מי שהיה נקלע למחלקה לרפואה דחופה (מיון, בשמה הקודם) בבית החולים קפלן ברחובות, לא היה מבין מיד את הסיטואציה: רופא בדואי משוחח ברוסית שוטפת עם אחת המטופלות. "מאז שהבינו שאני שולט בשפה על בורייה, אני כבר לא רק רופא אלא גם על תקן מתורגמן, שמזעיקים אותו למיטות של עולים דוברי רוסית בלבד", הוא מספר. זה אולי נשמע כקוריוז, אבל מדובר ברופא שובר תקרות, שיצא למסע מרתק ומאתגר מהמדבר הלוהט אל רוסיה הקרה והשונה - ובלבד שיגשים את שאיפת נעוריו: להיות רופא.
ד"ר פאדי אלקרינאוי, הרופא מרהט שזינק לחדר ההלם בקפלן
(צילום: דוברות קפלן)
"נולדתי ברהט לפני 33 שנה, וגדלתי עם 14 אחים ואחיות. אני עדיין תושב העיר", אומר ד"ר פאדי אלקרינאוי, מומחה ברפואה דחופה, בן למשפחה בדואית מוכרת ובולטת בעיר, נשוי לאחות ואב לשלושה. "אני והאחים שלי למדנו עברית בבית מאחי פהד שהיה עיתונאי במעריב, ומאבא שדיבר את השפה - אבל בבית הספר למדנו כמובן בערבית". בגיל 17 וחצי סיים את לימודיו במגמת כימיה ומחשבים עם בגרות מלאה, והתכונן להגשים את חלומו המקצועי. "כבר מגיל צעיר רציתי להיות רופא, ולא שהייתה לי דוגמה קרובה או דמות לחיקוי, וגם לא נחשפתי לעולם הרפואה ולבתי חולים - כך שאין לי מושג מאיפה זה הגיע אליי".
לימודים תובעניים ושכר לימוד יקר
המשפחה הרחבה בירכה על הבחירה, והבינה את גודל המעמסה הכספית שתוטל על כתפיה. אביו המליץ לו ללמוד בגרמניה, בעקבות מידע שהגיע אליו על אוניברסיטה יוקרתית. "הוא רצה בשבילי את הכי טוב, אבל לא הייתי סגור ולא ידעתי מה לעשות, אז התייעצתי עם בן דוד שלי שלמד רפואת שיניים ברוסיה, והוא שכנע אותי ללמוד שם". פאדי, שעדיין לא מלאו לו 18, נרשם והתקבל לאוניברסיטה היוקרתית בסנט פטרסבורג (Pavlov First Saint Petersburg State Medical University) - מוסד ותיק שהוקם ב-1897 ונקרא על שמו של הפיזיולוג הרוסי איוואן פבלוב, זוכה פרס נובל.
גלריה
"כשאנחנו נאלצים לבצע החייאה בילדים, והם מתים לנו בידיים - זה שובר, ואני לוקח את זה איתי הביתה". ד"ר פאדי אלקרינאוי
(צילום: יריב כץ)
"בנובמבר עליתי לראשונה בחיי על מטוס, בדרך לרוסיה, ואת החוויה הזאת לא אשכח לעולם. אמרו לי שקר שם מאוד בחורף, וכיוון שאני בא מהמדבר, הוצע לי ללבוש בגדים חמים. לבשתי שלושה זוגות מכנסיים ומספר דומה של סוודרים, עד שלא יכולתי לזוז מהכיסא, ולא היה סיכוי שאקום לשירותים. למזלי, כשנחתנו, לא חשדו באדם המוזר הזה שכולו שכבות בגדים".
כבר מגיל צעיר רציתי להיות רופא, ולא שהייתה לי דוגמה קרובה או דמות לחיקוי, וגם לא נחשפתי לעולם הרפואה ולבתי חולים - כך שאין לי מושג מאיפה זה הגיע אליי
בימים הראשונים גר בחדר של בן הדוד במעונות, ונרשם למכינה לזרים ללימודי שפה וכתב קירילי. "בנוסף לאתגר השפה, עשיתי השלמות במתמטיקה, בכימיה ובביולוגיה, ועברתי זמן הסתגלות לא קצר. כל חיי לא יצאתי מרהט, ופתאום מצאתי את עצמי כמו על כוכב אחר. יצאתי מבית רב-אחים ואחיות, עם הורים חמים ותומכים, מבית שתמיד חיכו לי בו עם אוכל חם וטעים, ומצאתי את עצמי לבד במקום זר. שום דבר לא דמה או הזכיר את מה שהכרתי - השפה, המנהגים, מזג האוויר, האוכל. זה היה מאתגר מאוד".
המכינה נמשכה שבעה חודשים, ובמהלכה נדחס בסטודנטים ידע מקיף בשפה ובתרבות המקום. רק לאחר שכל סטודנט הוכיח שליטה בחומר, הוא התקבל לשנת הלימודים הראשונה. "חלק מהותי בנוהל האקדמי השמרני והקלאסי של אוניברסיטת סנט פטרסבורג הוא להקשות במבחני הקבלה, ללמוד רפואה רק בשפה הרוסית, ולהיבחן רק בעל-פה. ואם זה לא מספיק קשה, השיטה שם היא שמילוי כל חובות שנת הלימודים הוא תנאי לעלייה לשנה הבאה. אין דבר כזה לגרור בחינה או עבודה משנה לשנה - לא ניגשת השנה לבחינה, לא עברת? אתה חוזר על כל השנה מחדש". כך שולם גם שכר הלימוד, שעמד על כ-5,000 דולר לשנה, ואותו שילמו במאמצים רבים הוריו ואחיו, שנה אחרי שנה.
ממוקד מטרה, התמסר אלקרינאוי ללימודים התובעניים. בחלוף השנים, כשכבר שלט ברוסית ברמת שפת אם, התחזק ביטחונו העצמי, הוא נפתח חברתית והתיידד עם סטודנטים מבריטניה, סין, סעודיה, כווית, תימן, ירדן וממדינות נוספות. "היינו יוצאים יחד להסתובב בעיר ולאכול ג'אנק פוד במקדונלד'ס, כי היינו תפרנים, ורק אחרי שעברתי את המבחן האחרון של כל שנת לימודים הרשיתי לעצמי להתפנק במסעדה. וכבר למחרת, בלי לפספס יום כיף נוסף עם המשפחה שלי, בסוף השנה עליתי על טיסה לישראל, כשאני כבר מת להגיע לרהט".
מהלימודים ברוסיה לבית החולים קפלן. ארכיון
(צילום: יריב כץ)
רק כשהוא מתאר את חוויות החופשה השנתית בקרבת בני משפחתו, קולו השקט עולה. "איזה כיף היה לחזור למשפחה ולכל מה שאני מכיר - לאוכל של אמא, לשפה, לחום, לקרבה בין אנשים, לתרבות שגדלתי עליה. ואחרי חודשיים כאלה בבית, חזרתי לסנט פטרסבורג עם הזנב בין הרגליים". במעט הזמן הפנוי שעמד לרשותו למד לבשל, והטעים גם את חבריו ללימודים באוכל בדואי. "הייתי טבח, חבל על הזמן - בישלתי מנסף, מקלובה, דגים. הבאתי את המטבח של המגזר שלנו למגזר הרוסי".
חייו החברתיים התמקדו והתמצו בתוך הקמפוס, ולא זלגו החוצה. "הכול היה פתוח וזמין, וחלק מהסטודנטים יצרו קשרים עם נשים רוסיות, אבל אני הייתי חדור משימה אחת - לימודים. לא שכחתי לרגע באילו קשיים פיננסיים מימנה לי המשפחה את לימודי הרפואה, אז לא הרשיתי לעצמי להסיח את הדעת".
לטקס הסיום המסורתי, שנשמר במלואו מאז ייסוד האוניברסיטה ב-1724, הגיעו בהתרגשות רבה אמו וחלק מאחיו. הם חזרו לארץ אחרי יומיים, ואילו הוא נשאר לסיים כמה סידורים טכניים. זמן קצר לאחר שנחת בישראל כשהוא כבר רופא, ולא ילד מפוחד, הגיש את תעודת הסיום שלו למשרד הבריאות, וכיוון שלמד באוניברסיטה מוכרת ומוערכת, קיבל את הזכאות במהירות. שלושה חודשים התכונן למבחן לקבלת רישוי ממשלתי, שאותו ביקש לעבור ברוסית, וכשזה היה בידיו, נכנס ד"ר אלקרינאוי להגרלת מקום ההתמחות.
כרופא מומחה אני עושה שבע תורנויות שבהן אני נוכח בבית החולים משעה שבע בבוקר עד 11 בלילה, ולמחרת אני מתייצב כרגיל בשבע בבוקר ועובד עד ארבע אחר הצהריים, כולל שבתות וחגים. ממשכורת כזו אי אפשר לפרנס משפחה, ורופאים נאלצים לעבוד במקומות נוספים
"בחרתי בקפלן ולא בבית חולים דרומי קרוב לבית, כי רציתי משהו חדש, משהו אחר. חיפשתי אתגר נוסף, ובחרתי להתמחות ברפואה דחופה, שאליה נחשפתי בסבב הסטאז' שלי והתאהבתי בה. בקצב, בתזוזה - הכול שם דינמי ומהיר. חולה מגיע, אחרים מתפנים, כך שבמהלך יום עבודה יש לי אינטראקציה עם הרבה אנשים ועם הרבה מצבי בריאות".
אין סיפוק גדול מזה
האתגר המקצועי הראשון, לדבריו, הוא במפגש עם המטופל. "אני הרופא הראשון שניגש לחולה ופותח ראש להבין מה קרה לו, ואין סיפוק גדול יותר בעולם מזה שמגיע חולה חצי מת ואני משחרר אותו כשהוא על רגליו". עם חלק מהחולים, שאותם היה הראשון לפגוש והפנה לאחת ממחלקות האשפוז בבית החולים, שמר על קשר והלך לבקר אותם - נוהל שמונהג במחלקה.
"כרופא מומחה אני עושה שבע תורנויות שבהן אני נוכח בבית החולים משעה שבע בבוקר עד 11 בלילה, ולמחרת אני מתייצב כרגיל בשבע בבוקר ועובד עד ארבע אחר הצהריים, כולל שבתות וחגים - שלכם ושלנו". על הפיצוי הכספי, שהוא מכנה מעליב, הוא מסרב לדבר: "אבל ממשכורת כזו אי אפשר לפרנס משפחה, ורופאים נאלצים לעבוד במקומות נוספים".
"אין סיפוק גדול יותר בעולם מזה שמגיע חולה חצי מת ואני משחרר אותו כשהוא על רגליו". ד"ר פאדי אלקרינאוי
(צילום: יריב כץ)
מלבד ריבוי שעות העבודה, גם המפגש עם מטופלים בחדר ההלם גובה את מחירו. "בעיקר כשאנחנו נאלצים לבצע החייאה בילדים, והם מתים לנו בידיים - זה שובר, ואני לוקח את זה איתי הביתה". גם מקרה נוסף, לדבריו, טרד את מנוחתו ומנע ממנו שנת לילה. "הגיעה אלינו אישה בשנות ה-60 לחייה, חולת לב, שבעלה מצא אותה על הרצפה בבית. היא הייתה במצב של הלם, ובמשך שעה וחצי - הרבה מעבר לזמן המומלץ לביצוע החייאה - עבדתי עליה. נראה היה לי שאצליח להציל אותה, ולכן ממש התעקשתי להחיות אותה, עד שנאלצתי לקבוע את מותה".
יש מטופלים אומרים בקול רם ובפנים שהם לא רוצים שרופא ערבי יטפל בהם. לא מזמן ליוותה משפחה את האב החולה. הם השכיבו אותו על אחת המיטות, ואחד הבנים ניגש לעמדת האחיות, שבה עמדנו אני ורופאים ערבים נוספים, ואמר לנו: 'אנחנו לא רוצים שתיכנסו לאבא'. איך אני מגיב לאמירות כאלה? מתעלם
כחלק משגרת העבודה, הוא נתקל, לצערו, גם בגזענות - נושא שעלה לכותרות בשבועות האחרונים בעקבות הפרשה שהסעירה את המדינה בבית החולים רמב"ם, שם האשימה משפחתו של לוחם פצוע צוות רפואי דובר ערבית ביחס לא-הולם. שאלנו את ד"ר אלקרינאוי: למדת רפואה באוניברסיטה טובה, נחשפת לאנשים ולתרבויות, ואתה חוזר עם כל הידע העשיר הזה - וחוטף גזענות לפנים?
"יש מקרים של גזענות, כשמטופלים אומרים בקול רם ובפנים שהם לא רוצים שרופא ערבי יטפל בהם. לא מזמן ליוותה משפחה את האב החולה. הם השכיבו אותו על אחת המיטות, ואחד הבנים ניגש לעמדת האחיות, שבה עמדנו אני ורופאים ערבים נוספים, ואמר לנו: 'אנחנו לא רוצים שתיכנסו לאבא'. איך אני מגיב לאמירות כאלה? מתעלם. מה אני יכול להגיד - שהרופאים הערבים, שהוא לא רוצה שייכנסו לעמדת הטיפול של אביו, נמצאים שם כדי להציל את חייו ולתת לו את הטיפול הכי טוב?"
