דמיינו לעצמכם תינוק שזה עתה סיים לאכול מבקבוק או לינוק. מה הדבר הראשון שעושים איתו בסוף הארוחה? מרימים אותו וטופחים לו בעדינות על הגב כדי שיוכל לעשות גרעפס. הרי בלי שחרור הגרעפס כל אמא צעירה תדע לספר לכם שהתינוק לא יישן טוב אחרי האוכל.
עכשיו דמיינו ששתיתם עכשיו כוס שלמה של משקה מוגז. יש תחושה של לחץ מצטבר ברום הבטן, אי נוחות שהולכת וגוברת. רק אחרי שמגיע הגיהוק (גרעפס) המיוחל מגיעה גם ההקלה. עכשיו דמיינו שלא משנה כמה אתם מנסים, הגרעפס מסרב להשתחרר. חוסר היכולת לגהק זו בדיוק הבעיה איתה מתמודדים אנשים שיש להם retrograde cricopharyngeal dysfunction, או בקיצור RCPD.
3 צפייה בגלריה
גיהוק הוא בעצם רפלקס שנועד לשחרר את אותו אוויר כלוא מהקיבה ומהוושט
(צילום: shutterstock)
לשחרר את האוויר הכלוא
כולנו בולעים אוויר כל היום, כאשר אנחנו בולעים רוק, וגם כאשר אנחנו אוכלים ושותים. גיהוק הוא בעצם רפלקס שנועד לשחרר את אותו אוויר כלוא מהקיבה ומהוושט. מאחר שהגרעפס בעצם הולך "נגד כיוון התנועה", כלומר מהקיבה לכיוון הפה, ולא מהפה לכיוון הקיבה, יש צורך בהרפייה של שרירי הוושט כדי לאפשר לאוויר הכלוא לעלות מהקיבה, דרך הוושט ועד הלוע וחלל הפה.
ישנם שני שרירים חשובים במיוחד שהרפייה שלהם נחוצה לשחרור הגרעפס. הראשון הוא שוער הוושט התחתון, שנמצא במעבר בין הוושט לקיבה, והשני הוא שוער הוושט העליון, שנמצא במעבר בין בית הבליעה לוושט. במקרה של RCPD, שוער הוושט העליון לא מסוגל לעבור את ההרפייה הנדרשת כדי לשחרר את הגרעפס, ולכן האוויר של הגרעפס נותר תקוע בוושט ללא מוצא.
ד"ר יעל שפירא גליץצילום: יוסי צבקרמעבר לאי נוחות בבית החזה, אנשים עם RCPD סובלים גם מרעשי גרגור משונים שנובעים מבסיס הצוואר, ביטוי לתנועה של האוויר הכלוא בוושט. קולות הגרגור הללו אינם נשלטים, ויכולים לגרום למבוכה חברתית רבה, בעיקר בסיטואציות אינטימיות. כמו כן, הם סובלים מנפיחות בטנית וריבוי גזים, כי מה שלא יוצא מלמעלה, ימצא את דרכו החוצה מלמטה. אנשים עם RCPD גם לרוב יתקשו מאוד להקיא, או יסבלו מאוד כאשר הם מקיאים, מכיון שגם לצורך הקאה אותו שריר שוער הוושט העליון צריך לעבור הרפייה.
הפתרון הבסיסי לבעיה
אז איך זה יכול להיות שעוד לא שמעתם על RCPD? הסיבה היא שההפרעה של חוסר היכולת לגהק תוארה לראשונה רק לפני כחמש שנים בלבד. הרופא הראשון שתיאר אותה הוא רופא אף אוזן וגרון מארצות הברית בשם רוברט בסטיאן בשנת 2019. לאחר שהוא תיאר לראשונה את התופעה, וגם את דרך הטיפול בה, לפתע החלו לצוץ בכל העולם אנשים שסובלים מחוסר היכולת לגהק, ומשוועים לפתרון.
הפתרון שהציע ד"ר בסטיאן ל-RCPD הוא פשוט. לשתק את שריר שוער הוושט העליון. כאשר שוער הוושט העליון, שהוא שריר טבעתי, משתתק, הוא נרפה ואינו מונע יותר את שחרור האוויר. כך יכולים הגיהוקים הכלואים להשתחרר. הטיפול שהציע היה להזריק בוטוקס (בוטולינום טוקסין) לשוער הוושט העליון.
בוטוקס הוא אחד הרעלנים החזקים ביותר המוכרים לאדם. הבוטוקס קוטע את התקשורת בין קצות העצבים לשרירים במקומות בהם הוא הוזרק וכתוצאה מכך משתק את השריר. השימושים הקוסמטיים של בוטוקס, להרפיית שרירי ההבעה בפנים הם הרבה יותר מוכרים, אך את הבוטוקס ניתן להזריק להרבה שרירים אחרים, כגון שרירי הצוואר, הגפיים, מיתרי הקול וגם לשוער הוושט העליון.
בסדרת החולים הראשונה שטופלה בהזרקות בוטוקס ל-RCPD ההצלחה ניכרה מהרגע הראשון. הטיפול עובד. מעל 80% מהמטופלים התחילו לגהק אחרי טיפול בודד של הזרקת בוטוקס. חלקם נזקקו למספר הזרקות, וחלק קטן מהם גם נדרש לפעולה ניתוחית משמעותית יותר לשחרור השריר, אבל אצל הרוב המכריע של האנשים זריקת בוטוקס אחת שינתה את עולמם.
אמנם המודעות ל-RCPD עדיין בעלייה, גם אצל מטופלים וגם אצל רופאים, אך, ככל הנראה, מדובר בהפרעה יחסית נדירה. עדיין יש לא מעט רופאים שלא מכירים את התופעה, ולכן לא יודעים שניתן להציע טיפול יעיל ופשוט. יתרה מזו, ישנם לא מעט אנשים שסובלים מ-RCPD ולא יודעים שיש פתרון לסבל שלהם.
ד"ר יעל שפירא גליץ, סגנית מנהל מחלקת אף אוזן וגרון במרכז הרפואי קפלן מקבוצת כללית, מומחית-על ברפואת הגרון ומיתרי הקול
