך לצאת מהטראומה של 7 באוקטובר.
"הכאב לא סותר את זה. אחת הבעיות הקשות במפגש עם מי שחוו את אירועי 7 באוקטובר היא שהזמן שלהם קרס לתוך עצמו. הם כלואים בתוך אותו יום שוב ושוב, כמו בתוך לולאה אינסופית: שבעה באוקטובר – שבעה באוקטובר – שבעה באוקטובר... ציר הזמן התמוטט לתוך רגע הטראומה, ולכן התפקיד שלנו הוא לעזור להם לבנות מחדש סיפור שיש בו התחלה, אמצע והמשך. אנחנו יוצרים איתם את הגשר מהשבר והלאה – כי אחרת הם נותרים קפואים באותו יום נורא, בלי יכולת לנוע קדימה", היא מסבירה.
רוט היא אחת המרואיינות בספר החדש ״אחרי כל המדבר הזה" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) של המטפלים והחוקרים יעל שובל-צוקרמן ויוסי לוי-בלז. הספר עוסק בצמיחה ממשבר, ובמרכזו השאלה האם אפשר לצמוח מתוך כאב ולמצוא משמעות במקום שבו חווינו את הטראומה?
"טראומה" היא אחת המילים שהשתמשנו בהן הכי הרבה בשנתיים האחרונות. מתקפת הפתע האיומה שחווינו ב-7 באוקטובר 2023 ריסקה את כל חומות ההגנה ואת כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על עצמנו, והטיחה אותנו בבת אחת אל לועו של משבר הישרדותי, הקשה ביותר שחווינו, גם כאומה וגם כיחידים.
ויחד עם זאת, מחקרים רבים מראים שעבור חלק מאיתנו ההתמודדות עם משבר או טראומה אינה מסתיימת רק בהישרדות – היא הופכת לנקודת מפנה, להתבוננות מחודשת על עצמנו ועל החיים. מושג הצמיחה הפוסט-טראומטית מתאר בדיוק את התהליך הזה – את היכולת למצוא משמעות חדשה, לחזק קשרים אישיים, לפתח חוסן ולהביט על החיים בעיניים אחרות. אבל הדרך לשם אינה פשוטה. היא דורשת הבנה, הכלה ועיבוד. היא מחייבת אותנו להתמודד עם הכאב, לתת לו מקום, ולברר כיצד אנו יכולים להפוך אותו לכוח מניע ולא למעמסה משתקת. כי טראומה, בסופו של דבר, אינה רק מה ששובר אותנו. היא יכולה להיות גם מה שמוביל אותנו לשינוי. בתנאי שמאפשרים לה.
"הדחף הראשוני הוא לכתוב: האומנם? האומנם אחרי טראומה, כאב, בדידות ואובדן – יכולה להגיע נחמה? יכול להופיע שינוי? הרי יותר משנתיים עברו מאז שבעה באוקטובר 2023, ועדיין קשה לנו מאוד לכתוב פרק סיום למסע שלנו, שמתקיים מדי יום ביומו, ועדיין פועם מחוצה לנו ובתוכנו. איזו נחמה יכולה להגיע, אם בכלל, אחרי המדבר? הרי כל אזרח במדינה מתמודד עם משהו מורכב לאורך השנתיים האחרונות, וחשוב לנו להסביר לציבור שאפשר לעשות מסע מתוך כאב וטראומה, להשתנות ולצמוח, ושחשוב מאוד לעשות את זה ביחד, בקבוצות, לצד אנשים שמרגישים את הכאב שלנו וחוו אותו בעצמם", אומרים המחברים.
פרופ’ יוסי לוי בלז הוא פסיכולוג קליני, מטפל וחוקר מוביל בתחומי הכאב הנפשי, הטראומה והצמיחה. הוא ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי באוניברסיטת חיפה, חבר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ויועץ בכיר לגופים ציבוריים ולאומיים. מאז שבעה באוקטובר שירת במילואים בחיל המודיעין ולקח חלק בהקמה ובפיתוח של ארגוני סיוע ובהכשרת אנשי טיפול. כיום מסייע לקהילת נפגעי הנובה.
ד"ר יעל שובל צוקרמן היא פסיכותרפיסטית, מטפלת וחוקרת בתחום הטראומה והשפעותיה על הפרט וסביבתו. היא ראש התואר הראשון וראש התואר השני לקצינות נפגעים בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש לואיס וגבי וייספלד באוניברסיטת בר אילן, מנהלת קלינית של מיזם "אדוות להחלמה", חברה במועצה הלאומית לפוסט-טראומה ויועצת בכירה לגופים שונים. היא שירתה כקב"נית, ובמלחמת "חרבות ברזל" גוייסה בצו 8 למילואים במהלכם עסקה, בין היתר, בקליטה וטיפול בחטופים שחזרו מהשבי ובטיפול בחיילים עם פוסט-טראומה.
"משברים וטראומות מלווים את חיינו האישיים, החברתיים והלאומיים. הם מגיעים לרוב ללא התראה, מערערים את יסודות חיינו ומותירים אותנו עם שאלות דרמטיות כמו איך ממשיכים מכאן? האם הכאב יימשך לעד? והאם אפשר להנביט זרעים של תקווה ולצמוח לאחר חורבן אישי ולאומי? גם כדי למצוא תשובות לשאלות האלה, יצאנו למסע שלנו, שמשלב תובנות מחקריות עדכניות על טראומה וצמיחה פוסט-טראומטית", הם מעידים.
טראומה, בסופו של דבר, אינה רק מה ששובר אותנו. היא יכולה להיות גם מה שמוביל אותנו לשינוי. בתנאי שמאפשרים לה
בספר העשיר במחקרים, תובנות והסברים על טראומה, שזורות שיחות אישיות וחשופות שערכו השניים עם חוקרים בעלי שם עולמי, ועם אנשי רוח, יוצרים, מנהיגים ואנשים מעוררי השראה, ביניהם חוקר החוסן פרופ' ג’ורג’ בונאנו, המוזיקאי אהוד בנאי, הסופר אלי עמיר, המשוררת מיה טבת דיין, הבמאי ארי פולמן, הפסיכולוגית מירב רוט שציטטנו בפתיחת הכתבה, האלוף האולימפי נועם גרשוני, איש קיבוץ בארי חיים ילין ועוד. כל שיחה פותחת בדרכה צוהר לעולמות הטראומה וההתמודדות עמה, ויחד יוצרות השיחות מסמך מרתק ורב-ממדי, ישראלי מאוד, שמגולל סיפור אנושי עמוק על שבר וכאב, ועל האפשרות למצוא בתוכם מרחב עוצמתי, חי ופועם להתחדשות, צמיחה ומשמעות", אומר יוסי.
ויעל מוסיפה: "בתחילת המלחמה הייתה אמירה גורפת שכולנו נצא מהמצב הזה עם פוסט טראומה, אבל הספר הזה נועד להגיד שלא כולם ולא באופן גורף, אלא שאפשר מתוך משבר גם לצמוח".
בספר הם מסבירים שבתוך המשבר יש תנועה והתנועה היא שנותנת את התקווה לשינוי. המרואיינים מספרים על טראומה שנצרבה בהם, ומגלים איך אפשר גם מתוך המשבר ליצור תנועה של צמיחה.
יעל: "החוויה של לצמוח אחרי אירוע טראומטי זה מושג שלא פשוט לחלק מהאנשים, יש גם מי שפחות מכירים אותו, אבל כן, יש דבר כזה צמיחה פוסט-טראומטית וחלק מהיציאה למסע הזה, של כתיבת הספר, כמי ששנים עוסקים בטראומה, זה גם כדי למצוא מילים למה שבתחילת המלחמה לא מצאנו לו מילים, וגם כדי לעזור לאחרים להבין כמה חשובה האמונה שאפשר לצאת מהטראומה ולצמוח, כי לא כל אחד מסוגל לעשות את התנועה הזו ולא כל אחד עושה אותה ויש מי שנתקעים באותו אירוע טראומטי לאורך זמן, שלא לומר לאורך כל החיים לפעמים".
אז איך באמת צומחים מתוך משבר?
יוסי: "אם נעשה את זה הכי סכמתי זה תהליך שההתחלה שלו היא להבין שבכלל זה אפשרי. למשל כמו שמירב רוט מחזירה אותנו בספר לשורה 'החיטה צומחת שוב'", הוא אומר ומפנה אותי למראה המקום שבספר, שם שואלת הפסיכואנליטיקאית הישראלית המוערכת פרופסור מירב רוט, מה עושים כדי שהשיחה תצמח שוב.
יוסי: "כשאני מבין שהצמיחה מהטראומה אפשרית, זו לבנת הבסיס, השלב הבא הוא ההכרה בכאב, האפשרות להכיר וללמוד ולדעת מה קרה לי, לאפשר לעצמי לשוטט בבית ההרוס, בחדרי הלב הפגועים, ולתת מקום לכך שאכן משהו נשבר ונהרס ועבר חוויה קשה. זה לא קל, ולא כולם עושים את זה. הרבה מאוד מאיתנו חוו את הכאב, וממנו עשו ישר קפיצה ל'הכל בסדר עבר לי'".
זה מאוד ישראלי.
יוסי: "נכון ויש לנו מחקרים שממש מראים שהציבור הישראלי שכל כך כאב אחרי 7 באוקטובר, היו פעמים שמיהר לחזור לעצמו ולא אפשר לעצמו תהליך. והרי רק התהליך הוא שמוביל לצמיחה. כאשר אנחנו ממהרים לחזור ולא שוהים בחוויה, זה יוצר טשטוש ואין אפשרות להכיר במה שעברנו".
יעל: "המאבק האישי עם ההשלכות השונות והקשות של אירוע טראומטי זה להבין את ההשלכות, להיכנס לתוכן, לעומק, להגיע למקום הכי פגוע. נכון, זה סבל מאוד גדול וזה כאב עצום, אבל אין קיצורי דרך במקרה הזה".
"ואני חושבת שזה מסר חשוב עבור החברה הישראלית בכללותה. כי אנחנו כל הזמן תוהים למה לגעת בכאב, למה לחפור, למה לא להגיד 'הניצחון המוחלט', ולהמשיך הלאה? כי מה שחשוב להבין שהשיטוט בחדרי הבית והלב ההרוסים הוא-הוא הדרך לצמיחה, הוא זה שמאפשר לנו להבין מה קרה לנו, מה עברנו, מה נשבר, מה נעלם, וגם מה מתאפשר במקום החדש שהגענו אליו. כאשר אנחנו נמצאים בתוך הטראומה אנחנו חווים חשיבה חזרתית שתוקעת אותנו. קוראים לזה רומינציות. אבל כאשר אנחנו מפענחים לעצמנו מה עברנו ומה קרה בזמן הפגיעה, הרומינציות הופכות ממחשבות שליליות חוזרות, לשאלות שאנחנו מתחילים לשאול את עצמנו ויכולות להוציא אותנו מהתקיעות הטראומטית, ולהוביל למחשבות חדשות ומצמיחות של לאן אני הולך מכאן, מה אני עושה עם מה שקרה לי, מה עוד אפשרי עבורי. נכון שבמצב טראומה קשה לנו לשאול שאלות, אנחנו מאוד נסגרים, אבל הבקשה לשאול שאלות נועדה להוציא אותם מהעמדה הקפואה והנוקשה ולגרום לנו להיות בתנועה".
וכדי שזה יקרה אנחנו חייבים לעבור גם את השלב השלישי בדרך הריפוי, שהוא השלב הקולקטיבי. השלב שבו אנחנו מעבדים את מה שקרה לנו, אבל, אומרים שני המומחים כאן, לא רק בחדר בטיפול אחד על אחד, שהוא חשוב כשלעצמו, אלא בעיקר במפגש בלתי אמצעי עם אנשים ובמקומות שבהם אני מרגיש חלק, שבהם אני מוצא מספיק אנשים שמבינים אותי, שיכולים לאפשר לי לחלוק את מה שעובר עלי כדי שאבין את עצמי גם לאורם.
יוסי: "כאשר אנחנו ממהרים לחזור לשגרה ולא שוהים בחוויה, זה יוצר טשטוש ואין אפשרות להכיר במה שעברנו"
"במפגש הזה עם הדומים לנו, יתאפשרו מחשבות חוזרות שמתבוננות על העתיד, על מה התפקיד שלי בעולם, למה אני בכל זאת כאן, מה המשמעות של החיים שלי לאחר הטראומה, ומתוך זה מתפתחת שכבה חדשה של הבנה שהיא סוג של ידע חדש שלי על העולם אחרי מה שעברתי", אומרת יעל ומוסיפה שהמהלך הזה יכול בהחלט גם לחזק אותנו ולגרום לנו לבנות משמעות ופרספקטיבה מחודשת על החיים".
מי שמדבר על זה יפה בספר הוא חיים ילין, איש בארי, שכבר ב-8 באוקטובר דיבר על תקווה. כשנשאל, גם בספר, מהיכן הגיע לתקווה בשעות הכי חשוכות של מדינה שלמה, ענה ילין שהלך בעקבות מה שאמר לו ליבו.
יוסי: "כשאתה מתמסר לתהליך שמעביר אותך ממשבר לצמיחה, אתה יוצא לדרך בלי לדעת לאן תגיע. כמו שאומר חיים ילין 'יוצאים למסע כשהלב אומר'. זה מה שהלב שלו אמר, וזה מה שהספר שכתבנו נועד כדי להגיד לאנשים. הוא מזמין אותנו להתבונן ולצאת למסע שיכול לשנות את חיינו ולהשפיע עליהם בצורה יוצאת דופן וזו הסכמה לא פשוטה, כי לעזוב את המקום המוכר, גם כשהוא קשה, זה לא קל ולפעמים אנשים מעדיפים להישאר תקועים, והתחושה היא שעדיפה הוודאות הכואבת, אפילו שהיא קשה, על אי ודאות".
והספר מדבר גם עלינו כחברה, ולא רק כאינדיבידואליים, שצריכים לחולל את התיקון הזה. הרי ההוויה הישראלית היא דיכוטומית, שחור או לבן, להחליק על גבי הפצע, לדהור הלאה, להגיד שיהיה בסדר. אבל במקרה של טראומה שתוקעת אותנו בליבת הפצע המדמם לנצח, חשוב לא לפספס את ההזדמנות לתיקון, שעשוי בסופו של דבר להביא משמעות חדשה לחיינו הלאומיים החברתיים וגם האישיים.
יעל: "אנחנו יודעים שאירוע טראומטי זה לא משהו שאדם או חברה בוחרים בו. אבל לאחר שהוא קרה, אנחנו כן יכולים לבחור ליצור תנועה, גם אם היא מאוד עדינה, ולהבין שהיא מחכה לנו בעתיד. מי שמדבר על זה בספר מאוד יפה ובצניעות מאוד גדולה הוא נועם גרשוני, שלא בא ואומר 'קמתי וקיבלתי החלטה אחרי הפציעה הקשה להפוך לספורטאי', אלא אומר 'אני לא יכולתי יותר להמשיך לא להזיז את הגוף שלי, והייתי חייב למצוא פעילות גופנית כדי להרגיש שאני יכול'. כלומר, ההחלטה של גרשוני לא הייתה להפוך לאלוף אולימפי, אלא הייתה לצאת מהמקום של אדם פצוע מאוד לאדם שמסוגל להזיז את עצמו, להרגיש שהוא עדיין יכול לעשות משהו עם הגוף שלו. המשוררת מיה טבת דיין אומרת את המשפט הכל כך חכם 'אף פעם בחיים לא איבדתי אמא'. ומתוך המצב הזה היא צללה לתוך האובדן כדי להבין מה זה אומר לאבד אמא, מה קורה לנו שם בנפש. מיה החליטה לשהות בתוך הכאב ולא לברוח ממנו ובזכות זה היא מגלה המון על עצמה. היא מגלה למשל את השירה".
"כולנו חווינו כאבים גדולים, אלא שאנחנו פוחדים לתת להם מקום כי זה כאילו להודות שאין לנו חוסן"
וכאן נוגעים השניים בנדבך מרתק נוסף בדרך מטראומה לריפוי, וזו היכולת לזהות גם את היהלומים הקטנים בתוך הבוץ.
"כשאנחנו מסכימים לשהות בתוך הכאב ולא בורחים ממנו אנחנו מגלים אוצרות. נכון שהאוצרות האלה לא מעלימים אל הכאב, אבל יש בהם המון עבורנו. למשל שאלנו בקליניקה אנשים שעברו משבר: 'אם היית יכול לבטל את האסון, להעלים אותו, אבל בכל זאת להשאיר עבור עצמך יתרון אחד או שניים שקיבלת בזכותו, אז אנשים אומרים שהם היו משאירים את היכולות האישיות שגילו בעצמם. מעין זוסמן היא פסיכולוגית שבן זוגה הקרדיולוג נפטר מדום לב בגיל 37. היום היא מגישה פודקאסט אחרי שהקימה מיזם להעלאת מודעות לשימוש בדפיברילטורים. בספר היא אומרת שאם בן הזוג שלה היה חוזר מהמוות הוא היה פוגש מישהי אחרת, כי בעקבות הטרגדיה קרו לה דברים שהיא לא הייתה מאמינה שיקרו. בהקשר הזה מכניס יוסי לתמונה את המילה שאי אפשר בלעדיה בשנתיים האחרונות – חוסן.
המילה הכי שחוקה בעברית.
"בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר, החוסן מתואר כתכונה שלכאורה מעידה על זה שאני עמיד, אני חזק, אני לא אשבר. אלא שג'ורג' בונאנו, החוקר הגדול בתחום החוסן, משוחח איתנו שיחה אינטימית וקרובה ואומר שחוסן זה לא ערובה לכך שלא אשבר, אלא המוכנות לשאול את השאלה 'מה קרה ומה נכון לי עכשיו'. חוסן זה לבוא עם ארגז כלים ולהגיד אין לי מושג מה יקרה, אבל בוא ננסה לפעול בתוך מה שקרה".
"היום מי שלא מרגיש חזק, ומי שמודה שהוא חווה כאב, מרגיש שאין לו חוסן, וזה כל כך לא נכון. הרי לחוות כאב זה דבר שהוא מחויב המציאות, ויותר מכך - אין דרך לייצר גמישות בלי לחוות כאב ובלי לתת לו מקום בתוכנו. וזה דבר מאוד חשוב להבין בישראל של 2025 – כי כולנו חווינו כאבים גדולים, אלא שאנחנו פוחדים לתת להם מקום כי זה כאילו להודות שאין לנו חוסן".
יעל: "וזה גם דווקא מה שמוביל אנשים למשברים קשים. כי כאשר אדם חווה משבר אבל מרשה לעצמו בעקבותיו להיות המישהו האחר שהוא הופך להיות, ומבין שהוא כבר לא יחזור להיות מי שהוא היה, אלא יהיה גרסה אחרת של עצמו, זה אדם שמצליח להתגמש, ולהתקדם. לא להיתקע. וזה נותן אוויר במקום שאין בו אויר", היא אומרת.
לשניים חשוב להסביר שעל אף שהספר שלהם יוצא אחרי שנתיים של מלחמה איומה שבה כולנו חווינו טראומה, אין בכך כדי להעיד שהוא עוסק במלחמה ובטראומות הישירות שהיא הסבה לנו. הספר נועד להוביל תהליך של ריפוי מכל טראומה שחווינו, בכל זמן בחיינו, ובלבד שאנחנו רוצים להמשיך ולא להיתקע במקום שכואב. ולכן, בחרו לראיין לספר אנשים שנושאים בתוכם פצעים מתקופות שונות, כמו למשל הסופר אלי עמיר שמדבר על מכאובי הפרהוד שחווה כנער בעירק, או אריק אבנרי שהיה חטוף מלחמת יום הכיפורים והיום הוא פסיכולוג שעוסק גם בטראומה. או הדברים שאומרת בשיחה עמה, מתוך העולם הבודהיסטי, המטפלת טלי הלמן מור: "אצל כל אחד מאיתנו הדברים בטוח יתפרקו מתישהו, ולכן צריך לדבר עכשיו מה עלינו לעשות כשהם מתפרקים. כי זהו טבעם של הדברים: להתפרק, ואחר כך להתאחות, ואז שוב להתפרק ושוב להתאחות. הריפוי לא מגיע כשאנחנו מנסים לאחות את מה שהתפרק, אלא שאנחנו מפנים מקום להתפרקות ולהתאחות ולהתפרקות ולהתאחות, וחוזר חלילה. בעיני התפיסה הבודהיסטית הזאת מספקת משענת גדולה ורחבה".
"שאלו אותנו למה ספר בעברית ולא ספר באנגלית לעולם, כי זה ספר עבור האנשים כאן, לא בדנמרק ובאנגליה, אלא עבור ישראלים מחדרה ונתניה ובאר שבע"
יוסי: "וזו המטרה של הספר, להניע תהליכים ולייצר את האמירה ש'אחרי כל המדבר הזה' – שזו שורה מתוך שיר על ערן צור – יכולים להיות נחמה ושינוי והתפתחות ותנועה. ביטויים של צמיחה פוסט-טראומטית לא מתרחשים סתם כך, אלא בגלל תחושה שנדחקתי לקצה, לקצה החיים, לקצה הכאב, ועכשיו אין לי יותר אפשרות אחרת, ואני חש פתאום דחיפות רבה לחיות את החיים באופן מלא".
אפרופו קצה החיים, אנחנו רואים שלוחמים וניצולי נובה שולחים יד בנפשם. איך זה משתלב עם הרצון בריפוי?
"אני מלווה את שבט הנובה ואנחנו בדרך להקמה של קהילה מצילת חיים, כדי ללמד את כל ניצולי הנובה להיות שומרי סף ולעזור אחד לשני במסע הכאב. בסופו של דבר, האדם שבחר להתאבד, יותר מכל הקשיים והכאב, הדבר שגורם לו לקחת את חייו בידיו זו התחושה שהוא בודד ושאף אחד לא יודע כמה כואב וקשה לו בפנים. אנחנו יכולים לשאת הרבה כאב, אבל קשה לנו מאוד לשאת אותו לבד. והספר שלנו מנסה לתת מענה גם לנקודה הזו, ולעודד להביט בכאב שלי בחמלה ולא בשיפוטיות ולהסכים לשתף אחרים".
יעל: "אחד מהוגי הדעות שדיבר איתנו הוא פרופ׳ ריצ׳רד טדסקי, מי שטבע והנכיח את המושג צמיחה פוסט טראומתית, ואומר שכל אחד יכול להיות מומחה מלווה לאנשים סביבו. בספר, אנחנו מסבירים שכאשר אתה המומחה לעצמך, אתה יכול גם ללוות אנשים סביבך שחווים משבר".
ויכולה להיות קהילה מרפאת?
יעל: "ודאי שיכולה. זו אג'נדה משותפת שלנו, שהחלה ממשאלה ואמונה שחייבת להיות קהילה כזו, שהשינוי צריך לבוא מתוך האנשים, כי מה שהכי עוזר לנו זו החוויה שאנחנו לא לבד, שיש מי שרואה אותנו. כי למרות שאנחנו שונים זה מזה, אנחנו עוברים חוויות דומות וכאשר מי שסביבנו רואה אותנו, אפשר לעזור ולהיעזר. זה שינוי שמתחיל מלמטה".
יוסי: "הרחבנו על כך בשיחה עם אהוד בנאי, ששר 'הלב שקפא הפשיר', ואומר שהדרך לריפוי רחב זה לזכור שכשם שלכל איבר בגוף יש את התפקיד שלו, והיד לא יכולה לעשות את מה שהכבד עושה, ככה כולנו שונים זה מזה, והתקווה היא בהבנה שאפשר לייצר מפגשים חדשים למרות שאנחנו שונים, וטוב שכך. אנחנו כחברה היום מחפשים שכולם יהיו דומים, אבל האפשרות לצמיחה עוברת גם דרך המוכנות לקבל את זה שאנחנו לא דומים האחד לשני, וצריכים ללמוד לשאת את ההיבטים השונים שלנו".
התחלנו מטראומה וסגרנו עם ציונות.
"יעל ואני, שנינו ציונים אדוקים, ונחזק את החברה הישראלית עד לאן שצריך ולכן כתבנו ספר על החברה הישראלית. שאלו אותנו למה ספר בעברית ולא ספר באנגלית לעולם, כי זה ספר עבור האנשים כאן, לא בדנמרק ובאנגליה, אלא עבור ישראלים מחדרה ונתניה ובאר שבע. זה ספר שיכול לעזור לרבים מאוד והיינו רוצים שהוא יגיע לכמה שיותר ידיים ועיניים טובות, כדי לאפשר תנועה ושינוי והתפתחות מתוך כל הקושי שחווינו, כיחידים וכחברה".
